זמן ניו יורק
אילנה כהן אוהבת את ניו יורק
יש לי וידוי כואב. אני לא אוהבת את ניו יורק. ביקרתי בה פעמיים, בעיקר כדי לראות את אוצרות האמנות שלה ולא מצאתי את עצמי בעיר שכולם אוהבים לאהוב.
חברתי הטובה אילנה כהן, לא מפסידה אף הזדמנות לנסוע אליה, היא מדברת עליה בעיניים בורקות, מתגעגעת אליה תדיר ובקושי מחכה לנסיעה הבאה. כיוון שהיא מייצרת בדרך כלל חוויות עבור אחרות ב"בוטיק הפנאי" שלה, ביקשתי לארח אותה באוספת אוצרות, כדי לחוות דרך עינייה את העיר.
מעט אחרי שאילנה חזרה מהטיול האחרון בניו יורק, ישבנו על כוס קפה וטוסט בפארק הלאומי ברמת גן, כדי להרגיש הכי קרובות לסנטרל פארק ושאלתי בהתרסה - למה מכל הערים בעולם, שאת מטיילת בהם, דווקא לניו יורק את חוזרת שוב ושוב? ואילנה פתחה במונולוג ארוך, שהיה קשה לעצור אותו, כל כך נהנתה.
היא התחילה בפיתוי הידוע – את יודעת איך היית נהנית לצלם שם? ואחרי עוד כמה משפטים ניסתה פיתוי מספר שניים, באמצעות תאור כל המאכלים שהיו מגירים ריר של הנאה מפי.
אילנה מתארת התאהבות איטית שנבנתה עם השנים. "התאהבות כזו" היא אומרת, "נשארת ולא חולפת".
"זה התחיל כשהייתי בת 14, הורי לקחו אותי בפעם הראשונה לנסיעה משפחתית לחו"ל, לארה"ב. היינו בניאגרה פולס האדירים, אלף האיים ואז הגענו לניו יורק כדי להראות לי את העיר בה נולדתי. התארחנו אצל אחות של אבא. זו היתה עבורי חוויה אדירה, לראות עיר שונה כל כך ממה שהכרתי עד אז ובכל זאת לא מצאתי את עצמי בה, הורי הובילו אותי ביד ברחובות, לכל אתרי התיירות העיקריים ואני לא אהבתי ולא התאהבתי.
אחרי שהשתחררתי מהצבא. הגעתי בפעם השניה אל הדודה. חשבתי שכשאהיה לבד ואלך לאן שאני רוצה – יהיה לי כיף. ציפיתי להסתכלות בוגרת על העיר אך גם הפעם היא היתה מאיימת עבורי ומפחידה – הוזהרתי מטיפוסים שונים, לא לנסוע לדרום העיר ולהיות עירנית כל הזמן – גם הפעם לא התאהבתי.
בפעם השלישית חזרתי עם הילדים שלי. טיילתי איתם לבד בעיר הגדולה כשאני המבוגרת האחראית. חיפשתי ומצאתי מקומות שמעניינים ילדים – עלינו לתצפיות, התבוננו בסנאים, ביקרנו במוזיאון ילדים, נסענו הלוך ושוב בתחתית, וכשהייתי צריכה להוביל את ילדי התחילו ניצני ההתאהבות.
בפעמים הבאות הגעתי בכל מיני הרכבים והבנתי שאני כבר מזמן מאוהבת לגמרי. כאשר אני שואלת את עצמי למה, אני עונה אינסטנקטיבית שהתשובה טמונה בקלות ההתמצאות בעיר (יש לזכור שלא תמיד היו תוכנות ניווט), השפה המוכרת ובנוסף, הידיעה שיש לי משפחה בעיר הקלה עלי מאוד.
אך עם ההתפתחות האישית שלי והסקרנות שלי, הבנתי שהעיר מספקת לי הרבה יותר מבטחון לתיירת: קודם כל מספקת את ייצר ההתבוננות בטיפוסי העיר השונים והמשתנים עם השנים, היא צבעונית לא רק באנשים אל גם באמנות, בארכיטקטורה המיוחדת שלה, בקולינריה, בהיצע הבלתי נדלה של חלונות ראווה וקניות מכל הסוגים ובכל הרמות, במגוון המוזיאונים שלה - באורבניות המיוחדת לניו יורק. שם הכרתי את עצמי באמת. בעקבות ההשראה שאני מקבלת ממנה כל פעם מחדש, אני נפתחת לנושאים חדשים ומשתדלת ליישם.
אני מתערבת בשטף הדיבור, מספרת לה על ההתרגשות שלי מפריחת הדובדבן בסנטרל פארק ואילנה, כמו קיבלה עידוד, ממשיכה: "אני מגיעה בתקופות מאוד ספיציפיות. באפריל ובנובמבר כשהעיר כבר מקושטת לכבוד כריסטמס. אני מתרגשת מהפריחה באפריל. יש שם עצים שמזוהים עבורי רק עם העיר.
הגינון העירוני מגוון, כל פעם נשתלים פרחים אחרים. במקומות ציבוריים וליד הבתים. בנובמבר זו כבר ההתרגשות מהמדרכות המלאות בעלי שלכת, בצבעים הכתומים של העצים, ריח של כריסטמס באוויר ובחלונות הראווה.
אבל אם את מדברת על התרגשות, היא אומרת לי, ניו יורק היא עבורי גם הריחות השונים שלה. בבלומינגדייל'ס ריחות הבשמים, ברחובות ריחות של אוכל שאני אוהבת כמו הסינבון או ריח של מגנוליה - הקפקייקס של ניו יורק, ההמבורגר של shakeshack ועדיין מרגש אותי הקונספט של Eataly, ועוגת הגבינה הניו יורקית. אני ממש יכולה לזכור את ההתרגשות שלי כשגיליתי בפעם הראשונה רשתות חנויות כמו crate and barrel (לכלי בית) או urban outfitters - כשלא היו חנויות כאלה בארץ או את צ'לסי מרקט המיוחד במינו, שגם היום אחרי שהכרתי שווקים כאלה במקומות אחרים בעולם, הוא מיוחד עבורי ולא מעט בזכות חנות אנטרופולוגי.
ומה אהבת בטיול האחרון?
אני תמיד שמחה לחזור למומה בגלל חנות העיצוב הנהדרת שלהם, בגלל התערוכות המיוחדות שכל פעם מפתיעות אותי מחדש וצריך להזכיר גם את המבנה המיוחד של המוזיאון. לעולם לא אשבע מטיול בלואאר איסט סייד – שכונה היפסטרית מלאה גלריות טרנדיות, וינטג', חנויות יד שניה - לכאן הגיעו המהגרים הראשונים כולל היהודים ותמיד אשלב טיולים רגליים מרח' 14 עד רח' 60 לאורך ה-High Line או לאורך השדרות האהובות עלי - ברודווי, השדרות השביעית והשמינית, לקסינגטון ומדיסון וסליחה אם דילגתי על השדרה החמישית. תאמיני או לא, גיליתי חנות בניו יורק בשם "אילנה"- התרגשתי כמו ילדה קטנה.
הפעם, לקראת הנסיעה רכשתי את הספר של חן Annie דודקביץ' – שבע שעות אחורה. מאותו רגע לא הפסקתי לקרוא ונכנסתי לאווירה של ניו יורק עוד מהכורסה בסלון. טיילתי כשהספר בידי והקפדתי בכל אזור בו הייתי להשתמש בהמלצותיה של מי שגרה בעיר ולכן יש לה המון טיפים שלא הכרתי, בהגשה שנעמה לי מאוד.
האמת אילנה, אני אומרת לה, סדקת את השריון שלי, השלווה והרוגע של הפארק הלאומי גורמים לי אולי לרצות את הפארק היותר גדול והמילה "אורבני" שהזכרת קודם גורמת לי להתחיל לחשוב על ניו יורק קצת דרך עייניך. מתי תהיה הפעם הבאה שלך?
כרגיל היא אומרת, בסתיו הבא. עד אז אני מקווה ליישם את ההשראות האחרונות שספגתי ואז אסע לשאוב שוב מהמעיין.
אילנה כהן היא בעלת "בוטיק הפנאי" שהוא בית למפגשי נשים בפן התרבותי, הקולינרי ועיצוב. הצילומים כאן כולם שלה.
חן Annie דודקביץ' בעלת הבלוג "באמא שלי ניו יורק" כתבה את הספר "שבע שעות אחורה".
מתבקש לסיים עם אחד השירים הכי מזוהים עם ניו יורק - new york state of mind של בילי ג'ואל, פיתחו רמקולים תיהנו והשאירו כל תגובה כאן למטה - אני אשמח.
