בכל זאת יש בה משהו
בית, נהוג לומר, זה המקום בו נמצאים אהוביך, המקום בו את מרגישה מחובקת, אבל בית הוא גם סך כל קירותיו והצבע שלהם ומה שמקשט אותם והאופן בו מסדרים לידם את הרהיטים, בית הוא המקום בו הוא נטוע והוא האוריינטציה שלנו בתוכו - גם בחושך מוחלט, גם באי ידיעה.
גל של פוסטים אוהבי בית ומסבירי בית הופיעו לאחרונה, אני חושבת שפתחה בהם תמרי ליבס בפוסט מלא ההשראה שלה. האחרון שקראתי היה הפוסט הקייצי של ציפי לוין, התגובה שלי קצת מאוחרת, אבל מתבקשת.
גרתי בהרבה מאוד בתים בחיי. שניים מהם בחרתי לגמרי לבד. בכל האחרים היו מעורבים גם בני ביתי האחרים בבחירה. לפעמים הבחירה היתה תלויה בסיבה שולית לחלוטין כמו תמונת המטמורפוזה של אשר שהיתה תלויה לאורך כל קירות הסלון של הבית שרציתי מאוד שיהיה שלי. בבית בו אנחנו גרים היום התאהבתי בגלל שמיכת הטלאים שבעלת הבית סרגה כשבאנו אליו לראשונה. אני יושבת עכשיו בדיוק באותה פינה בה ישבה האשה החביבה וסורגת שמיכה דומה.
כל הבתים בהם גרתי השאירו עלי חותם של זכרונות חמימות. רק מאחד, זה שנקנה מכורח, רציתי לברוח כבר ביום הראשון שעברנו לגור בו. משהו בקירות שלו, היה רחוק ממושלם.
בקושי רב מכרנו את הבית בו גרנו לפניו. הוא היה די קטן במרחבים שלו ובפרק הזמן הארוך שהיה שלנו, תפישת המגורים של האנשים בארץ השתנתה. כשהעמדנו אותו למכירה, אנשים רצו כבר מרחבים יותר גדולים שימסגרו את החיים שלהם והבית שלנו לא התאים כנראה לחלומותיהם.
לעולם לא אשכח את האיש הגדול שהתיישב על הספה הקטנה שלי, ברגליים מפוסקות של אדנות, ושאל אותי – "למה את חושבת שמישהו יקנה ממך את הבית הזה? כזה קטן ועוד צבעת את הקיר בכחול?" עד עמקי נשמתי בכיתי בגלל השאלה המעליבה הזו. הסוף טוב - הצלחנו למכור והתחלנו לתור דירות פנויות.
בין מכירת ביתנו האהוב לקניית הבית המדובר נורו שלוש יריות בככר והכל בארץ השתנה. גם המצב הפיננסי. של כולנו. הממשלה נפלה, הבחירות היו בפתח ובכל אמצעי התקשורת ידעו להגיד כי ערך הכסף יירד יום אחריהם. מיהרנו למזער נזקים ורכשנו את הדירה הראשונה שהיתה פנויה וסבירה. הפיחות הגדול הגיע, ערך הדירות צנח למחצית אבל לנו היתה לפחות קורת גג.
בדירתנו החדשה כל מה שיכול היה להתקלקל אכן התקלקל. אנשי מקצוע עזבו אותנו באמצע ונאלצנו למצוא חדשים. כל מה שחשבנו שנספיק לסדר עד יום המעבר שלנו, לא הספקנו, לשנת הלילה הראשון, פינינו מפינת האוכל הכל, פרשנו שמיכה על הרצפה ועליה ישנו ארבעתנו, מתכרבלים במעט המקום הפנוי שהותרנו לנו.
שנאתי את הדירה הזו מאוד. כמעט כל שנות מגורנו בה. הקירות שלה לא הפכו להיות המקום שחלמתי שיהיה. עם אור יום ראיתי את כל הפגמים האפשריים והם הלכו והתעצמו עם הזמן אלא שהיה מאוחר מדי. הנסיבות גרמו לכך שלא יכולנו להתחרט. הרבה שנים התעוררתי בה בלילות חשוכים ולא יכולתי לומר שאני בבית. עם השנים הצלחתי לראות מחלון הבית הזה שלנו, את הזריחות והשקיעות היפות ביותר.
טיפין טיפין התחלנו לאסוף חוויות וזכרונות שמן הסתם היו קשורות בה. יש לי סיפור על כל פינה כמעט בבית. הוא הכיל את כל מסיבות הפיג'מה עם אינספור ילדים, את חגיגות ימי ההולדת בהרכב מלא וחסר, את מסיבות הגיטרה אל תוך הלילה, את חילוקי הדעות, את השמחות והאהבות, את החיבוקים והבכי. את הפינה בה סימנתי את צמיחת הילדים לא מחקתי גם כשעזבתי אותה.
יש לי מעט תמונות מהדירה ההיא שמתירים לי לפרסם ברבים, מהם בחרתי את אלה המופיעים כאן. לימים, הנציחה אילאיל בכורתי את מראות ותחושות הבית ההוא, בו צמחה בספרה "מזוודות", והתעוד הזה מוחשי יותר מכל התמונות הרבות שצולמו בו.
כשהגיעה הקונה המיוחלת וחשקה בקירות שאנחנו לא, ליד הכיריים עליהם התבשלה ארוחת הצהריים של יום המחרת והפיחה ריחות של געגוע, בכיתי בדמעות של ממש, וסיפרתי לה כמה קשה עלי הפרידה מהקירות האלה שראו והכילו כל כך הרבה חוויות של משפחה.
