• רבקה קופלר

היו זמנים

שיקשוק גלגלי הרכבת המנדטורית, יובילו אותנו אל הסיפור הבא. הרכבת הזו חיברה בין כל המקומות המרכזיים במזרח התיכון. בין ביירות הלבנונית בצפון לקנטרה המצרית בדרום, היא פעלה כאן בשנים 1920-1946, כל תקופת המנדט הבריטי.

היו זמנים התחנה בירושלים
פסי הרכבת בבשור

פסי הרכבת בשמורת הבשור

זאת היתה התקופה שהיוותה רקע לפרק מרתק בסיפור המשפחתי של חמותי היקרה, שבעוד חודש תחגוג יום הולדת מופלג. היא תהיה האורחת שלי הפעם, דרכה ולכבודה אנסה לספר את הסיפור הזה, שלמרות ששמעתי אותו פעמים רבות מאז שיש לי העונג להכירה, סיפרה לי אותו פעם נוספת, והפעם על פי שאלותי המנחות. יצאתי לחפש את הויזואליות, ולא הפליא אותי שלאורך שנים רבות צילמתי כל כך הרבה תמונות שהן תחנות חייה.

התחנה בירושלים

"התחנה" - ירושלים

סבתא שושנה, שהיא הסבתא של ילדיי, נולדה בביירות (במלעיל) בשנות העשרים של המאה הקודמת. ביירות שהיתה מרכז תרבותי ומסחרי של המזרח התיכון, משכה אליה סוחרים מרחבי הסביבה וגם את אבא שלה, יעקב סטרכילביץ'. הייתי שמחה לנסוע לביירות לצלם ולתעד, אך אסתפק בצמרת ארז הלבנון היפייפה שצילמתי בבוניו שבפרובאנס.

ארז הלבנון, בוניו, צרפת

"אמא שלי חנה הלברשטטר" מספרת לי שושנה, "גדלה בירושלים". ההורים שלה הגיעו משטראסבורג, צרפת והיא למדה בבית ספר פרוטסטנטי בירושלים ולמרות שזה לא היה מקובל באותם ימים, היא המשיכה ללימודים גבוהים. ימים רבים היא בילתה אצל דודתה, בעלת "מלון גולדשמיט" בירושלים. הדוד שלה, אחי אמה, שנשאר בצרפת הפך גנרל ידוע – גנרל דולורמינה (De larminat), אני מראה לשושנה שיש לו ערך בויקיפדיה.

מלון גולדשמיט

במלון הזה פגש בה האבא, שהיה סוחר בדים וגר בביירות, התאהב בה וביקש את ידה. הוא כבר היה אז אלמן ואב לילדה קטנה "והיא, האמא שלי עדיין נערה", אומרת לי שושנה בעיניים יוקדות.

שוק הבדים בירושלים

שוק הבדים בירושלים

היא העמידה לו תנאים: היא תסכים לעבור לגור איתו בביירות רק בתנאי שיבואו איתה אמה ואחותה והוא הסכים. בביירות היו להם חיים טובים. "אבא אהב את האוכל הערבי שהכינו בשוק, בקופסאות גדולות כאלה, שהיו מביאים אלינו הביתה – חומוס ובקלוואה... הכי אהבתי בקלוואה, והיתה לנו מבשלת שהכינה אוכל ירושלמי".

בקלוואה - מחנה יהודה ירושלים

אחות האמא, שהיא דמות מפתח לסיפורנו, שבה לירושלים האהובה לביקור. סביר להניח שעלתה על הרכבת המנדטורית בביירות וירדה בתחנה בירושלים, זו שלא מכבר הפכה למקום בילוי ירושלמי.

התחנה בירושלים

"התחנה" - ירושלים

כאן התאהבה בחלבן שחילק על חמור חלב לבתים בירושלים, התחתנה איתו ונשארה בירושלים (אני אוהבת את ההצמדות הזו של שושנה לפרטים הקטנים, שנראים לכאורה לא חשובים, אך מאפשרים לי לצייר בדמיון תמונה שלמה).

ירושלים

הם קנו בית ב"בית ישראל" – שכונה ב"עיר החדשה" ליד מאה שערים, שבימים ההם איכלסה משפחות כמוהם, כלומר, שאינן אדוקות בדת. האמא (סבתה של שושנה), שמחה על ההזדמנות לעזוב את ביירות ומיד חזרה אף היא לירושלים ועברה לגור עם בתה האחרת.

ירושלים

חנה, אמא של סבתא שושנה, בינתיים הפכה אם לארבעה ילדים משלה, התגעגעה למשפחתה ושיכנעה את בעלה לחזור לירושלים. הוא חיסל את עסקיו בביירות. הימים הם ימי השפל הכלכלי בעולם כולו. לא קל היה בירושלים, והאבא לא הצליח לשחזר את הצלחתו בעסקים. לאחר שנה קשה, הם מחליטים לנסות את מזלם בתל אביב.

בית המכס תל אביב

בית המכס ברחוב הרכבת - תל אביב

שם קרוב לודאי פגשו את קרוב משפחתם החלוץ - צבי סטרכילביץ על שמו נקרא רחוב בתל אביב.

הדואר באלנבי - צבי סטרכילביץ'

בית הדואר, אלנבי פינת יהודה הלוי - תל אביב

את שושנה בת הארבע-עשרה, שבביירות למדה בבית ספר נוצרי צרפתי ("קיבלתי רשות לא להצטלב בבוקר, לא לכתוב בשבת והייתי תלמידה מצטיינת), משאירים בירושלים אצל הדודה, אחות אמה, כדי שתרוויח שנת לימודים נוספת בבית הספר הצרפתי הירושלמי - אליאנס. היום נשאר מבית הספר הזה רק ראש שער הכניסה. "הייתי גלמודה" אומרת לי שושנה, וגם עכשיו אחרי שנים רבות כל כך, מתמלאות עינייה עצבות.

אליאנס ירושלים

בית ספר אליאנס, ירושלים

בשלב זה של הסיפור, מאוד עניינו אותי שאלות על התנהלות חיי היום יום בירושלים, מה היתה חלוקת התפקידים בבית, ולאיזו עבודה נדרשה שושנה בתמורה לארוח? התשובה הפתיעה אותי מאוד – זולת עזרה לבני הדודים בלימודיהם לא נדרשה לעשות כל עבודה שהיא.

ירושלים

בתום השנה תם פרק הסיפור שלנו. שושנה עברה לגור עם ההורים בתל אביב, שפרנסתם היתה בדוחק. בזכות שליטתה בצרפתית, היא התקבלה לעבודה בבנק אנגלו-פלסטינה, על מנת לסייע בפרנסה. בתחילה כטלפנית, וכשהכירו בבנק בכישוריה, היא קודמה לתפקיד פקידה, בזמן הזה למדה בלימודי ערב - הנהלת חשבונות. עד היום היא מפליאה בחישובים מאוד מסובכים, יותר מהר ומדוייק מכל מחשבון!

אלנבי תל אביב