סלוניקי
תסלוניקי או סלוניקי (יש הכרעה: הסלוניקאים מרשים לעצמם להשמיט את הת' בהתחלת השם אז גם לנו מותר) היתה כפר קטן כשנקראה על שם תסלוניקה, אחותו הבלתי מוכרת של אלכסנדר מוקדון (הגדול), ההסטוריה גרמה לאחות הזו להיות לבסוף ידועה יותר מכל שאר המשפחה, כשהכפר גדל למימדי עיר גדולה. (את הסיפור שמעתי מפי פקידת הקבלה במלון שלנו).
אני לא אשלח אתכם לקנות כרטיסים לסלוניקי. יש ערים יפות ממנה ומעניינות ממנה לראות תחילה. אבל יש משהו שובה לב בסלוניקי אם כבר נקלעים אליה ולכך יש סיבות רבות, אחרי הכל היא נמצאת בצומת דרכים מאוד נוחה וסביר להניח שמגיעים אליה פעמים מספר ביציאה או חזרה מטיולים ביוון. אנחנו תכננו את הטיול שלנו הפעם כך, שיוותרו לנו יומיים להכרות עם העיר.
הגענו לעיר בטיסה ישירה וקצרה בתשע בערב. שכרנו חדר במלון ברובע לדדיקה (Ladadika, Λαδάδικα) – הוא הרובע העתיק של העיר, כיוון שתכננו לצאת בבוקר מוקדם לדרך, ותחנת השכרת הרכב שוכנת ממש בשכנות למלון. זה היה רעיון מעולה להתחלה חלקה של הטיול!
עם הגעתנו, הנחנו את החפצים בחדר ויצאנו לטייל בין הטברנות הרבות בשכונה. השמחה היתה באוויר - יום ראשון וכולם חוגגים, אוכלים, שותים ורוקדים לצלילי הזמרים, הבוזוקי והאקורדיון. שורות ארוכות של רוקדים מילאו את המעברים בין השולחנות.
בבוקר - היציאה לכביש עוקף העיר היתה קלה ביותר. על הטיול בפיליון והאולימפוס כתבתי כאן. חזרנו לסלוניקי בסוף הטיול אחרי החזרת הרכב באותו מקום, לעוד יום מלא ושני חצאי ימים, והחוויות היו מעורבות. בסופן התאהבתי.
סלוניקי היא עיר מעוררת רגשות בישראל. הקהילה היהודית בעיר היתה מהגדולות באירופה ומהוותיקות בה וחלק גדול ממשפחות הקהילה היגרו בזמן לישראל ובנו את עריה. כבר בכניסה לעיר עם המונית בלילה הראשון הבחנו בבליל סגנונות הבניה שבה, בבוקר למחרת עד לפתיחת סניף השכרת הרכב שוטטנו בסמטאות השכונה, זו שהיתה מלאה בטברנות השמחות בלילה, טיילנו בין קירות עתיקים שהתחברו לחדשים, לחנויות של בעלי מלאכות-יד לצד המסעדות.
בפעם השניה, בהליכה רגלית לאחר החזרת הרכב למלון האחרון שלנו לטיול זה, זיהינו את רחובות סלוניקי כרחובות תל אביב או חיפה, כאילו אותם אדריכלים בנו את הערים האלו, כאילו אותם עובדי עירייה מתחזקים את נקיונם גם היום - הרבה הזנחה ניכרת כאן, שוארמיות אחדות פתוחות בין חנויות רבות סגורות ומוגפות על תריסי המתכת שלהם, שנראים כמו בשוק תלפיות בחיפה, סנדלר אחד שמחכה ללקוחותיו, חנויות סידקית, תבלינים ואחרות. אומרים שזה בגלל המשבר הכלכלי שהיוונים חווים עדיין מאז 2008, אני מניחה ששנות הקורונה לא הועילו גם להם.
ואז הגענו לאזור המלון שלנו ושדרות גדולות נפתחות בין המבנים העצומים הלבנים, ככר אחת גדולה מציצה אל הים מצד אחד שלה ואל ההר על בתיו הצפופים מצד שני. אני קוראת שכאן בדיוק עמד בית ספר אליאנס לפני השריפה הגדולה.
מכאן ואילך העיר מקבלת צביון אחר לגמרי, עצים רחבי עלווה מחפים על הכבישים, בתי קפה שוקקים בצידם, חנויות של כל המותגים המוכרים מהארץ ומהעולם מציגים בחלונות ראווה מעוצבים את מרכולתם במחירים יווניים, חלות יהודיות נמכרות בקונדיטוריות והן כנראה שריד בודד לחיים היהודיים שהיו כאן לפני שכל הקהילה שנשארה כאן בשנות המלחמה, הושמדה באושוויץ. עמדנו דקות אחדות ליד האנדרטה שהוקמה לזכר אותם רבים, המדמה להבות העולות השמיימה.
אנחנו מניחים את חפצנו במלון, מקבלים מידי פקידת הקבלה מפת נייר באדיבות משרד התיירות של העיר, עליה היא מסמנת לנו את כל אותם מקומות ש"אנחנו חייבים לראות ובלי תמונה שלהם לא נוכל לחזור הביתה" הסיבוב לא גדול, היא אומרת, ואנחנו הולכים חלק ממנו, משאירים את רובו ליום המחרת שהוא יום טיול מלא עבורנו. קודם אנחנו יורדים לטיילת שעל הים, ישר מהכיכר הגדולה והמרשימה שהציצה אלינו קודם, מגלים בה את פסל אריסטו עם הבוהן שיש ללטף כדי אולי לזכות בקצת מבינתו ואולי כדרך התיירים להבטיח חזרה לעיר, מטיילים לאורך הטיילת עד לרובע לדדיקה המוכרת לנו מתחילת הטיול לארוחת צהריים מאוחרת. הארוחה הזו היתה אחת משתי מלכודות התיירים שאכלנו בהן בכל הטיול הזה. אחריה חזרנו לטיילת ועל ספסל מול הים חיכינו לשקיעה המרשימה.
בערב ראינו את העיר מתעוררת לחיים, מסעדות שעל הטיילת התמלאו סועדים. הטיילת השולטת ביד רמה על העיר התמלאה רצים, הולכים וסתם מטיילים כמונו – היה לנו נעים לבלות בה.
מילה על המלון
בחרנו בו בגלל הקירבה שלו לככר אריסטו רחב הידיים (Square Aristotle, Πλατεία Αριστοτέλους) ולים, אחר כך הסתבר לנו שמלון הבוטיק הזה פופולרי למדי בקרב מטיילים ישראלים. הוא מעוצב לעילא, ארוחת הבוקר שלו חלומית, אבל החדר אינו נוח בעליל! הוא קטן ביותר, אין בו ארון או מגירה, לעומת זאת המרפסת הפצפונת שלו מציצה על רחוב אריסטו וזה הרבה!
פקידי.ות הקבלה שירותיים.ות באופן יוצא דופן: אחד מהם לימד אותנו מילים ספורות ביוונית והסביר לנו את פירושן מכניס האורחים, אחרת הפנתה אותנו כל הזמן ליעדי ביקור חשובים בעיר – היא ציינה למשל שהעיר העליונה מעניינת מאוד כיוון שלא נשרפה בשריפה הגדולה של 1917 ומעניין להסתובב בסמטאות שלה (את התענוג הזה השארנו לפעם הבאה בעיר) ואחרת דאגה לציין שמאוד נחמד שאנחנו מתארחים אצלם – הכנסת אורחים.
אחרי ארוחת הבוקר המצויינת במלון, יצאנו לטיול בעיר בחדווה שהתחלפה במהרה בצער רב – ערפל כבד ירד על העיר וכמאמר השיר לא ראינו ממטר, תרגלתי מצב רוח טוב למרות הכל, וצילמתי ללא הרף את כל מה שלא רואים. תמונות אינסטגרמיות כבר לא יהיו לי, אמרתי. החלטנו שזה הזמן הטוב ביותר לבלות במוזיאון עד התחלפות מזג האוויר. הבחירה היתה קלה עבורנו.
קצת תרבות
סלוניקי ידועה גם בשל הממצאים הארכאולוגים בתחומה. חלקם מרשימים ביותר וצילמנו אותם תוך כדי שיטוט בעיר. הנה קשת גלריוס ( Αψίδα του Γαλερίου ,Arch of Galerius) שנותרה כמעט בשלמותה עוד מימי הרומאים והנה הרוטנדה העותמנית ולאורך כל הדרך חפירות מגודרות וגם כאלה שעוברות בין הבתים.
אחד מסימוני פקידת הקבלה של המלון שלנו היה המוזיאון הארכאולוגי: "אתם חייבים לראות את המוזיאון הארכאולוגי קודם כל", היא אמרה לנו. אבל בזמן הקצר שהיה לנו לבקר בעיר, העדפנו את המוזיאון לאמנות בת זמננו – מומוס. בניגוד לכל הציפיות, היה זה אחד המוזיאונים הכי מרשימים שראינו בשנים האחרונות. התערוכה הקבועה שלו כוללת עבודות של גדולי האמנים במאה העשרים כמו אנדי וורהל וניקי דה סנט פאל האהובה עלי, אבל החלק היותר מרשים היו התערוכות המתחלפות: כאן פגשנו ריאלזים של קורונה המדבר בעד עצמו – קחו כמה דקות להתבוננות בפרטים:
עבודה מכמירת לב בשם "הפליטים הקטנים" – 125 ייצוגי קרמיקה, שרף וחרס של בני ובנות לאומים שונים שהפכו פליטים:
ובכייה על יוון ש"הטרגדיה הגדולה שלה היא השתייכותה לאירופה מבלי שתהיה שייכת באמת לתרבות האירופאית, טרגדיה זו כל כך חמורה שיש לה השפעה על המוסר והביטוי שלה. נשארנו בחוץ" כך כתב האמן שתאר את יוון (בתרגום חופשי שלי) ע"י מיצג ארבעה זרי דפנה אולימפיים (במקום חמש):
יום דימיטריוס הקדוש
דימיטריוס הוא הקדוש פטרון העיר סלוניקי. ב-25-26 לאוקטובר נחגג ברחבי העיר חג לכבודו. כמעט שבתון מוחלט – רק חלק מהמסעדות ובתי קפה נפתחים. מזל שהספקנו לערוך את הקניות שלנו יום קודם לכן. בעיר מתנהלת תהלוכה דתית, ואיכשהו הצלחנו להגיע לתהלוכה מבלי לתכנן – בראש הולכים אנשי הצבא במדים חגיגיים מיחידות שונות (אנחנו מזהים מרחוק את מדי חיל הים המצועצעים), אחריהם אנשי הכמורה החשובים בבגדים צבעוניים מאוד, אחריהם נזירים במדים שחורים ואחרונות לא חביבות הנזירות – שכולם דוחקים אותן להכנס לשורות קצרות שלא תפרענה לאיש... הם צועדים עד לכנסיית דימיטריוס הקדוש, ואנחנו אחריהם. שם נערכת תפילה לכבוד הפטרון ומקהלת גברים שרה תוך כדי צילומי סלפי.
שוק קאפאני (Kapani Market, Αγορά Καπάνι)
בניגוד לשוק מודיאני (שאינו פתוח כרגע עקב שיפוצים) המתוייר, זהו השוק של העניים. כך הוא מכונה. לכאן מגיעים האנשים הרגילים לקניות של יומיומיום: ירקות, פירות ודגת היום. יותר מכל הרגשנו ששבנו לשכונת פלורנטין, רחוב פלורנטין שוק ורחוב העלייה של שנות השבעים, לא אלו המתויירים של עכשיו. היתה אז מהילה מוצלחת של אנשי עמל עם חנויות שייבאו מוצרים שלא היו באף מקום אחר בארץ – במחירים זולים להפליא. השוק הזה נראה בדיוק כמוהם. הנה סמטת קולעי הסלים, וסמטת כסאות העץ – כאלה כמו בתמונה רכשנו ברחוב סמוך ללווינסקי כשנולדו ילדינו, חובט שטיחים כזה בדיוק תלוי בביתנו לקישוט לזכר ימי קדם.
את היום הזה קינחנו במסעדת דגים מצויינת בשוק עצמו וממש לא היה לנו אכפת שיחד איתנו ישבו עוד כמה קבוצות של תיירים – האוכל היה מצויין!
הטיסה יצאה למחרת בצהריים. עובדה שהותירה לנו זמן לטיול בוקר נוסף על הטיילת הסמוכה למלון. עוד כמה נשימות עמוקות של אוויר מרחקים צח ביום חגם של הסלוניקאים.
שמחה שטיילתם איתי גם בסלוניקי. אם גם אתם התאהבתם ואם לא, ספרו לי בתגובות כאן למטה.
לקריאה נוספת:
רשומה מעניינת על הארכיטקטורה של סלוניקי בבלוג המצויין של מיכאל יעקובסון - החלון האחורי
הטיול שלנו על האולימפוס ובפליון
הטיול שלנו במצובו וזגוריה
יעל ברזילי אורחת שלי בסיפור טיול בצפון יוון
