• רבקה קופלר

לתת יד - מחשבות על זיקנה

טיפים ותובנות למטפלים במטופלים סיעודיים


החיים, מזמנים עצב ושמחה הכרוכים יחדיו. שלא נשמח מדי ושנדע שגם לעצב יש תכלית. כמעט שבע שנים ברצף טיפלנו באימותינו, בן זוגי ואני. תחילה הפכה אמי לסיעודית, אחרי שנפלה ושברה את עצם הירך. כמעט שלוש שנים שהתה במוסד סיעודי שיקומי עד שנפטרה. כחודש לאחר מכן נפלה חמותי ברחוב, שברה כמה עצמות ועצמאותה ניטלה ממנה באחת. מאז ועד יום מותה טופלה על ידי מטפלת זרה בביתה. לצערנו הרב בשנים האלה צברנו ידע ותובנות בעניין הזיקנה והייתי רוצה לשתף בהם, כי ידע כזה חשוב ביותר להתנהלות.

אם אתם צעירים, והוריכם עדין גם, זו לא סיבה לעזוב את הפוסט, כי אתחיל בפואנטה שדורשת תכנון נכון שנים רבות לפני הגיל המתאים:

הזיקנה יקרה מאוד!

אוכלוסיית העולם מזדקנת. תוחלת החיים עולה אך לצערינו איכות החיים לא נשמרת. בישראל תוחלת החיים מהארוכות בעולם והתוכניות הכלכליות של המדינה בקושי עומדות בקצב. אם אין ביטוח סיעודי ארוך שנים, ביטוחים משלימים בקופת החולים - החזרי הכספים יספיקו בקושי רב, אם אין הסדר פנסיה ראוי לשמו אי אפשר יהיה להתקיים והחוק בארץ משית את טיפול הזקנים על ילדיהם. וראו זה פלא – "הילדים" בדרך כלל בדיוק בגיל בו הם צריכים לתמוך כלכלית בילדיהם שלהם. לא פשוט.

איכות החיים

"כשהייתי צעירה כל הזמן רקדנו במסיבות ומה עכשיו? החיים לא שווים שום דבר". אלה מילותיה של חמותי כחודשיים לפני מותה. היא היתה אשה משכילה, שקראה הרבה, בילתה, פתרה סודוקו ותשבצים, פגשה אנשים, שיחקה ברידג'. את כל אלה לא יכלה עוד לעשות בערוב ימיה. בעיקר ישנה ואכלה. היא לא ראתה טעם בחייה אלה וביקשה לסיים אותם. כיוון שהחוק בארץ לא מאפשר המתת חסד, המעט שאפשר לעשות הוא לחתום בזמן על "צוואה בחיים" – מסמך המגדיר את רצונו של אדם לגבי אי חיבור למכשירים מאריכי חיים.

מטפל/ת אישי/ת או מוסד סיעודי?

החלטה מאוד לא פשוטה. תלויה כמובן במצב האישי של כל אדם. החיים בבית בדרך כלל בודדים, בבית הורים יש חברה ופעילות מתוכננת. אמא שלי לא רצתה לעזוב את ביתה, אך מצבה הבריאותי לא איפשר זאת, היא נזקקה להשגחה רפואית צמודה 24/7. חמותי פחדה לאבד את עצמאותה – היא רצתה לקבוע מה ומתי יעלה על צלחתה, למשל. מעבר להעדפות אישיות יש היבטים נוספים: אנשים שהופכים סיעודיים ומנתקים אותם בבת אחת מביתם מתדרדרים במהרה. מצד שני זה עול עצום מימדים על המטפלים: מישהו צריך לנהל את הבית באופן יומיומי. המטפלת היא "רק" מבצעת. במימד הכלכלי: עלות שהיה בבית עם מטפלת זרה צמודה (בתנאי שהבית שייך למטופל) היא כמחצית מעלות שהיה במוסד סיעודי פשוט.

איך בוחרים מטפל/ת

זה נושא מאוד קשה. כי צריך לסמוך על אינטואיציה מבלי להכיר את עולמה של המטפלת המגיעה מתרבות אחרת, וכי צריך לסמוך על המלצות של אנשים זרים.

התהליך הוא כזה:

קודם כל צריך לטפל ברשיון להעסקת עובד זר. את זה מומלץ לעשות עוד לפני שהמצב הופך להיות דחוף. התהליך לוקח זמן ואם אין דחיפות אז לא נורא לחכות. אחר כך צריך לבחור סוכנות לעובדים זרים. בוחרים לפי אדיבות האנשים שעובדים בה. אתם עוד תזדקקו לאדיבות הזו במשך השנים, במיוחד בתקופות שתרגישו אבודים.

בתחילה נעזרנו בעובדות ישראליות, שבאו מדי יום לשעות ספורות לפי ההקצאה של ביטוח לאומי. כך חמותי התרגלה לעובדה שאנשים זרים (לא המשפחה שלה) מסתובבים בבית. זה היה שלב מאוד חשוב להסתגלות.

כשהגיע השלב בו חשבנו שחמותי זקוקה למטפלת 24/7 פנינו לאותה סוכנות בבקשת עזרה. אדיבות זוכרים? היא לא היתה שם. שאלנו איך בוחרים מטפלת שאנחנו לא מכירים, איך מכניסים אותה הביתה? נענינו בחוסר סבלנות, אז החלפנו סוכנות.

למזלנו הרב התפנתה מטפלת שאנחנו מכירים. היא טיפלה בידיד משפחה שהלך לעולמו. ידענו את כל מעלותיה ומגרעותיה. החלטנו להעסיק אותה וכאן התחיל תהליך שנקרא "ועדה הומניטרית". לא פשוט לבעלי עצבים חלשים. גם המטופלת וגם המטפלת צריכים לעבור אבחונים שונים, לקבוע שהמצאותה של המטפלת הספציפית הזו חיונית לאיכות חייה של המטופלת. את כל המסמכים צריך לשלוח לירושלים לאותה ועדה, שמתכנסת בערך פעם בשנה. עד אז המטפלת נמצאת בארץ על תנאי. אנחנו מכירים משפחות שהחליפו כמה מטפלות במשך השנים בגלל חוסר התאמה. צריך להיות כל הזמן עם היד על הדופק, לראות שיש התאמה.

לחצן מצוקה

כדאי מאוד שיהיה. הלחצן קיים בצורת שעון על היד או שרשרת הנתלית על הצוואר – המטופל צריך להסתובב איתו כל שעות היממה למקרה חירום ובצורת כפתור ליד המיטה. גם כשהמטופל כבר לא במצב מסוגלות להזעיק לבד עזרה כדאי שיהיה, כדי שהמטפלת תוכל לעשות זאת במהירות. קיראו היטב את תנאי החוזה. ודאו שאתם מקבלים בדיוק את מה שנכתב בו. החברה שהיינו מנויים על שירותיה, שלחה לנו בשנה האחרונה אמבולנס של מד"א במקום אמבולנס שלהם. לא יידעו אותנו שצריך לקבל מהם הפניה למיון על מנת שלא נחוייב במחיר ההסעה באמבולנס לבית חולים.

אפוטרופסות

אחד הימים הקשים ביותר בחיי היה היום שבו חתמתי על צו אפוטרופסות (משותף עם אחותי) עבור אמי. לא יכולתי לשאת את המחשבה שמעתה אני אחראית על חיים של מישהו אחר. ובאמת, התהליך מצד המדינה אינו פשוט, כי חירותו של אדם אינה ניטלת אלא אם אין ברירה אחרת. חמותי נשארה צלולה לחלוטין עד חודשים ספורים לפני מותה. אנחנו חשבנו שצריך לתת לה את הכבוד להחליט את החלטותיה לבד. דיברנו בגלוי על תסריטים אפשריים שונים והיא היתה נחרצת בדעותיה. עזרנו במתן עצות, עזרנו לה בביצוע הצד הכלכלי לפי רצונותיה, שמרנו עליה מכל משמר שיטפלו בה רק כפי שרצתה, אבל היו רגעים שלו היתה בידנו האפשרות להחליט, הדברים היו יותר פשוטים. למזלנו פגשנו ברופאים שהתחשבו בדעתנו, אבל לצערנו זה לא תמיד כך ולכן נחוצה אפוטרופסות.

יפוי כוח מתמשך

זה הליך מקל, מהזמן האחרון ממש. זה הליך רגיש וחומל יותר מצו אפוטרופסות. למרות שאחריתו דומה - מישהו אחראי ומחליט מה יקרה למטופל, הרי שהמטופל, עוד בזמן שהוא צלול מחליט על מי להטיל את המשימה הכבדה.

צריך לחתום על מסמך כזה עוד בזמן שהמטופל צלול, לקבוע מי יהיה אחראי לטיפול ברכוש ומי על הגוף. וכשמגיע הרגע שיש צורך להפעיל את ייפוי הכוח - נדרשת רק חתימת גריאטר.

רופאים

צריך לדעת לבחור אותם. זה נכון לגבי כל גיל, אבל בזיקנה עוד יותר. חשוב ביותר להפגש קודם כל עם גריאטר/ית. רופאים גריאטרים מתמחים בזיקנה, בדיוק כפי שפדיאטרים מתמחים בילדים. הגוף מתפקד אחרת בכל גיל. לא כולם יודעים שתרופות המתאימות לגיל 50 יכולות להזיק בגיל 80. רופאים גריאטרים מאבחנים תחילה את הזקן/ה. מתאימים לו תוכנית טיפולית, מפנים לרופאים מקצועיים שמתמחים במחלות זיקנה ומכירים את התופעות המיוחדות להם. לצערי הרב חמותי סירבה ללכת אליהם. היא חשבה שהם מיותרים. ממש בתחילת הדרך, כשהרגשנו חסרי אונים נוכח הטיפול החסר של רופאת המשפחה שלה, פניתי לד"ר אדוה צוק און ובשיחת טלפון ארוכה היא הסבירה לי את כל התהליך ומה צריך לעשות. לא יכולתי לכפות על חמותי שעמדה בסירובה. עד היום אני משוכנעת שיכולנו להקל מאוד על סיבלה לו היתה מסכימה.

מילה טובה חייבת להאמר על רופאי בית החולים תל השומר, גם בחדר מיון וגם בפנימית ו' שטיפלו בה במסירות רבה, בהבנה ובשיתוף מלא איתנו, בפעמים הרבות שהגענו לשם. מילה טובה חייבת להאמר לרופאי בית החולים סורוקה שטיפלו באותה מסירות בימיה האחרונים של אמי. קשה לומר את אותן המילים על רופאי קופות החולים של שתי אימותנו, שלעיתים קרובות חשנו בהזנחה מצידם.

יד שרה

ארגון מבורך שהוא אור גדול בשנים הקשות הללו. הם משאילים ציוד רפואי חיוני תמורת סכומים פעוטים שתפקידם להקל על הטיפול בבית, אבל בעיקר תורמים הרבה ידע פרקטי נחוץ. כולנו מגיעים בבורות מסויימת אל הסיטואציה הטיפולית. איננו יודעים איך ומה יקל על יקירנו במצבם הקשה ומתנדבי יד שרה תרמו לנו מידע ביד ובלב רחבים. בשמחה תרמנו להם את הציוד שנשאר לנו בבית אחרי מות.

היחידה להמשך טיפול ביתי

לפי חוק חדש, מגיע לכולם להיות מטופלים ביחידה הזו בחינם, בכל קופות החולים, אם עומדים בקריטריונים. ביחידה הזו יש צוותי רופאים, אחיות, פיזיותרפיה, עובדות סוציאליות וריפוי בעיסוק - שחשוב מאוד כדי לדעת איך לארגן את הבית לטיפול מיטבי בחולים.

לצערנו הרב נודע לנו על כך מאוחר מאוד. רופאת המשפחה של חמותי לא התלהבה מהרעיון ולא חתמה על הטפסים המתאימים. אנחנו לא התעקשנו כי היא טענה טיעון די הגיוני עבורנו: זה טוב שתצא קצת מהבית, אפילו כדי להגיע לקופ"ח. למעשה זו היתה דרך נוספת כנראה לסינון. רק באישפוז האחרון נרשמה המלצה חד משמעית במכתב השחרור. זה היה קצת מאוחר מדי. צריך להתעקש.

אמבולנס פרטי

החזקנו דרך קבע את כרטיסי הביקור שלהם, מצאנו אותם בדלפקי הקבלה בבתי החולים. אין דרך אחרת לחזור הביתה מאישפוז בבית חולים, להגיע לבדיקות במכונים מרוחקים. דירגנו אותם לפי יחס הנהגים ולפי נקיון הרכב.

המטפלים במטופלים סיעודיים

כן, מדובר בכם. הילדים, הנכדים וכל מי שלוקח חלק באחריות המאוד כבדה הזו. צריך להגיד את האמת - אי אפשר לעשות זאת לאורך זמן באותה מסירות ובאותה שלוות נפש ללא הרגשת שחיקה. הזקנים הופכים נרגנים יותר וקשים יותר עם כל יום שחולף בסבלם.

גם המטפלים צריכים תמיכה. צריכים עזרה בהחלפת מידע. אני נעזרתי רבות בחברותי המטפלות אף הן בהוריהם המבוגרים, הצטרפתי לקבוצת פייסבוק ייעודית. המידע הרב על מקומות מוזלים למכירת חיתולים למשל, על חיפוש מטפלות פנויות, מידע על רופאים אדיבים ובעיקר איוורור תסכולים שהוא חשוב ביותר!

ובכל הסעיפים הנ"ל לא נאמר דבר על המשימה הלא פשוטה של "סיום חייו של אדם", על איך הופכים אדם שהיה חי, פועל, כותב, מצייר, אוהב, אוסף או אוגר חפצים אם במציאות ואם בעולם הוירטואלי – לאדם שהיה ואיננו עוד.

לינקים חשובים:

בקשה לקבלת היתר להעסקת עובד זר בתחום הסיעוד

אפוטרופסות - משרד המשפטים

ייפוי כח מתמשך - משרד המשפטים

יד שרה

שאלות ותשובות בנושא סיעוד - ביטוח לאומי






#געגוע #זיקנה #ידשרה #סיעוד

רומן היסטורי פרי עטי,
לקריאה חופשית, המתרחש במאה התשיעית לספירה

u05e0u05d9u05d5-u05d0u05d9u05e0u05d2u05d

​מפות שציירתי לפי מסלולי טיולים
שהם מסע בדרכים, Road Trip
ובהם סיורים מצולמים.

נורבגיה - טיול עם ילדים.
תובנות שלמדנו בטיול היפייפה, בין הפיורדים היפים בעולם, על איך בעצם מטיילים עם ילדים. מה חשוב יותר בטיול כזה ומה פחות.

איך להתמצא באוספת אוצרות:

פרקי הבלוג:

הבלוג עוסק בנושאים מגוונים – טיולים, אוכל, סקירות ספרים שאהבתי, אמנות ועוד נושאים מגוונים.

לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד הראשי של הבלוג, בו תוכלו לנווט לפי קטגוריות, לפי חיפוש בקוביית החיפוש לפי מילות מפתח
או בלחיצה על לשונית האינדקס שתוביל לעמוד המסודר לפי ארצות ונושאים לפי א'-ב'.

השביל העולה להר:
רומן היסטורי פרי עטי המתפרסם רק כאן. לחיצה על הלשונית בסרגל העליון תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל פרקי הסיפור. תיהנו ואל תשכחו לספר לי רשמים בסוף.


מסלולים:
Road trips - מסלולי טיול מצולמים על מפה שאני מציירת עבורכם. לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל המסלולים.

  • fcebook
  • Pinterest
  • Instagram

© כל הזכויות שמורות לרבקה קופלר 2015