חקוק באבן
סבתא שלי נהגה לספר על סבתא שלה, שמאסה בחייה בגיל 105 ורגע לפני שהלכה לעולמה, זימנה את כל בני משפחתה שעמדו סביב מיטתה וחילקה את ירושתה בין העומדים – לזה את בית המרזח המשפחתי, להוא את בית המשפחה בתנאי שכולם יוכלו להמשיך ולהתגורר בו, לזו את שמיכתה המחממת את החורף הקשה, אותה מילאה במו ידיה בפוך שאספה מברווזי הבית ולהיא את ריקמותיה העדינות שרקמה בימים שעיניה וידיה היו כשרות לכך. מרגע שגמרה למנות את אוצרותיה ולהתוות להם כתובת – עצמה את עיניה בשלווה ומתה.
סבתי סיפרה את סיפורה שוב ושוב, גם כשהיינו ילדות קטנות, ואולי בגלל זה קיבלנו מושג אופטימי על המוות, בנוסף לזה הנורא שהתנחל קבע בבית שורדי השואה בו גדלתי, הבנו כי המוות יכול להיות רומנטי ושליו, שאנשים עשויים לחיות עד גיל מופלג, להשאר צלולים וגם מוקפים בבני משפחתם האוהבת וגם – וזה הכי חשוב בעיניי – הם יכולים להיות אחראים למותם וקובעים מתי יהא.
סיפורים כאלה על מוות הם בדרך כלל סיפורים על החיים, כך למדתי ברבות הימים, כי הם ודאי מלמדים יותר מכל על השנים שקדמו לו – למשל, אינספור פרטים אפשר לדלות מהסיפור הקטן הזה על חייה של סבת סבתי שאת שמה איני יודעת.
כשקראתי את הסיפור המופלא על בתי הקברות בבלוג הנהדר "שמתי לב" של זיוה רענן, נזכרתי ואף הזכרתי לה את חיבתי לשוטטות בין קברים מזדמנים וקריאה מעמיקה את הכתוב עליהם, בין אם אלה קברים שכנים ליקיריי הנקברים ובין אם אלה בבתי קברות בערים רחוקות בקצה עולם.
התבוננות בבית העלמין מלמדת לא מעט על הקהילה בה הוא מצוי: לעיתים עיצוב המצבה אומר על הכלל יותר ממה שהוא אומר על האיש הנושא את השם החרוט עליה – קבוצה של מצבות שהנוסח עליהם זהה, שאימצו אופנה דומה בעיצוב המצבה, בסוג החומר ממנו נבנתה. כשאני מגלה קבוצות כאלה, אני מתרגשת דווקא כשאני פוגשת בינהן את העדות יוצאת הדופן, את זה שלא הסכין ללכת עם הזרם, שנכתב עליו יותר או פחות, או שהגיל המצויין עליה מופלג ממה שלמדתי בהסטוריה של שנת פטירה ממוצעת, או מת צעיר מדי ובכל זאת קיברו מכובד.
פעם חשבתי, שהכתובות האלה הן הציווי האחרון של מי שקבורים תחתם, היום, משאני בעלת נסיון רב יותר בניסוחם - יכולה לומר שלעיתים זוהי מעמסה לא קלה על על בני המשפחה הנותרים להחליט, לנסח, לעיתים להתווכח ביניהם מה יהיו המילים הבודדות שיתמצתו את חיי ההולכים מעימם. מה שברור הוא – שאנחנו כקוראים לעולם לא נדע של מי המילים.
אבי כשנפטר, הותיר דף נייר צהוב מתחת לכריתו, עליו נוסח מלא של מה שהוא רוצה שייכתב על מצבתו, ולי נותר רק לוודא שבקשתו זו תמולא (זה לא היה מובן מאליו לכולם). וכאן אני חייבת לציין את השיקול הכלכלי, שכן חריטת אותיות רבות שקולה כנגד מעות, וחריטת אותיות לועזיות לא מצאה חן בעיניי בונה מצבת אבי והיה עלי לשכנע אותו לעשות כן.
בעוברי בין שורות הקברים, קוראת ומנסה לפענח את הקשר בין שם הנפטר לבין תיאורו, מנסה לדמיין את רגעי חייו יותר מרגעיו הנצחיים, כנראה, יותר משאני עוסקת באנתרופולוגיה לרגע, אני הוגה באיש או באשה שנשאו פעם את השם שלפני. ומהן אותן מילים נצחיות שעצרו אותי וגרמו לי לעשות כן?
כשאמי נפטרה, היא לא הותירה אחריה הוראות ולכן היה עלינו לתת את הדעת על הכיתוב הנצחי הזה, שכן עניין זה מעולם לא עניין אותה. ואני ראיתי לנגד עיניי את באי בית העלמין בעוד כך וכך שנים, הולכים בין השורות לחפש את קבר יקיריהם, ואולי הם כמוני גם קוראים תוך כדי כך את האותיות השחורות שדהו מפגעי הזמן, קוראים את שתי המילים שהנחתי על קברה ובשל כך יתעכבו לדקת תהיה.
המלצה שלי לסיום: בתי קברות הם יעד לטיול לא פחות מיעדים אחרים, שילובם במסלול הטיול נותן ערך מוסף גבוה להבנת המקום. אחד המפורסמים ביותר הוא בית הקברות "הייגייט" בלונדון. קליק על המפה יוביל אתכם לסיפור הטיול שלי בבית הקברות הזה, שהוא גם יעד נפלא לאוהבים לצלם.
