ברצלונה - בקצב משלה
בברצלונה למדתי ליהנות מטיול איטי
הטיולים האחרונים שלי הסתכמו בסופי שבוע. ארבעה ימים נטו. אבל באמת, נהנית יותר בטיולים ארוכים. לפחות שבוע, אם אפשר... כי, אני אוהבת לקחת את הזמן, לאט, לשבת ולהתבונן ואם אפשר - גם לדמיין ולספוג. אני יודעת מתי ואיפה התחלתי לאהוב טיולים איטיים מהסוג הזה.
נקודת המפנה בטיולים שלנו היה הטיול לברצלונה. לא שאי פעם נסענו לשמונה ארצות בשלושה ימים, אבל יחסית לטיולים של היום, טיילנו בקצב הרבה יותר אינטנסיבי. בעיקר כי היה לנו "חבל להפסיד" – אם כבר שילמנו עבור כרטיס טיסה מאוד יקר, היה צריך "למצות את המחיר".
שני הביטויים האלה במרכאות למעלה, לקוחים מן העולם הישן. פעם הם היו המוטו של עולם הטיולים. בכלל, כשנסעתי בפעם הראשונה לחו"ל חשבתי שאנשים נוסעים פעם אחת בחיים ולכן צריך לבחור את היעד בקפידה, הרי הוא יככב בזכרונותי עד סוף ימיי "כחוויה הגדולה בחיים".
בטיול לברצלונה קרה משהו. באותם ימים הומלץ לבלות בה כארבעה ימים, עם מסלולים מפורטים שאפשר לגמוע בהם, כולל יציאה אחת מחוץ לעיר, למונסרט. אנחנו רכשנו כרטיסי טיסה לשבעה ימים ועל ידי כך קנינו לעצמנו הרגשת רוגע – יש לנו זמן.
התחושה הזו, גרמה לנו להאט את הקצב. ביום הראשון קניתי לי פנקס רישום ובמקום לכתוב בו במילים את חוויותי כמו תמיד, ישבתי מולן ואיירתי אותם. זה דורש יותר זמן מאשר לחלוף על פניהן. בין לבין עצרנו בבתי הקפה לעתים קרובות, התעכבנו על שלל אוכל הרחוב שלה. זה יהפוך בעתיד להרגל קבוע בכל הטיולים.
ביום השלישי כבר התמכרתי לתחושה ואהבתי את "הבטלנות" הזו, של הליכה איטית ללא כאבי רגליים, של התחברות לזמן המקומי.
ולמדנו עוד כמה דברים שם, בברצלונה. למדנו לקום בבוקר מאוחר יותר. הפרקטיקה שלנו מטיולים קודמים, היתה להתעורר מוקדם ככל האפשר, לחזות בזריחה מחלון חדר המלון, להיות ראשונים בחדר האוכל לארוחת בוקר ולצאת להסתער על העיר. ביום הראשון בברצלונה נהגנו כרגיל ופתחנו את היום במסלול הליכה בסמטאות העיר העתיקה. בספר שלנו היה כתוב שהיא צבעונית, מלאה דוכנים ואנשים ואנחנו מצאנו סמטאות ריקות, נעולות וחשוכות, לא דומות כלל לתמונות של הספר. או אז ירד האסימון (גם אז הוא כבר היה מיושן...) זו שעת בוקר מוקדמת מדי! אנשים ישנים בשעה כזו.
שינינו את תוכנית היום. למדנו גמישות מהי. נסענו למקום אחר, לשוק מקומי, ששעות הבוקר הן דווקא השעות היפות שלו וגילינו ששוק כזה, שלא מיועד לתיירים הוא הרבה יותר מעניין. הסתובבנו בין הדוכנים שמכרו פירות שלא הכרנו, טעמנו טעמים שלא קראנו עליהם בשום סיפור, ככה עברו עלינו כמה שעות נעימות עד שהעיר התעוררה ואל סמטאות העיר העתיקה שבנו בשעת צהריים. מיד ראינו את ההבדל – פגשנו עיר קולנית, צבעונית ושוקקת חיים. ישבנו בבית קפה באמצע ההמולה, ברחוב. שתינו ואכלנו את האווירה המקסימה והבנו שזה לב ליבו של טיול – האווירה, ההתבוננות באנשים.
מאחר והמלון שלנו היה במרכז העיר, חזרנו לחדר שלנו בכל צהריים לסיאסטה ויצאנו שוב לעיר לקראת ערב, רעננים, ובילינו בה גם בשעות החשיכה, הדי מאוחרות יש לומר.
את הארוחות הכי טעימות אכלנו במסעדות קטנות, בסמטאות מרוחקות מההמולה. בדרך כלל הגישו מנה עיקרית אחת ביום, ללא בחירה. הם לא דיברו מילה באנגלית ואנחנו כמובן לא הבנו קטלנית. עם הידיים והעיניים תיקשרנו מצויין.
הצטרפנו לסיור בהיכל המוזיקה – זו הדרך היחידה לראותו ונהננו מכל רגע. הבונוס – מאותו רגע הסתכלנו על העיר בעיניים אחרות, יותר מבינות. את הידע שקיבלנו בהדרכה בסיור לא יכולנו לקבל בדרך אחרת.
במבט לאחור, אני משוכנעת שלא ברצלונה, העיר היתה אחראית למפנה. אנחנו היינו בשלים לכך, אבל אין ספק שעיר צבעונית ותוססת כמוה הגיעה בזמן הנכון עבורנו.
מאז אותו טיול למדנו לדייק את הציפיות שלנו מטיול: יש ואנחנו מתאווים למסע בדרכים ויש שאנחנו רוצים טיול איטי, בין בעיר גדולה ובין במקום יותר קטן. אנחנו תמיד נשארים במקום אחד כפול מהזמן המומלץ, לפחות. תמיד מאפשרים לעצמנו ליהנות מרחש הציפורים, משאון זרימת הנהר, להתבונן באנשים, להקשיב להם ככל הניתן ולא רק להתבונן במבנים, להצטרף למיסה או לחגיגה מקומית. לאט. לאט זה המוטו. והאמת? הגיע הזמן לחזור שוב לברצלונה היפה.
התמונות כולן צולמו בפילם, בימים שהקפדנו על כל קליק ולפי מספרן הגדול אני מקבלת עוד הוכחה להנאה שלנו מהטיול. יש לכם עוד טיפים להאטת טיול? שתפו אותי בתגובות למטה.
