• רבקה קופלר

למלא את החסר

פעם, בתחילת דרכי כצלמת, נהגתי לחכות, גם במקומות הומים מאדם, לרגע המיוחל בו הספוט אותו רציתי לצלם יהיה נטול אנשים. רציתי לראות בפריימים שלי את המקומות היפים שחוויתי כשהם "נקיים", "נטורל", "בלי רעשים ובלי הפרעות". בימים ההם לא הייתי ממקדת את העדשה שלי בתיירים המצלמים אלא בנוף הבתים שמאחוריהם.

אנשים מצלמים את טאלין
רחובות העיר העתיקה בטאלין

נהגתי לפרסם את התמונות האלה, במקבצים ולפי נושאים משותפים בעמוד הפייסבוק שלי. קיבלתי לרוב מחמאות. עד שפרסמתי מקבץ תמונות מוזיאונים שהיה נקי מכל רבב, ואז כתבתה לי חברתי אורה גזית בעלת "חלומות שמורים" ובעלת העין החדה והמילה המושחזת: "המוזיאונים שלך נראים עצובים". זה הרגע בו הבנתי שתמונות רועשות הן תמונות שמתעדות חיים. שמחה. המולה של רגע. הן אלה שיזכירו לי את החוויה שבגללה נסעתי רחוק, בתאריך מסויים בשנה ולא אחר, שדמויות אנשים מכניסות יופי ועניין לתמונה.

אנשים מתבוננים במוצג מוזיאוני
מתבוננים במוצג מוזיאוני. מוזיאון עין חרוד

בכל אתרי האינטרנט הגדולים בעולם מתפרסמות בימים אלה אפופי הקורונה, תמונות של המקומות הכי מפורסמים בעולם, אלה שבימים רגילים גדושים בתיירים עד שאי אפשר עוד להכיל אותם ועתה הם רייקים מאדם, איש ואשה. בתחילה התפעלתי מהתמונות האלה, כיניתי אותן "גן עדן לצלמים". עדיין נותר בי השריד של הימים ההם של ראשית הצילום, כשאהבתי לראות רק עצמים דוממים בתמונות שלי וככל שהתהדקה עלינו ועל העולם כולו טבעת הסגר, כך התגברה המועקה מצפייה בתמונות האלה, של המקומות שהכרתי אותם אחרים, שמחים יותר. הומים. השקט הזה בתמונות החדשות הוא נטול חיים.

אנשים מצטלמים בין היונים
אנשים ויונים ברחבת הקתדרלה של מילאנו. עכשיו נותרו רק היונים.

בהנתן עכשיו זמן פנוי לרוב, עברתי על אלבומי התמונות שלי והחלטתי להחיות לפחות פוסט אחד, למלא אותו בתצלומי אנשים, עסוקים ביום-יום שנראה כאילו לקוח מחיים אחרים, חופשיים, בהם יכולנו לטייל ולהתעניין בעיקר בחוויה העוברת עלינו בטיול, מבלי להיות מוטרדים מהעתיד שאינו ברור.

אנשים רוקדים
ליון. רוקדים ביום העצמאות של צרפת.
אנשים מצלמים נוף על סיפון אוניה
לולא האנשים בתמונה הנוף היה חסר דבר מה. הפיורד הצר ביותר בנורבגיה
אנשים נושאים לפיד
ליון. חוגגים את נצחון קבוצת הכדורגל המקומית
קובצת אנשים עם מזוודות
פירנצה. אנשים מתגודדים בתחנת הרכבת לפני השלט המורה על הרציף אליו תכנס הרכבת הבאה
נשים יושבות. אשה אחת הולכת.
נשות הדוכנים של שוק הסתיו. ורמונט, ארה"ב
גברים יושבים יחדיו
צ'יינה טאון במונטריאול. מהגרים סינים ביום חגם.
אנשים חוגגים לפני בית העירייה
חוגגים כריסטמס ברחבת העירייה של וינה

ועוד יש לציין, שרוב רחובות הערים באירופה רייקים בימים רגילים. תושביהם עסוקים בשלהם, לא מטיילים בטל ברחובות. רק מרכזי הערים והעיירות הומים בתיירים ובנותני שירותים, כך שגם תמונות עם איש אחד, או אשה בודדת הרבה יותר עליזה מאלה הרייקים.

ילדים מאחורי גדר
ילדי בית ספר בקסטלן, פרובאנס

תודה שהייתם איתי ולו לרגע להסיח את הדעת. פתחתי פוסט פייסבוק ייעודי על הקיר שלי, ואשמח אם תמלאו אותו בתמונות שלכם מלאי אנשים, מימים שמחים יותר.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

רומן היסטורי פרי עטי,
לקריאה חופשית, המתרחש במאה התשיעית לספירה