מחשבות, לאורך המסדרונות
כתיבה היא כמו אכילה, יש האוכלים הרבה כשרע להם, אני נהנית מאכילה ומכתיבה רק כשטוב לי. כתיבה זקוקה לא רק למנת השראה, אלא גם שלא יעמדו בדרכה, שלא ייווצרו גלים שימנעו אותה להתקיים. צריך שהמחשבה תהיה צלולה ולא נתונה לדברים אחרים, שלא תראה מסדרונות ריקים של בית חולים בסופ"ש ותדמה לראות אותם מלאים בחולים ההולכים מקצה אחד לשני, שלא תחשוב על אדריכלי הבניה שייעוד הבנין לא עמד לנגד עיניהם על שולחן השרטוטים.
"מזל שזה בית חולים קטן והמרחקים קצרים", אני אומרת לבנזוגי החולה, זה שמובל על ידי סניטר בכסא גלגלים, כי רק ככה מותר "להוביל" חולים ממקום למקום ואני רצה אחרי צעדיו הגדולים שמכירים כל מרצפת וכל עיקול ובפניות נתקפת פחד כי איבדתי אותם.
הנה עוד פרוזדור ארוך ארוך וריק. נכון שעצרתי לצלם, כי זה מה שאני עושה כשאני רוצה להתעודד, אבל רק לשניה, וכבר הם אינם. לפנות ימינה או שמאלה? מבוהלת, כמו החולה השכן שהיה מבוהל בביקור הרופאים בבוקר, בו אמרו אלה לאלה מילים בלטינית על החולה שלא מבין למה הוא בכלל כאן. כל הלילה הוא הסתובב במסדרונות, מסרב לנוח על המיטה כי הוא בכלל לא מבין למה הוא צריך להיות כאן. "מה יש לי", הוא שואל אותם לאחר שהם כבר עברו לחולה הבא והשאירו אותו פעור פה, "מה לא הבנת?" שואל אחד הרופאים, "יש לך חשד להתקף לב..." טוב, אם עד עכשיו לא היתה סיבה להיותו כאן, אולי מרגע זה יש. אני מחליטה שיותר הגיוני לפנות שמאלה ומגיעה מתנשמת למעליות שאחת מהן בדיוק נפתחה, והסניטר עומד להכניס את כסא הגלגלים ועליו בנזוגי החולה. ואם לא הייתי מגיעה? מה היה קורה אז?
בשדות תעופה ענקיים אני מתמלאת אמפטיה לנוסעים שזו להם טיסתם הראשונה. למה כאן אין דרגנועים כאלה שמקלים על ההליכה הארוכה? תמיד אני מוצאת אותם מבוהלים, את הטסים לראשונה. לא יודעים לאן לפנות ואני מצביעה על השלטים ואומרת "רק צריך לעקוב אחריהם ולא הולכים לאיבוד" אבל בבתי חולים אין שלטים בצמתים. לא בצמתים בהן אני הולכת לאיבוד.
הסניטר הנחמד שכבר הספיק לספר לנו שלא כל החיים יעבוד בעבודה הזו כי הוא מסוגל ליותר, מניח אותנו לחכות ליד הדלתות שמעליהן פנסים אדומים מהבהבים מאיימים: "אסור להכנס" אבל מי בכלל רוצה להכנס למקומות מאיימים? "זה יכאב לי?" שואלת האשה המבוגרת המובלת לראשונה כנראה לחדר כזה, "לא" אומר האיש בעל המדים שנראים כמו פיג'מה. "זה כמו צילום, אני אצלם אותך". אני לא מצליחה לשנן מה צבע המדים המתאים לכל בעל/ת מקצוע בסבך הבניינים הזה, אבל מחליטה שירקרק זה הצבע הכי נחמד מבין כולם, כי הוא ידע איך להרגיע את האשה המבוהלת.
אם נצטרך לחזור לבד, אני אומרת, לא אדע איך, כי אין לי מושג איפה אני. אבל בדרך חזרה, עם אותו סניטר נחמד, אני מזהה. לכל מסדרון יש סימן משלו – לזה יש ציורים לכל אורכו ולשני יש מעקות שעוזרות בעליה ובירידה, והאחר בכלל יצא לגינה נחמדה והצל המוטל עליו הבוקר כל כך יפה.
אם אצטרך להגיע לכאן כדי לשחק שוב את תפקיד האנתרופולוגית המתבוננת, אולי אדע איך לעבור במבוך, להקשיב שוב לשיחות של אחרים, שרק מקצתם הזכרתי כאן. לאשה שמרגיעה את בעלה בנאיביות "שהרופאים יתקנו לך את הבעיה" והאבא שמזהיר את ילדיו בטלפון, שלכשיגיעו לבקר את אמם החולה ידברו איתה "רק על דברים טובים" ולהתבונן על הנכדה שמלמדת את סבה המאושפז לשחק שש-בש כדי להפיג את שעמומו והוא רואה שאני מתבוננת ומשיב לי מבט גאה בנכדתו. בינתיים, שבה מנת ההשראה, צילום תמיד מעודד ולכל השואלים – לבנזוגי שלום.
* את כל התמונות בפוסט הזה צילמתי בסמארטפון ועיבדתי למצב תצוגה סביר.
* אילו הייתי מבינה עד תום את סבך המסדרונות אולי גם הייתי מציירת מפה למען המשתמשים הבאים.
