• רבקה קופלר

קוצים שמזכירים

יום השנה למלחמת יום כיפור


הייתי נערה בת שלוש עשרה עם הרבה תקוות שחיכו להגשמה, עם הרבה הבטחות שהובטחו אך לפני ימים מספר בראש השנה, ורובם התייבשו כמו קוצי המדבר בשלושת השבועות שלאחר מכן.

"... קוצים, שמזכירים בכוח שלא נותנים לשכוח דוקרים אותנו ולא מרפים" (אביב גפן)

שלושה שבועות החל ממוצאי יום כיפור 1973 ישבתי כל ערב על רצפת חדרי וטיפטפתי נרות צבעוניים של חנוכה על צנצנת ריבה ריקה ורחוצה, כדי שתשמש לי עם סיום ההתחפרות, כלי קיבול לכלי הכתיבה שלי. לא היתה שום סיבה אחרת נראית לעין לבזבוז המשווע הזה של נרות טובים שנשתיירו מחג החנוכה האחרון ומן הסתם יכלו לשמש אותי גם בחג הבא.

בחבילת הנרות שלי היו כמה שקצותיהם היו מגורדים. בשיעורי המלאכה בבית הספר עם המורה כרמל, הספקנו ללמוד כיצד מכינים ניירות עטיפה מיוחדים: מגרדים מעט מהנרות הצבעוניים האלה בפומפיה דקה על נייר לבן, מכסים את הפירורים בנייר שני ואז מגהצים לפי תור, כל תלמידה את הנייר המיוחד שלה. הנייר התייחד על ידי כמות פירורי הנר הצבעוני והפיזור השונה על הדף.

אני עטפתי עם הנייר שלי את פנקס השירים הקטן, זה שאיגד עבורי בכתב יד קטן וצפוף את כל מילות השירים שאהבתי לשיר ולהאזין להם ליד מקלט הרדיו הישן בסלון.

העצב והפחד היו קשים, על אותה רצפת חדר של ימות המלחמה הנוראה ביותר שידעתי בכל תולדות חיי הקצרים, המסתי את שאריות הנרות והייתי מוקסמת מהאופן בו נטפה השעווה על צנצנת הזכוכית וכיסתה אותה בערבוב צבעים אקראי. כמובן שכל הנרות שהיו ברשותי לא הספיקו ובאחד הבקרים יצאתי לחפש חבילת נרות שבדרך כלל אין למצוא בעונה זו של השנה בה מתרכזים בחג אחר לגמרי ובקישוטים אחרים שלאף אחד לא היה מצב רוח להכינם.

המלחמה בחזית היתה קשה. העיר התרוקנה מכל גבריה. כולם גוייסו ואלה שלא – התנדבו מרצונם. ההרוגים היו רבים מנשוא ואנחנו, הנותרים מאחור נצמדנו למקלטי הרדיו להאזין להקראת שמותיהם. כשנה לפני המלחמה התבקשתי להכין עבודה, בה הייתי צריכה לספר על דרך סיקור מלחמת ששת הימים בעתונות ולא הצלחתי למצוא אף עותק מעתוני אותה מלחמה קצרה. בספריה היו כמדומני בעיקר הגליונות שהכריזו על שמחת הנצחון הגדול בתום ששה ימים, על כן החלטתי שהמשימה החשובה ביותר שלי בימי המלחמה הנוכחית, חוץ מטפטוף שעוות נרות על צנצנת, לאגור כל יום עותק של מעריב או ידיעות אחרונות למען עבודת בית ספר עתידית, אם תהיה. קניתי, קראתי קיפלתי חזרה ועטפתי בשקית ניילון. את כל הערימה זרקתי לפח כעבור שנים מועטות, כשעזבתי את בית הורי.

בקיץ אותה שנה התחלתי ללמוד ציור אצל המורה אגי בביתה. המורה אגי היתה אשה מאוד נעימה ולמרות שגם היא באה "משם" היא היתה אשה שמחה למדי. היא שאלה שאלות וסיפרה לי סיפורים. ביקשה ממני להחליט איזה ציור אני רוצה "להעתיק" מתוך חוברת הדפסים של ציורי מופת ועזרה לי לסמן במרחב הדף הלבן, באמצעות עפרון את מתאר הציור שאני אמורה לצייר, תוך כדי שהיא מספרת סיפור ועוד אחד ואחרי דקות ספורות מצאתי עצמי מסתכלת בהערצה על תנועות ידיה המציירות בקלילות את הציור שלי תוך כדי שאני מקשיבה לה רוב קשב. כך היה כמעט בכל שיעור.

בתקופה המתוחה הזו של המלחמה עשיתי את הדרך הקצרה אל ביתה של המורה אגי, כמעט בריצה, שלא תתפוס אותי אזעקה באמצע הדרך. היום אני לא זוכרת אם בכלל היתה אזעקה כל המלחמה הזו. מצאתי תירוצים כאלה ואחרים כדי להגיע אליה פעמים רבות מהרגיל ולהרגע במחיצתה. באחד הימים האלה היא לימדה אותי שגם קישואים יכולים להיות שניצלים אם טובלים אותם בביצה ובפירורי לחם לפני הטיגון והם טעימים אף יותר מהמקור. אמא שלי מיסגרה את כל הציורים שהבאתי הביתה ומעולם לא סיפרתי לה שלא אני ציירתי אותם.

שלושה שבועות שלא היו לימודים של ממש. בהתחלה עוד הלכנו לבית הספר, כי צריך, אבל עם כל החורים במערכת בגלל מחסור במורים שלא היו בנמצא, עם מצב הרוח המדוכדך של כולם, גם הפסקנו להגיע. בעיקר התאספנו מטעם עצמנו כדי ללכת יחד ברחובות, לקראת הערב שהקדים לרדת ולצעוק אל עבר המרפסות הגבוהות "האפלה" – כדי שיחשיכו את הבתים במצוותנו. אחרי יומיים בערך הבנו שהמלחמה הקודמת חלפה מזמן, האפלה לא תועיל לנוכחית שלא מתקדמת למקום טוב.

אחרי 18 יום נפסקה הלחימה רשמית. לעיר התחילו לחזור ציליי אדם מאובקים מהדרכים. קוצי הקיץ היבשים פינו מקומם לקוצי חורף ירוקים ויפים בפריחתם, אבל שום דבר לא חזר להיות כבעבר. השעווה הרבה שטיפטפתי התקשתה על צנצנת הזכוכית, הצבעים העזים דהו עם השנים בהן היא ניצבת על שולחן העבודה שלי, שומרת על כלי הכתיבה והציור שלי, בדיוק כמו אותם זכרונות שצפים ועולים כל שנה, בדיוק באותה תקופה.

לקריאה נוספת:

בדיוק לפני שנה פירסמה אורה גזית את זכרונותיה, כילדה מאותה מלחמה.

תודה שהגעתם איתי עד כאן. לפעמים יותר משחשוב לי לספר חשוב לי לזכור. אני אשמח אם תוסיפו גם את זכרונותיכם מאותה תקופה, כאן למטה בתגובות. בלחיצה על האייקון תשמעו ביצוע יפייפה של עידן רייכל לשירו של אביב גפן "קוצים".





#קוצים #געגוע #זכרונות #מלחמתיוםכיפור

רומן היסטורי פרי עטי,
לקריאה חופשית, המתרחש במאה התשיעית לספירה

u05e0u05d9u05d5-u05d0u05d9u05e0u05d2u05d

​מפות שציירתי לפי מסלולי טיולים
שהם מסע בדרכים, Road Trip
ובהם סיורים מצולמים.

מחשבות - על הכסא

היום, כשאנחנו יותר יושבים מאשר מטיילים, הרהורים על כסאות שונים במקומות שונים כמייצגים של תרבות - מעניינים עוד יותר מאשר בעבר.

איך להתמצא באוספת אוצרות:

פרקי הבלוג:

הבלוג עוסק בנושאים מגוונים – טיולים, אוכל, סקירות ספרים שאהבתי, אמנות ועוד נושאים מגוונים.

לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד הראשי של הבלוג, בו תוכלו לנווט לפי קטגוריות, לפי חיפוש בקוביית החיפוש לפי מילות מפתח
או בלחיצה על לשונית האינדקס שתוביל לעמוד המסודר לפי ארצות ונושאים לפי א'-ב'.

השביל העולה להר:
רומן היסטורי פרי עטי המתפרסם רק כאן. לחיצה על הלשונית בסרגל העליון תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל פרקי הסיפור. תיהנו ואל תשכחו לספר לי רשמים בסוף.


מסלולים:
Road trips - מסלולי טיול מצולמים על מפה שאני מציירת עבורכם. לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל המסלולים.

  • fcebook
  • Pinterest
  • Instagram

© כל הזכויות שמורות לרבקה קופלר 2015