שמיכת סבתא
עשיתי זאת! אני חייבת להתחיל בתרועת נצחון, כי לקחתי על עצמי משימה ארוכת טווח, ריצת מרתון של ממש, ועמדתי בה. עד הסוף. יאיי!
יריית הפתיחה היתה בפוסט בו התגעגעתי בקול רם למעגלי נשים ובסופו בדקתי את יכולת הסריגה שלי. בלוג הרי מניע לפעולה וכיוון שהבטחתי בקול רם, הלכתי וקניתי חבילת צמר אחת כדי לטעום, כדי לתת לאצבעות לנסות את מה שהבטחתי. בני הבית העלו חשש כי הפרויקט גדול מדי, שאפתני מדי, אבל אני הכרזתי שאני רוצה שמיכת ריבועים כמו שהיתה לסבתא שלי.
עכשיו רגע של אמת. התקופה היתה מאוד מתוחה מבחינתי. חיפשתי אפיק להוצאת קיתונות ופניתי לתרופת סבתא מוכרת היטב – ריפוי בעיסוק במובן הראשוני של המילה – עבודה מרפאה.
בחרתי דוגמת סריגה פשוטה. כזו שהספירה בה מונוטונית, שאין צורך לתכנן, בודאי לא לבדוק וקשה מאוד להתבלבל בה. ישבתי בפינה שלי בסלון, תנועות היד הרגיעו אותי.
סבתא שלי היתה סבתא מספרת. במקומות רבים הזכרתי את הבקרים בשבתות, הזמן הזה שחיכינו לו כל השבוע, בהן היתה אוספת אותי ואת אחותי, נכדותיה הקטנות למיטתה ומספרת לנו מסיפוריה. שמיכת הריבועים שלה חיממה אותנו אבל גם היתה כוכבת סיפורים רבים.
סבתא היתה בעיקר רוקמת. רוקמת מומחית. אבל את השמיכה האחת שלה סרגה לזכר השמיכות האחרות שהיו לה בחייה וכיוון שאני זוכרת רק חלקים קטנים ולא מתחברים מהסיפורים ההם, אני לא יכולה לפרוס אותם כאן, אבל זכרון מראה השמיכה שלה חי איתי ממש: היו שם לא יותר מעשרים ריבועים, גדולים, בצבעים שונים וצמר שחור מילא את הרווחים ביניהם. את שאריות הצמר, היא לימדה אותי, מגלגלים על שני עיגולי קרטון עם חור באמצע, גוזרים מסביב, קושרים באמצע והנה פונפון מפואר. את הפונפונים היא חיברה באמצע הריבועים – אחד כן אחד לא.
אני רציתי שהשמיכה שלי תהיה גדולה ובה ריבועים קטנים. ככה חילקתי את המשימה הענקית שלי להמון חלקים קטנים. 420 אם להיות מדוייקים. דקות ספורות של עבודה לכל חלק. אין כמו שלווה של סיום והשלווה הזו מגיעה עם כל עין סוגרת. לפעמים סרגתי ריבוע אחד ליום לפעמים עשרה. בכל פעם שסיימתי חבילת צמר הלכתי וקניתי עוד חבילה.
הצבעים התאימו עצמם לפי המלאי בחנויות. חבילות הצמר שלי נקנו בכל החנויות שמוכרות צמר בעירי, עד שהתחבבה עלי אחת מהן במיוחד ואליה שבתי עוד ועוד.
כשגמרתי מאה ריבועים ראשונים – חגגתי. צילמתי אותם בצירופים שונים, העלתי תמונות וקיבלתי המון עידוד. בחרתי כמובן בעיצוב המעורבב...
עכשיו התחלפה לה התרפיה באמביציה, כל פעם ספרתי מחדש את כמות הריבועים שיידרשו לי לסיום. גם בקיץ, בעזרת קור עז של מזגן המשכתי, עד שכעבור כשנה ושמונה חודשים הגיע הרגע המיוחל והיה בידי כל המלאי, אותו חילקתי לקבוצות וחיברתי.
עכשיו נשאר רק "לנקות", את כל הזנבות מאחור, כלומר, להחביא ולגזור את המיותר.
ומשנגמר הניקוי - נשארה לי ערימה...
ואפילו נשארו לנו כמה לילות קרירים בהם התחממנו איתה מאוד כשהיא מכסה את שמיכת הפוך.
עשיתי זאת. בפחות משנתיים הפכתי בעלת שמיכת סבתא, שסרגתי בעצמי.
אם מדגדג לכם גם לצאת למשימה כזו, או דומה, אני מציעה לכם את המקום המופלא בו קיבלתי השראה והכוונה מקצועית - הבלוג הנפלא סורגות בזמן. כיוון שהסטודיו של עידית וגם של נטע מרוחקים ממני גאוגרפית, נעזרתי בטיפים המצולמים והכתובים – הנפלאים שלהן שהביאוני עד הלום, תודה גדולה!
