נר זכרון
עשרים שנה חלפו והיא איננה. בעינוי רב עזבה את העולם, אבל אני רוצה לחגוג את הזכרונות היפים, בלי דמעות. לו היתה כאן, היתה חוגגת בסוף חודש זה 57 שנים, אבל לא. היא היתה נערה יפה עם עור בצבע הדבש וצמה עבה הנופלת באלגנטיות במורד גווה הזקוף והיתה חברתי האחת בשנים ההן של סוף התיכון, של הצבא, של הצעדים הראשונים בעיר הגדולה ובתחילת האמהות. עשרים שנה בהן צברתי הרבה מאוד תמונות שכאילו צולמו לתעד רגעים איתה. אני רוצה לחגוג לה יומולדת פרטי, בחמש תמונות שצרובות לי בזכרון, וכדי שהחגיגה תהיה מושלמת, נסובב את צלחת הפטיפון, נניח את המחט על אחד השירים שהיא הכי אהבה:
התמונה הראשונה נובעת מריח סבונים טובים שהטמינה בין הכריות. זה הלילה האחרון לפני בחינת הבגרות בהסטוריה. החלטנו להקדיש את כל הלילה הזה לשינון חצי ספר לקראת הבחינה. שם, על מצעי המיטה הכפולה שלה השתוללנו כל הלילה, מתפקעות מצחוק. בעיקר הצחיק אותנו עד דמעות הפרק על "אביב העמים" שמאז ועד היום לא למדתי אותו. עם עלות השמש הבנו שאנחנו לא מוכנות לבחינה, אבל איזה לילה...
התמונה השניה היא מתוך רחש רשרוש הדריכה על העלים היבשים בחורשה. אני לא מרהיבה עוז לגשת עתה לתמונה באלבום לבדוק את סוג העצים. שתי ילדות חזרנו הביתה בחופשה הראשונה מהטירונות, כשהמדים מוטלים עלינו ברישול, אבא שלה שהיה כל כך גאה בה הסיע אותנו לחורשה הזו שצמחה איתנו מאז היותנו ילדות, עת שתלנו בה עצים צעירים בט"ו בשבט - מי יודע עד כמה גדלו העצים ההם היום? אולי הפכו כבר ליער... התמונה שצולמה שם תפסה אותנו מחובקות, עליזות וצוחקות, דוחקות האחת בשנייה. נדמה לי שזו התמונה היחידה הזכורה לי מכל תקופת הטירונות והיא בכלל צולמה קרוב לבית.
התמונה השלישית הסתובבה לי בראש הרבה שנים אחרי שהיא כבר לא היתה: אני בטיול שורשים בטרנסילבניה, בארץ אנשי הסקלי, מתפעלת מהשערים המגולפים שהם סימן ההיכר שלהם ובראש מתנגן לי my fair elise אולי כי זה היה טיול שורשים בהגדרתו והיא, חברתי, הכי שורשים שלי, וההקשרים תמיד משונים הם, נקשרו לי השמות אלה באלה ובראשי הופיעו כל הזמן טפיפות אצבעותיה על קלידי הפסנתר בסלון ביתה, זה שעד היום שמור בבית משפחתה. למורה שלה לפסנתר קראו מר סקלי.
תמונה רביעית שמחה ומשתוללת, ממסיבות ליל שישי בחדר קטן, טאפט של תמונת נוף פסטורלית, כמנהג שנות השבעים - עצים מוריקים ונחל מפכפך מודבקת אל הקיר הגדול, חושך ורק כמה אורות אדומים דולקים, פטיפון ועליו שירים מתחלפים בקצב, חבורה קבועה פחות או יותר קיפצנו כל שישי לצלילי השירים הארוכים של גלוריה גיינור, ואנחנו, שתינו - שמחות ורוקדות במעגל שנוצר איכשהו לאורך כל הערב.
התמונה החמישית נלקחה מאמצע האגם. אמנם זו היתה הכנרת, אבל בשבילי כל אגם מחזיר ולו לשנייה את תמונת שתי בנותינו התינוקות מוחזקות כל אחת בידי אביה ואנחנו שלובות זרוע עומדות על הגדה, מצלמות, מצחקקות ונהנות. מי עוד היה חושב, כמוה, על הרעיון הגאוני לנסוע לטיול בכנרת ב-1 לספטמבר כשכולם בבית הספר ולכן כל האגם לרשותנו?
