טירול - הטירה מעל האגם
כשעמדתי במעבר ההרים פרנשטיין (Fernsteinsee) באוסטריה, ליד האגם שצבעו אזמרגד ומראהו חלק באותו יום כמראה, הרמתי את העיניים אל ראש הגבעה, לטירה שמזמן הפכה למלון ואז קרה הקסם, הבחנתי ברגע המיוחד שאני חווה, הרגע בו נולד הסיפור – "השביל העולה להר".
פתחתי זום גדול במצלמה וכיוונתי אל הטירה, חלקה שרידים מן העבר הרחוק, חלקה מעבר קרוב יותר וחלק, ניתן לזהות כבנייה חדשה לחלוטין. התרכזתי באגפים העתיקים ודרך עיינית המצלמה יכולתי לראות ממש את שהתרחש בדימיוני: ראיתי את חדרי הטירה, את רהיטיה והקירות העבים שלה, דימיתי לראות דמויות ימי-ביניימיות כלואות רוב הזמן בעושרן, על ראש הגבעה, בלי יכולת ממשית לצאת ולרדת בשביל הצר אל האגם היפה, כל אימת שירצו, הן לא היו ממש שמחות.
הדרך מרום הגבעה עליה עמדה הטירה אז כעכשיו, ודאי עברה ביער עבות, הרי ידוע שאירופה כולה היתה מכוסה יערות עד, הזכרתי לעצמי, הדרך ודאי היתה קשה ורצופת מהמורות והכביש הזה שעמדתי עליו, שהוא מעבר הרים, היה כנראה אז, בימי הביניים בקושי שביל.
כאילו במטה הקסם של פוטושופ, הסרתי את הכביש ממקומו ובבת אחת נוסף עוד מכשול בדרך למטה, אל האגם ונדמה לי שזה הרגע בו נסללה הדרך למסע הכי ארוך שלי.
למרגלות הטירה, על אם הדרך ניצב מבנה שמייד קראתי לו "הארמון הקטן". אותו דימיתי למגורי המשרתים אשר בארמון. רק כשהתקרבתי ראיתי שמדובר בחווה יפייפיה.
אותם משרתים, התרוצצו בדמיוני חופשיים כאוות נפשם ונהנו מנוף בראשיתי זה. ראיתי אותם בעיניי רוחי ביום שמש נעים כמו זה, רצים סביב האגם, ברגליים יחפות, צוהלים ומפטפטים באוויר הצח, אולי היתה שם להקת ברבורים, אולי ציפורים שחיפשו דרכם אל הדרום החם. ראיתי את הנערות רוכנות אל המים לכבס את בגדיהן.
הסיפור הקטן הזה ניקר לי זמן רב אחרי תום הטיול ההוא, הוא היה הזרע שנזרע. הרבה זמן הוא נבט עד שהתחלתי לכתוב אותו וככל שכתבתי יותר, כן התרחקתי מהסיפור ההתחלתי. נטעתי אותו במאה התשיעית, כמה מאות לפני שהטירה היפה שפגשתי, נבנתה במציאות.
מחקר קצר סיפר לי שהארכיטקטורה של הטירה אופיינית לפלך ארץ זה, מימים ימימה, ועל כן יכולתי להשאיר אותה על כנה. אגם המראה, כך קראתי לאגם פרנשטיין, נשאר מוטיב מרכזי בסיפור, הגבעה הפכה להר והשביל הצר העולה אליו הפך לדימוי העיקרי בו. את כל השאר רקמתי סביב ארועים שהוזכרו במאמרים הסטוריים שקראתי אודות החיים במאה התשיעית באזור זה ושבו את ליבי. ציורים בני התקופה תרמו אף הם את תרומתם.
זה הסיפור של התחלת הסיפור. של הניצוץ ממנו נבע הכל. לא תמיד אנחנו יודעים להבחין בו, אך שם באגם שכיניתי אותו אגם המראה, ידעתי שחוויתי חוויה מיוחדת. מאוחר יותר זיהיתי את המרכיבים וכמו שאני עומדת ליד בצק שצריך לתפוח, מציצה לראות אם הוא עושה מה שצריך, כמעט מזילה דמעות אם לא, מיטיבה את מיקומו ליד מקור החום ואז ממלאת אותו בכל טוב, כך נהגתי עם הסיפור הקטן שלי שהלך ותפח לרומן.
כשהיתה בידי טיוטא ראשונה של הסיפור ופרק אחד משמעותי לא פתור, נסעתי שוב. הפעם, הסתיו היפה צייר תמונה שונה לחלוטין. עמדתי שוב לרגלי הטירה והפעם היא עטתה עטרת זהב. ביקרתי שוב את האגם היפה והשליו, השעה היתה שעת בוקר מוקדמת, קרירה והוא נראה מכושף. נשמתי אוויר מלוא ראותי וידעתי כי אני צריכה לתת גם לעונות השנה המשתנות תפקיד חשוב בסיפור.
לטיול הזה הוספתי כמה יעדים שכבר נכתבו בסיפור. חשבתי שאם אהיה בהם ממש, אחווה אותם - אוכל לתאר אותם טוב יותר. טיילתי ביערות שעמדו בשלכת ונסעתי לרייגנסבורג הימייבינימית, שיסודותיה בתקופה המתאימה – עליה כתבתי כאן. בכך הפך הטיול הזה, החוזר, לטיול מסוג אחר, בו שילבתי טיול עכשווי עם מסע במאה התשיעית.
עם סיום הכתיבה, עלתה בי המחשבה שאוצרות אפשר לאסוף גם בעבר המאוד רחוק וזו הסיבה שהחלטתי לטמון את הסיפור בין שאר אוצרותי. עכשיו הרומן כבר כאן, שלם. ליחצו על הלשונית למעלה - "השביל העולה להר" ותיהנו מקריאת רומן הסטורי, המשלב מדיות שונות.
