פירנצה - טעימה
אך לפני שנים ספורות טיילנו בפירנצה עם ילדינו הבוגרים, מובילים אותם בין שכיות החמדה של העיר, מתפעלים מאוצרותיה ומבחינים בחיוכים שהם, הקטנים, מחניקים נוכח קריאות ההשתאות שלנו והנה עתה היפכנו תפקידים ובכורתנו אילאיל וזוגתה רוני האמנית הלומדת ב"פלורנס אקדמי אוף ארט", מארחות אותנו בביתן הזמני שבפירנצה, באחת משכונותיה היפות של העיר.
ביום הראשון אחרי ההגעה הארוכה, דרך מילאנו, ציירה לנו אילאיל את מפת השכונה שלהן, כולל כל בתי הקפה החמודים, "אתם תסתדרו, נכון?" שאלה והלכה לשחות כבכל יום שישי בשעה זו. ואנחנו טיילנו בשכונה ומצאנו בה פינות חמד יפייפיות וסיפורים קטנים לאוסף האוצרות שלי.
לא תכננתי להיות תיירת בפעם הזאת, באתי כי התגעגעתי לבתי וזוגתה, באתי כי רציתי להריח את המקום בו היא מניחה את ראשה בלילות, כי רציתי לראות את המקומות שגורמים לה לחייך בשיחות הסקייפ שלנו ובכל זאת שלושה מקומות רשמתי בבנק היעדים שלי: בית היתומים ומוזיאון הדואמו, הסופרמרקט השכונתי שלהן ובולוניה, עליה סיפרתי כאן. אספר כאן על מעט מאוד מהעושר התרבותי שפירנצה משופעת בה.
פירנצה חפורה לאורכה ולרוחבה. "כמו בתל אביב", היא אומרת ואני נכנעת לכיעור המנופים וצדה אותם לשילוב בתמונות הסטנדרטיות של פירנצה. האוטובוס שלנו למרכז העיר מוביל אותנו בדרכים עוקפות חפירות ואנחנו מגלים לראשונה את חומת העיר העתיקה. מעולם, בביקורי הקודמים לא נתתי דעתי לקיומה.
יורדים בתחנה האחרונה, בכיכר סאן מרקו, לא זו שאני מכירה מונציה, אחרת, מאוד פלורנטינית ונעימה. וכמו שאני זוכרת את פירנצה, הכל בעיר במרחק הליכה. שמים פעמנו למוזיאון בית היתומים תחילה. ולו בשביל הביקור במוזיאון הזה, ששבה את ליבי בסיפורים שקראתי עליו, רציתי לבקר שוב בפירנצה.
על סיפור בית היתומים כדאי לקרוא בבלוג מלא העניין של עמירם צברי. זהו סיפור פנטסטי ומרתק. כשקראתי לראשונה על החלון המסתובב בו הניחו תינוקות לא רצויים ידעתי שאני חייבת לראותו, אבל למען האמת המוזיאון עצמו לא מעניין כמו הסיפור. ציפיתי לראות עדות כלשהי מהימים הרלוונטים, כמו חפצים, או מיטות, אך לא נשאר דבר לתצוגה זולת תמונות מהתקופות היותר מאוחרות. לעומת זאת המבנה עצמו, פרי עיצובו של ברונולסקי - מרתק ביופיו ומהווה אובייקט נהדר לצילום, האור והצל משחקים בו מחבואים. החדר מכמיר הלב ביותר הוא חדר הארכיון בו ניתן לחפש שמות ילדים שגדלו כאן. בתערוכת ציורי הילדים זכינו לראות את אחת מתמונותיו הנדירות של בוטיצ'לי.
רוב הרחובות בהם טיילנו היו נטולי חנויות, בניגוד לסמטאות רומא הצבעוניות. ובכל זאת, אתנחתא בשווקים, בחנויות האמנות והצעצועים, המסעדות והגלידריות עטפו אותנו בצבעוניות נעימה, מרגיעה ומזמינה.
המוזיאון השני אותו ביקרנו, היה מוזיאון הדואומו. "לכל עיר יש ריח ייחודי", נאמר בסרט האלמותי "זכרונות אהבה מפירנצה", והריח של פירנצה מתרכז לטעמי במוזיאון המשובח הזה, האוצר בתוכו את מיטב היצירות של הקתדרלה היפייפיה.
טיפ: קונים כרטיס כניסה משולב לאוצרות הדואומו: העליה לגג הדואומו (צריך לשריין שעה מדוייקת), הירידה לקריפטה שלו, עליה למגדל הפעמונים ולמוזיאון עצמו. העלות - 15 יורו. גם אם לא עוברים בין כל האתרים האלה ונכנסים רק למוזיאון כמונו, המחיר שווה.
אתחיל מכך שהתצוגה מרווחת ונעימה עיצובית. בין כל האוצרות הרבים יש כאן שניים מרטיטים:
האחד הוא "הדלתות לגן העדן" של גיברטי. אלה המקוריות נשמרות כאן, בחוץ על הדלתות המזרחיות של בית הטבילה זו רפליקה. לשמחתנו נובמבר לא עמוס בתיירים, כך שאפשר לעמוד ולחקור כל ריבוע בנפרד, להתווכח על הסיפור המוצג ולהבין שהוויכוח מיותר כי הכיתוב מבאר הכל. תוך כדי שאני מצלמת ומתפעלת מהתבליטים היפייפים, אני נשאלת על ידי תייר מתלהב כמוני אם אני ממליצה לו לקנות מצלמה כמו שלי, אנחנו משווים צילומים והוא משתכנע.
הפיאטה הפלורנטינית של מיכאלאנג'לו, היא האוצר השני. את הפיאטה של הותיקן, המושלמת עליה כתבתי כאן, פיסל האמן כשהיה בן 24 בלבד. והנה את הפיאטה הזו פיסל מיכאנג'לו הזקן, שתהילתו כבר מאחוריו והוא ראה דבר או שניים בחייו. הפער בין שני הפסלים האלה מסביר את מה שהיה חסר לי כל כך במפגש המחודש עם הראשון: הראשון מושלם וחף מכל פגם, השני מרטיט כל כך בגלל "פגמיו" המכוונים.
הפסל עומד במרכז חדר חשוך ומעט מאוד אנשים בוחנים אותו ומתרגשים ממנו כמוני. אני מצלמת אותו מכל צדדיו אך מתרכזת שוב ושוב בפניו של האיש המבוגר האוחז בבנו המת ומשהו בפנים האלה נוגע עמוק לליבי. הוא רוכן מעל הצעיר ונראה מאוד מודאג, עיניו הכבויות מלאות חמלה ואהבה, כשל אב שחיי בנו נוזלים ממנו, למרות שהוא משתדל לאחוז בו חזק. מהצד, האם שבורה לחלוטין מצער. עד כדי כך שאפה השבור מתמזג עם ראשו של בנה, המונח על כתפה בשלווה מקבלת.
הרבה הסברים אקדמיים נכתבו על הפסל הזה, רובם שונים מההסברים שלי – אני לא מתיימרת להתחרות בהם, אלא להביע את התרגשותי נוכח הכאב הרב הניבט מהפסל האנושי כל כך.
ממתק לסיום הטיול הקטן הזה בפירנצה: המלצה על מסעדה אחת מעולה - צ'יברו, שבה אכלנו, ליד ככר סנטה קרוצ'ה, תודות להמלצה שאילאיל קיבלה. אין לי מושג מה תאכלו שם ביום שתגיעו, כי כל יום מבשלים שם משהו אחר, אבל בטוח שיהיו שם מנות פלורנטיניות משובחות, אלוהיות בטעמן!
לקריאה נוספת:
אם יש ברשותכם רק יום אחד לביקור בפירנצה, תוכלו להתרשם מטיול בן יום עליו כתבה אורה גזית בבלוג שלה חלומות שמורים
ואם תרצו לטייל קצת בפירנצה של הפרימאוורה - האביב, ממליצה לקרוא את הפוסט של זיוה רענן בבלוג שלה שמתי לב
תודה שליוויתם אותי בטיול הקטן הזה אך כל כך משמעותי עבורי. אני מצרפת כאן את המפה ששירטטה עבורנו אילאיל, באמצעותה טיילנו בשכונתה היפה, סטטוטו. לחיצה על המפה תוביל למפת גוגל.
