• רבקה קופלר

אפיזודות יווניות

יעל ברזילי מטיילת עם משפחתה במצובו וזגוריה


אני שמחה לארח את חברתי יעל ברזילי, שנסעה עם משפחתה בעקבות הסיפורים שלי על מצובו וזגוריה. אין דבר שמשמח אותי יותר מאנשים שחוזרים מטיול שמחים על ההמלצה שלי. הפעם, זכיתי גם לסיפור של ממש, שאני שמחה לחלוק איתכם. אני לא אתערב ורשות הסיפור ליעל:

היינו ספונטניים. כרטיסי הטיסה לסלוניקי הוזמנו שבוע לפני הנסיעה.

החיפזון לא השאיר שהות ללמוד מפות, להכין רשימת ״אטרקציות״, לתכנן מסלול ולהזמין מלונות לאורכו. אבל לא לקחנו סיכון - בעקבות הפוסט המפתה של ״אוספת האוצרות״, זו שמארחת אותי כאן בבלוג הנהדר שלה, הזמנתי מלון במצובו שבחבל ארץ אפירוס. ההחלטה שלה להשאר במקום אחד מדברת אלי, אני אוהבת את ההרגשה של היכרות עם ישוב ואנשיו, שמתאפשרת רק אחרי שהות ממושכת במקום אחד.

בחכמה שבדיעבד, לא הכרחי לשריין מלון לכל התקופה - למרבה ההפתעה ניתן לטייל כאן כמו פעם, כשהתחושות קובעות את קצב הטיול. לשם כך צריך להתייחס לחיפוש מלונות ולתנאי הלינה כחלק מהחוויה, ואכן עשינו זאת חלקית ביום בו נסענו לחבל זגוריה. כך היו הדברים:

על המפה הכל נראה קרוב, אבל הכבישים ההרריים בדרך לזגוריה מתפתלים על הרים גבוהים ומתוחזקים באופן יווני.

בזגוריה עצמה התקדמנו לאט, דרך נופים אדירים, נהרות, גשרים, שבילים קטנים, בתי אבן וטברנות. כל כפר הוביל אותנו לכפר הבא. אחר הצהריים עלינו בכביש המתפתל המפורסם לפפיגו.

פפיגו מהפנטת ביופיה האורגני השקט שלה, בסימטאות ובתי אבן הציפחה המתמזגים בנוף הסלעים האדירים.

החלטנו להשאר בה ולוותר על נסיעה לילית בכבישים הצרים, למרות שבמרחק שעתיים חיכה לנו חדר מלון שהוזמן מראש. רוב תושבי המקום עוסקים באירוח תיירים. הם מסבירי פנים ומפנים אותנו מאחד לשני, עד שנמצא עבורינו חדר ב״מלון״ - התחושה היא כמו להתארח בחדר אחורי של דודה שאספה אותנו בדרכים. לחדר “שלנו” מגיעים דרך המטבח, כדי לעבור בדלת החדר אפילו אני צריכה להתכופף והבנים דופקים פעם אחר פעם את קודקודם במשקוף.

אנחנו מתנחמים בהגדרה “חוויה אותנטית״. החיפוש של תיירים כמונו אחרי האמת המקומית הוא פרדוקס שהרי הם עצמם פורמים אותה. רבים מבתי הכפר משמשים כיום כמלונות קטנים לארוח תיירים. התושבים הצעירים עזבו את האזור לחפש עבודה בערים הגדולות, הנותרים עוסקים בהשכרת הבתים שהתרוקנו לעוברי אורח ובמתן שירותים שונים עבור הזרים המתארחים בכפרם לרגע. ישישים שאין להם שאיפות תעסוקה, מתנהלים באיטיות במעלה הרחובות התלולים כשידיהם שלובות מאחורי גבם, הם זוכרים זמנים אחרים.

בעתיד שחקנים ימלאו תפקיד של ״זקנים אותנטים״, כדי להעניק לתיירים ״חוויה של כפר יווני״. אבל בנתיים אפשר לחוש את סוף התקופה בה הכפר שימש את תושביו.

הנוף לעומתם אינו בן חלוף, הוא קיים מליוני שנים וימשיך להתקיים. הדרכים, ספק אם אי פעם יורחבו וישופצו, הרי אין בשביל מי.

המסע לזגוריה היה נהדר, התחושה היא שהספקנו קצה קצהו ואפשר לשהות כאן ימים רבים, השבילים רבים, האפשרויות מגוונות. אנחנו חזרנו ״הביתה״ - מצובו היא בסיס האם שלנו בטיול הזה ובניגוד לכפרים של זגוריה - יש בה חיים, החיים עצמם.

המתבגר אומר שהוא אוהב את הווייב של מצובו ובכלל יש לו אבחנות יפות: ״רואים את הזקנים פה. הם מסתובבים ברחובות. יש פה קהילה״.

כל יום ברבע לשמונה מתאספים לתפילה בכנסיה שבמרכז הכפר, קולות הקשה קיצביים מגיעים ממגדל הכנסיה מסמנים כנראה את תחילת התפילה:

התפילה משודרת ברמקולים אל מחוץ לכנסיה, אפשר לשמוע אותה כרקע לארוחת הערב שלנו בגלקסיה, הטברנה הטובה ביותר בעיר. בתשע בערך, מיד לאחר התפילה, הכיכר המרכזית מתמלאת בקולות צחוק, שיחות עירניות ביוונית או וולכית, נקישות רגלי ילדים מתרוצצים ברחבה במרכזית. זקנים עירניים יושבים בספסלים סביב - נראה שכל הכפר נאסף בכיכר, כאילו אין יום עבודה מחר.

מסלול טיול ביער מצובו

שני שבילי הליכה ארוכים סובבים את מצובו ושמשתלבים גם בסימטאותיה. אחד אורכו 20 ק״מ והשני 40 ק״מ, בקרוב יתווסף מסלול חדש שאורכו 100 ק״מ. הם משמשים כמסלולים של מרוץ הרים מסורתי המתקיים כל שנה במאי. בשאר השנה נהנים מהשבילים המסומנים היטב מטיילים ותושבים. פרטים מלאים אפשר לקבל כאן, כולל חלוקה אפשרית של המסלול לפי ימים ופרוט של הפרשי גובה בהם עובר כל קטע מסלול.

אנחנו מסתפקים במקטעים של המסלול, הראשון בהם הוא הירידה התלולה בין בתי הכפר למנזר של סיינט ניקולאי. אנחנו המבקרים היחידים והנזירה מלווה אותנו ומסבירה לנו בסבלנות וללא שפה משותפת על עבודות העץ המרהיבות וציורי הקיר. היא מקרבת יד לצווארה בתנועת עריפת ראש ואומרת ״טורקיש, קכככ״. סופו של סינט ניקולה היה מר.

בהזדמנות אחרת אנחנו בוחרים מסלול ארוך יותר (חלק מהמסלול הזה). דילגנו על העליה התלולה בסימטאות וחנינו ליד אנדרטת הזיכרון לחללי המלחמה שבכניסה לכפר. על שער הכניסה למסלול אפשר למצוא מקלות הליכה מאולתרים.

המתבגר חובב הסוציולוגיה מתלהב מהפעולה הקהילתית (כך הוא מגדיר את שיתוף הפעולה בין המטיילים שמשאירים את המקלות עבור אלו שיבואו אחריהם). אנחנו מטפסים במעלה ההר, מקל ההליכה חיוני ובנוסף אני זקוקה להפסקות נשימה תכופות. איך רצים את זה לעזאזל?

לאורך המסלול הקימו סטודנטים לאמנות מאתונה, פסלים מפיקי צלילים. אפשר לעצור לידם לאתנחתא מוזיקלית ולתת מנוחה לגוף מהעליה המאומצת.

כששמענו קול פעמונים מהיער, היינו בטוחים שזה פסל נוסף גדול במיוחד. אבל:

כיוון שעמדנו על השביל בו רצו לרדת, הן הביטו בנו מופתעות ואז המשיכו סביבנו, כמו במיצג שאף סטודנט לאמנות לא יכול לתכנן. רק דקות אחרי שהתפוגג המראה ורחשי היער חזרו לקדמותם ירד מולנו בשביל הרועה. החלפנו כמה מילים כל אחד בשפתו.

המשכנו לטפס, עד התחנה העליונה של רכבל הסקי. שם עצרנו למנוחה ארוכה ומדידטיבית של אוויר הרים, נוף צלול ונגינת עינבלים של עדר פרות.

בצד עמדה עז שחורה ומבולבלת, פונה לכאן ולשם, פועה בבהלה. כנראה איבדה את העדר שלה, זה שראינו קודם. מתי יגלה הרועה שאיבד עז? נקווה בשבילה שתאסף ביום הבא, לא לחינם נקרא המסלול ״מסלול הדוב״.

אחרי שספגנו אוויר פסגות דיינו, בעצת הרועה, ירדנו במדשאות שבחורף משמשות לסקי, עד למסעדה שבתחתית המדרון. מחוץ לעונת הסקי ניראתה כמו מסעדת דרכים, כמעט ריקה, מין קפה בגדד. על הבר של קפה בגדד היווני מצאנו את פקיד הקבלה של המלון שלנו שותה בירה במבט עגמומי, כמו לפגוש מכר רחוק. זה היה אנחנו, הוא וקבוצת יוונים קולנית באמצע שום מקום.

אין כמו סלטים וגבינה מטוגנת בסוף מסלול מפרך (בסדר, מי שמכיר אותי תוהה לגבי הגבינה). הקישואים המטוגנים נפלאים, הם מאכל הדגל של המקום. ״אמא שלי מכינה אותם״ אמר המלצר וזה הרגיש אותנטי.

אני מאוד ממליצה על טיול ביער, מאתגר במידה ומפגש עם עדרי צאן ורועים, רצוי שיהיו לא מתוכננים ושתהיה עז אובדת אחת. קנחו במסעדה נידחת עם תבשיל נפלא כלשהו, המומחיות של אם המלצר. ושיהיה פשוט.

כמה מילים על המלון, שגם אותו בחרנו בספונטניות, בלי שידענו שהוא “אטרקציה” בעצמו וממוקם ביקב. את היקב Katogi Averoff הקים אוונגלוס אברוף, סופר ופוליטיקאי עשיר ופטרון מקומי. שמו עולה שוב ושוב במסלול שלנו: הוא מימן רבות מנקודות הציון בכפר ובאזור כולו. לקח זמן עד שהבנו שאלכסנדרוס, הבחור הצעיר שידו בכל - מסוג הביצה שבחרנו בבוקר עד הצעות למסלולים או הסבר על נוהגי המקום - הוא הנכד של אותו ידוען עשיר. המלון הקטן (15 חדרים), נמצא כ-10 דקות הליכה ממרכז הכפר ההומה, בין בתים מגורים. זה חסרונו וגם יתרונו. מרכז הכפר הוא מרכז העניינים כמובן, אבל כשיוצאים ממנו מגלים חלק אחר מהווי הכפר. מחלון החדר:

תודה ליעל על סיפור מרגש שגרם לי לגעגועים, הרגשתי שאני מטיילת יחד איתם בשביל הדב... אין ספק שצריך לחזור כדי לחוות את השלווה של מצובו. כל התמונות בפוסט הזה צולמו על ידי יעל ברזילי באמצעות אייפון. כל תגובה או שאלה תשמח את שתינו.

יעל ברזילי היא בעלת הבלוג המיוחד ארכיבלוג המספר סיפורים משפחתיים כפי שמשתקפים באוסף המסמכים המשפחתי. מוזמנים לבקר בו ולהתרשם.



#אורחים #מצובו #זגוריה #יוון #יעלברזילי #טיולבחול

רומן היסטורי פרי עטי,
לקריאה חופשית, המתרחש במאה התשיעית לספירה

u05e0u05d9u05d5-u05d0u05d9u05e0u05d2u05d

​מפות שציירתי לפי מסלולי טיולים
שהם מסע בדרכים, Road Trip
ובהם סיורים מצולמים.

המלצת קריאה - ים ביני לבינך

ספר מקסים של נורית גרץ, על אהבתו של מיכאל לרחל המשוררת.
זהו רק סיפור המסגרת שיש בו הרבה מילים יפות, פיוטיות, ציטוטים משיריה האהובים של רחל
וטיול ברחובות תל אביב.

אוצרות אחרונים:

ארכיון אוצרות:

איך להתמצא באוספת אוצרות:

פרקי הבלוג:

הבלוג עוסק בנושאים מגוונים – טיולים, אוכל, סקירות ספרים שאהבתי, אמנות ועוד נושאים מגוונים.

לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד הראשי של הבלוג, בו תוכלו לנווט לפי קטגוריות, לפי חיפוש בקוביית החיפוש לפי מילות מפתח
או בלחיצה על לשונית האינדקס שתוביל לעמוד המסודר לפי ארצות ונושאים לפי א'-ב'.

השביל העולה להר:
רומן היסטורי פרי עטי המתפרסם רק כאן. לחיצה על הלשונית בסרגל העליון תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל פרקי הסיפור. תיהנו ואל תשכחו לספר לי רשמים בסוף.


מסלולים:
Road trips - מסלולי טיול מצולמים על מפה שאני מציירת עבורכם. לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל המסלולים.

  • fcebook
  • Pinterest
  • Instagram

© כל הזכויות שמורות לרבקה קופלר 2015