וינה - מעגלים של שמחה ועצב
טיול, חתונה ופרידה
כשקנינו את הכרטיסים לוינה בתחילת פברואר, הכל היה בטוב. "אם ככה יימשך המצב יהיה לנו יופי של טיול" אמרנו זה לזו ולזוג הצעיר שהיו הסיבה לנסיעה. על הסיבה ארחיב עוד בהמשך. אחר כך התבשרנו בשמחה שהאפילה על הציפייה לטיול - מעתה ציפינו לנכד ותמונות האולטרסאונד שלו החליפו את כל תמונות הטיולים היפות כשומר מסך.
סבתא שושנה שהיתה כבר מאוד חולה - שמחה. ואנחנו שמחנו שיש לה מעתה טעם חדש לחיים, סיבה טובה להגיע ליום הולדת 96 באוגוסט ואף לחכות לתאריך הלידה הצפוי. אלא שהחיים יודעים לערבב עצב בשמחה. להושיב אותנו על רכבת-הרים בעלת עליות ומורדות חדות מאוד, לעיתים. כחודש לפני הנסיעה כבר התנדנדו ממש, אבל השבוע האחרון נתן לנו תקווה גדולה. "ביום שישי החתונה, את זוכרת?" הזכרנו לה בכל שיחה, והיא ביקשה לראות שוב ושוב את תמונת האולטרסאונד האחרונה וחייכה. בערב יום רביעי אחרי שנפרדנו ממנה היא ביקשה מהמטפלת להתקשר אלינו ואיחלה מזל טוב והרבה אושר. ביום חמישי בבוקר הצטלמנו בטרמינל 1 מחייכים אבל בלב פחדנו שתגיע שיחת טלפון לפני העלייה למטוס.
הסיבה לנסיעה ואי ביטולה, היתה החתונה בעיריית וינה של בכורתי וזוגתה. כי מסיבת הזוגיות החברתית המהממת שלהן בתל-אביב לפני כשנתיים, לא מספיקה לרישום הזוגיות שלהן גם במשרד הפנים.
כבר בסוף השנה הקודמת, כששגרירות אוסטריה בישרה במכתב לאזרחיה כי אוסטריה תתיר נישואים חד-מיניים החל מה-1 לינואר שנה זו, החלה בכורתי בתכתובת מיילים עם עיריית וינה ובפברואר נקבע תאריך לטקס ביולי, אחרי שנשלחו המסמכים הנדרשים, נבדקו ונמצאו מתאימים ונקנו כרטיסי טיסה. צריך להביא שני עדים כתבו, ואנחנו שמחנו לשמש בתפקיד הרם. תכנונים של השלמות מטיולים קודמים תוכננו בכל החודשים הללו. כמובן שהם היו רבים מכפי שמאפשרים ארבעה ימים ואשה הריונית.
בחרנו מלון ברחוב מריה-הילפר כדי להיות מספיק קרובים למוזיאונים הנחשקים, אבל יותר קרובים לקניות האהובות על כלת השמחה. על המלון שנבחר יש לי הרבה מילים טובות: הוא היה במיקום מצויין – לבתי קפה של ארוחות בוקר, למסעדות קרובות לפני מנוחת צהריים, החדרים שקיבלנו היו רחבים, ממוזגים ונוחים עם מיטה נוחה אבל בעיקר מאוייש בצוות נהדר שברגע הקריטי עזר לנו מאוד.
בגלל מיקום המלון, טיילנו ברחובות צדדיים שלא הכרנו. וינה של הקיץ היא עיר שונה לחלוטין מזו שהכרנו בחורף או לפני שנים. בתי קפה רבים על מדרכותיה, גרפיטי מכל הסוגים כמו בימיה הטובים של ברלין מקשטים אותה, חלונות הראווה והחנויות שלה מעוצבים לעילא. להפתעתנו הרבה היו בה מעט מאוד תיירים ובשום מקום לא חיכינו בתור.
ביום שישי בבוקר הספקנו לבקר במוזיאון לאופולד שתמיד מארח תערוכות מעניינות, לראות תערוכות של אגון שילה וגוסטב קלימט האהובים עלינו ולפגוש ציירת נפלאה שלא הכרתי קודם בשם אולגה ויזינגר-פלוריאן, שטיילה בגפה בכל העולם באמצעי התחבורה של המאה התשע-עשרה ותיעדה בציוריה את המראות שפגשה, ממש כמו שאנחנו עושים היום בעזרת המצלמה.
לקראת הצהריים חזרנו למלון להחליף לבגדים חגיגיים, נסענו כמה תחנות ב-U3 אל הבניין שבו מתקיימים טקסי הנישואין האזרחיים והגענו הרבה לפני הזמן הנקוב. התחלנו לחפש את החדר שבו צריך למלא טופס שאותו צריך להגיש בקופה לתשלום עבור קיום הטקס וקצת אבדנו במבוך החדרים. בדיוק אז הופיעה המתורגמנית ששכרנו לצורך תרגום הטקס שנערך בגרמנית, כמתחייב מהוראות העירייה. בעזרתה האדיבה והחייכנית המבוך נעשה ברור ונהיר. לאחר התשלום הלכנו לחכות במבואה שלפני אולם הנישואין, שם היא שאלה לפירוש שם המשפחה שלנו, אותו הגתה באופן הכי מחמיא, כיאה לשם אוסטרי שורשי, לדבריה.
כשהגיע תורנו, התמקמנו באולם, הפקידה אמרה לכל אחד מאיתנו היכן לעמוד או לשבת, המתורגמנית תרגמה, האיש המשיא, בחור גבוה שנראה לכל היותר בן 17 היה לבבי וחייכן, מלא ברכות מרגשות. חמש דקות ארך הטקס. שתי הנישאות אמרו כן ואנחנו צילמנו וגם חתמנו ביד מתרגשת.
חגגנו את קבלת המסמך המיוחל במסעדה יוונית קרובה בארוחת צהריים טעימה ואחר כך, בקפה סנטרל קינחנו בדברי מתיקה.
אם תרצו פרטים מדוייקים יותר על נישואים בעיריית וינה – אילאיל בכורתי כתבה עליהם כאן.
בשבת התמוגגנו מהקונסט-היסטורישה-מוזיאום. המוזיאון לתולדות האמנות (Kunsthistorisches Museum). פעם נוספת עמדתי ארוכות מול יצירותיו של ברויגל האב, צרבתי בזכרון פרטים נוספים שאולי לא זכרתי מהפעם הקודמת ולראשונה עלינו לקומה העליונה של המוזיאון שמשום מה עד כה החמצנו.
נוכחתי לגלות פעם נוספת עד כמה אני נהנית מאומנות (craft) – חפצים שאין להם שום תכלית בעולם זולת יופי. עמדתי והערצתי את יכולתם של אומנים לאורך מאות השנים בהפיכת חיי היום יום ליפים ואסתטטיים.
המשך היום הוקדש לחנויות רחוב מאריה הילפר. בשבת כל החנויות נסגרות ב-6 בערב ולכן היה צורך להזדרז, לבחון ולרכוש את כל המוצרים שכה זולים שם. הקדמנו להתכנס בחדרים. אחרי יום מלא וגדוש, ליקקתי את הכפית האחרונה של המעדן שקנינו בסופר, ועם הטעם המתוק חשבתי שעד כה יוצא לנו בסה"כ טיול יפה, ואנחנו מספיקים אפילו יותר ממה ששיערנו.
ואז הגיע צלצול הטלפון. "חדשות רעות" אמרה לי המטפלת. ובמקביל לקולות כוחות ההצלה שם רחוק, בבית, הזמנו כרטיסי טיסה לחמש בבוקר, יום ראשון, כדי לארגן את סידורי הלוויה של סבתא שושנה. ככה החיים מערבבים שמחה ועצב.
כמה מילים טובות להמתיק את העצב:
לדרך יצאתי עם תודה גדולה לברוך גינזברגר שכתב מילים מאוד יפות ומרגשות על "אוספת אוצרות" בבלוג שלו "מסביב לעולם". מאוד חימם את ליבי והעלה חיוך של אושר על שפתי. ידעתי שאני בדרך לאסוף אוצרות נוספים.
המלון שלנו: כשעה אחרי שהיו לנו כרטיסי טיסה חדשים לבוקר, ירדנו לקבלה לסגור חשבון. לא ביקשנו מהם דבר, רק הודענו להם שאנחנו נאלצים לעזוב יום מוקדם מהמתוכנן עקב הנסיבות. קיבלנו תנחומים כנים והם לא חייבו אותנו על הלילה האחרון. זה לא מובן מאליו ועל כך תודה!
אל על: אנחנו היינו אמורים לטוס חזרה עם אל על ביום שני. בכורתי וזוגתה ביום רביעי. ברגע שנחתנו בבית, התקשרתי לשרות הלקוחות של אל על בבקשה לשנות ולהקדים את טיסתם של הזוג הצעיר כדי להשתתף בלוויה. הם ביקשו לשלוח תעודת פטירה במייל ורגע אחרי שקיבלו אותה שינו את טיסתם, חייבו אותם רק בדמי שינוי תאריך ולנו החזירו את מלוא הסכום של הטיסה שלא מימשנו. לא מובן מאליו בכלל ועל כך תודה!
סיפור אחד מיני רבים מסיפוריה של סבתא שושנה סיפרתי כאן עוד בחייה.
תודה שקראתם אותי עד כאן. התלבטתי מאוד איך לספר את סיפור הטיול הקצר הזה שהתקצר עוד יותר בנסיבות העצובות. האם לחלוק רק בחלקים השמחים? האם לערב את העצובים גם כן? המילים כתבו את עצמן - גם וגם. בכל מקרה, הבטחנו לעצמנו טיול תיקון.
