תכנון טיול - לחשב מסלול מחדש
מחשבות על מהות הטיול המודרני
מוכרחים או לא? זו השאלה. טיול הוא הזמן הזה בחיים ללא חובות, או שמא טיול הוא העיתוי המתאים ביותר להשלמת כל מה ש"חייבים"?
מי אמר שמותר לבחור מה עושים בחופשה? החלטתם לנסוע לחו"ל? עכשיו מתחילה רשימת ה"חייבים": חייבים לבקר במוזיאון, גם אם הוא לא מסב לכם הנאה כלשהי, חייבים לטפס לראש ההר לראות את המצודה גם אם אתם לא מבינים כלום באבנים חרבות שהיו פעם מגן הממלכה, חייבים לקנות מזכרות, בגד חדש, חייבים לעשות פעילות אקסטרימית כי כולם עושים... וחייבים וחייבים... ומה עם ההנאה וההעדפה האישית?
החלטתי לבדוק את הסטוריית המטיילים ולהבין מהיכן התקבעה תפיסת ה"חייבים" בטיולים.
פעם פעם, לפני שנים רבות, רק בודדים עזבו את מקום מגוריהם, את משפחתם ושכניהם ונסעו לארצות רחוקות על מנת לבצע משימה מסויימת ואז לשוב כל הדרך חזרה. הדרך היתה מלאת מהמורות, לא ברורה מראש וכרוכה באתנן רב למעבירי הדרך.
המתניידים העיקריים בדרכים היו סוחרים, מסיונרים וצליינים שנעו בדרכים מסוכנות למקומות נידחים. אחדים מהם ראו צורך בהעלאת זכרונותיהם על כתב, וכך ידוע לנו היום, לאן הגיעו אז, באילו דרכים, מה ראו ומה חוו.
תנועת מטיילים של ממש התחילה במאה ה-17 במה שקרוי "הטיול הגדול" (Grand Tour) בתרגום מצרפתית. בני המעמד הגבוה, בעיקר מאנגליה, יצאו לטיול לימודי של כמה חודשים באירופה, כדי להכיר מקרוב את אוצרותיה – לא היתה שום דרך אחרת באותה תקופה לראותם. רובם עברו במסלול קבוע, כדי לראות במו עיניהם יצירות מופת, ללמוד שפות, לעתים אף תואר באוניברסיטה נחשבת ולפגוש תרבויות שונות. לאחר חזרתם הביתה נחשבו לאנשים יותר אינטליגנטים ומשכילים. מפת המסלול מצורפת בסוף.
במערת האדם הקדמון בפירנאים הצרפתיים, פגשנו עדות חיה לקבוצת מטיילים כזו שטיפסה את כל הדרך במעלה ההר, ולא עם מכונית כמונו, וחרתה את שמה על קיר המערה לצד תאריך הביקור - 1675.
המהפכה הצרפתית שמה קץ לטיולים הגדולים, אך במאה ה-19, עם המצאת כלי תחבורה חדישים, בינהם הרכבת, הנסיעה הפכה קלה יותר, על כן חודשו מסעות הטיולים והפעם יצאו לדרך יותר מטיילים. המסע עצמו היווה מטרה להכרת אנשים חדשים, רובם חלקו את אותו מסלול.
גם נשים צעירות יכלו כעת לנוע בדרכים בתנאי שהיו מלוות במלוות (Chaperone). למעשה, רעיון כתיבת הפוסט הזה עלה, כשעמדתי ליד ציוריה של אולגה ויזינגר-פלוריאן, בת המאה ה-19, במוזיאון לאופולד בוינה, שהפכה את הטיולים לאורח חיים ותיעדה את מסעותיה בציוריה הנפלאים.
במקביל, התפתחה תנועה של מבריאים לעבר מקומות הבראה כמו האלפים בשוויץ בעלי האוויר הצח, או איטליה ברוכת קרני השמש החמה, בהם הוקמו מלונות ייעודיים שנקראו "בתי הבראה".
המטיילים של המאה ה-19 אחזו בידם במדריך בדקר, הלא הוא מדריך הטיולים המודפס הראשון, שכלל בתוכו עצות לאן "חייבים" לנסוע ומה "חייבים" לראות. נכללו בו יעדי "הטיול הגדול" של המאה ה-17 והלאה ואף הורחבו ליצירות מופת יותר מודרניות שהפכו אייקוניות כמו מגדל אייפל, לדוגמא, או פירמידות גיזה הרחוקות.
מה מכל זה נשאר לנו בטיולים של היום?
חוץ מ"הטיול הגדול" שמאפיין צעירים של היום, ללא האופי הלימודי המוצהר שלו, אנחנו מטיילים בדרך כלל לזמן קצר מאוד יחסית. אנחנו מקצרים מרחקים בטיסות וכך אלמנט החִיבְּרוּת של המסע נעלם. מאחר ומחיר הטיול הוזל מאוד, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לעשות זאת מספר פעמים בשנה, עם הילדים או בלעדיהם, לבד, או בחברת מספר אנשים. אנחנו מגיעים למקומות אחרי שראינו מאות תמונות, קראנו סיפורי טיולים, ראינו סרטים וסרטונים, כך שתחושת הגילוי כמעט ונעלמה.
מטרת הטיול שלנו כוללת את ה"הבראה" - או כפי שקוראים לה היום "נופש" או "מנוחה", או הגעה למקומות המסומנים כ"חובה לראותם ולו פעם אחת".
כשהתחלנו לטייל, בנזוגי ואני, ייחסנו חשיבות רבה למדריך טיולים מודפס, בייחוד לאלה של הוצאת מישלין. אלה הופיעו בארץ רק במהדורתם האנגלית ויחלפו עוד שנים רבות עד לתרגומם העברי. הספרים האלה היו המדד לבחירת יעד הנסיעה: היו ספרים דקים לכל המדינות האטרקטיביות, שהכילו מידע מקוצר ביותר על עריה והדרכים להגיע אליהן, וחלק מהערים האלה זכו לספרים עבי כרס משל עצמן, כתובים באותיות מזעריות וצפופות עם פירוט יתר על מכמניהן.
הרושם היה כמובן, ש"צריך" להקדיש זמן טיול רב יותר לאותן ערים, שזכו לספרים מפורטים.
הספרים הכילו דירוג (אותו המציאו ספרי בדקר במאה ה-19) – כוכב אחד ליעד ראוי, שניים ליעד טוב ושלושה – ליעד שאסור להחמיץ! כך יצא שבטיולים הראשונים טיילנו רק ליעדים שאסור להחמיץ – כלומר ש"חייבים לראותם". פעם בדקתי, בציניות יש לומר, מה מכילה רשימת האתרים ה"אסורים להחמצה" על פי מישלין – קודם כל קתדרלות, ארמונות ומבצרים. אני בהחלט מבינה את חשיבותם של האחרונים אבל ייעודם הצבאי מוריד בעיניי את חינם. אמנות קלאסית קיבלה כמעט באופן אוטומטי דרוג גבוה ואני שסיפרתי לא פעם שברגע שהשלמתי צפייה בכל יצירות האמנות שחשבתי שאני חייבת לראות, התחלתי ליהנות מאמנות יותר - פניתי לאגף פחות אהוד על מישלין – אמנות עכשווית.
גם קונספט התוכן של הטיולים שלנו השתנה: אנחנו משאירים יותר זמן לפנאי, מנוחה ולשיטוט סתמי מהנה.
מה במקום תפישת ה"אתרים שאסור להחמיץ"?
בשנים האחרונות החלפנו את המדריכים המודפסים בחוכמת ההמונים אותה ניתן למצוא בקבוצות פייסבוק ייעודיות, פורומים ובלוגים. אנשים מספרים בחדווה ומשתפים בחוויותיהם יחד עם זאת, השאלה הנפוצה ביותר ברשת בהקשר הזה היא "מה חובה לראות"? ואני תהיתי האם יש קשר כלשהו למדריכים כמו בדקר או מישלין? או האם הנוהג לערוך רשימות כגון - "חמש הערים היפות ביותר", "עשרת האתרים שחובה לבקר בהם" אינה תורמת לכך יותר?
כשתכננתי את הטיול להלסינקי לפני כשנה, חיפשתי חוויות של מטיילים בעיר, זו הדרך שלי להתרשם ממקום חדש. והנה מצאתי את אותן רשימות, כאילו מועתקות אחד לאחד מבלוג אחד למשנהו, כאילו עדיין כולם אוחזים בספרון האדום של בדקר...
כדי שנוכל ליהנות מהלסינקי בדרך שלנו, ערכתי רשימה של האתרים הבודדים שלא חזרו על עצמם בכל הבלוגים, בדקתי אותם באתרים שלהם, מצאתי את האחד שעניין אותי במיוחד (Oodi) ובשאר הזמן הרשנו לעצמנו לגלות את העיר בשיטוטים. ברור שהגענו גם למקומות מומלצים, אבל הדרך שהובילה אליהם היתה אקראית.
אני שמחה לקרוא על מטיילים שנוסעים לטיולים ייעודיים, כדי לרכב בשבילי אופניים מעניינים, כדי לטעום אוכל מקומי ואולי ללמוד להכין אותו, כדי לראות הופעות שלא יגיעו לארץ, לגלות שורשי משפחה או סתם כדי לשבור שיגרה.
לקריאה נוספת:
תודה שהגעתם עד לכאן. אשמח מאוד לקרוא מה דעתכם על "אתרים שאסור להחמיץ", כאן למטה בתגובות.
במפה שאני מצרפת, שרטטתי את מסלול הטיול הגדול. הגבולות המסומנים הם גבולות המדינות כיום, רק לשם התמצאות, והדרך בין הנקודות גם היא סכימטית.
