והנה חלמתי חלום
והנה חלמתי חלום ובחלומי אני מטיילת במקומות שאני מזהה שכבר טיילתי בהם, וכשאני עושה את התנועה הקטנה, הקבועה הזו שלי לשליפת המצלמה כי זיהיתי פריים מושלם, אני מגלה שהיא איננה.
חלום, כך למדתי, הוא אסופת זכרונות מודחקים ולכן אני חושבת שמותר לי לספר את סיפור החלום כאן, בין אוסף הזכרונות והמאורעות האחרים. ואם אקשה קצת יותר, אוכל לגלות שהחלום הזה פוקד אותי אחת לכמה זמן, מזה שנים ואני נוהגת להתעורר ממנו שטופת זיעה, אולי כי הוא נסמך על מקרה אמיתי וסיפור שהיה, כך היה:
את טיולנו הראשון בחו"ל כמשפחה, עם שני ילדנו הקטנים התחלנו במינכן. קצת הפחידה אותי העובדה שנטייל עם שני ילדים ממש קטנים בעיר גדולה ולכן שיננתי חזור ושנון לשמור היטב על זאטוטיי. מהמונית שהביאה אותנו משדה התעופה אל המלון ירדתי כשעל זרועי האחת ילדי הקטון, תכול העיניים וזהוב השיער, עייף מטיסתו הראשונה וביד השניה אני אוחזת היטב בידה של בכורתי הנלהבת. שני אוצרותי עימי ולכן לא בדקתי אם חסר לי דבר מה.
למחרת בבוקר חשתי לראשונה צורך עז לצלם את החדר החמים וילדי הישנים בו כאילו היה ארמונם, ואז הבחנתי שהיא חסרה. המצלמה. מיהרתי לרדת לקבלה אוחזת בבני הפעוט, מסבירה לפקידה הנחמדה את שארע, שאני משוכנעת שהשארתי את המצלמה על המושב האחורי של המונית, וזו הרימה את אפרכסת הטלפון (זו עם החוגה, של פעם) ודיברה עם מי שדיברה, ותיארה לו בגרמנית צחה את יפי תכול עיניו של בני וזהוב שיערותיו, כך אמרה ובחיוך גדול הודיעה לי שהנהג זוכר אותנו ואכן, כעבור דקות ספורות הוא חיכה לנו באולם הקבלה עם המצלמה האבודה.
החלק הכי מפחיד בחלומות האלה, על המצלמה שאיננה, קשור בעיקר לתמונות האלה שהן הן העדות והזכרון לרגע שהבחנתי במצולם, בהתרגשות שלי מהגילוי או מעצם העובדה שהפרדתי את המוץ מהתבן. כלומר התמונות שלא נמצאות בווריאציה זו או אחרת אצל כל מי שחלף ליד אותם אתרים בדיוק, אלא אלה שהן האוצר הפרטי שלי. החלק המפחיד אותי הוא שלא אוכל לצלם אותם ועל כן גם לא אוכל לאצור בזכרון.
בימים אפורים כאלה של גשם, עילעול בתיקיות התמונות הרבות שלי, שצילמתי במקומות בהם הייתי אורחת לרגע – מנחם. אוהבת להתעכב על הרגעים האלה שבעיניי הם חד פעמיים, בלתי ניתנים לשחזור, נזכרת ברגעים שלפני ואחרי התמונות הממשיות, נזכרת בחיוך באותם רגעים כשגיליתי את הזה ואת והאחר את הבלתי מובן ואת הזהרורים וכיוון שתמונות מדברות בעד עצמן, פשוט אניח את חלקן המזערי כאן.
ואחרי הכל, אני מחכה לאותו רגע בפעם הבאה שאחלום את אותו חלום ואוכל להרגיע את עצמי תוך כדי שזה רק חלום.
מזמן לא היינו במינכן. מן הסתם העיר צמחה והתפתחה, אפילו טיילתי וירטואלית במוזיאונים חדשים שלה. הסיפור הזה גורם לי להרהר מתי תהיה הפעם הבאה ורצוי במהרה. תלחצו על המפה ויש סיכוי שגם אתם תרצו...
