הדרך אל הכפר
כמה רחוק צריך לנסוע כדי לחזור בזמן? במרחק נסיעה קצר מאתרי תיירות מאוד מוכרים בטרנסילבניה, שוכן הכפר בו נולד וגדל אבי. אין מקום אותנטי ממנו, כדי לצפות באורח חיים שלא השתנה כמעט, מזה כמה מאות שנים.
אבי שכב לבד בבית החולים, חולה ומסכן. כשראה אותי התחיל לבכות בדמעות של ממש, שזהו. הכל נגמר והוא יותר לא יראה אותם אף פעם. את מי? שאלתי, והוא מנה שמות, אחד אחד, והסביר לי שכולם מהכפר בו נולד וגדל ומהעיר הקרובה, אוֹדוֹרהֵיי, אליה שלחו אותו ללמוד כשבגר.
הכפר הזה – צֵ'הֵטְפוֹלווֹ (Csehétfalva) היה נוכח בביתנו לא מעט, בחלקי סיפורים. לא היתה אפילו תמונה אחת לעטר אותם ואמא תמיד רטנה כשהם הופיעו בחיינו, לא הבינה מה פתאום הוא מתרפק על הזכרונות ההם. הוא סיפר על עגלה וסוס, על בית המרזח, על אחיו הבכור ועל האוכל שאמא שלו הכינה לכל הכפר שאהב לאכול אצלה. מה פתאום הוא נפרד מהם? שאלתי את עצמי בבית החולים ומיד שכחתי. כעבור שלוש שנים אבי נפטר ולי התבהרה התמונה: הבנתי שאני צריכה למצוא את הכפר שלו, את העיר הגדולה הקרובה, להשלים את המעגל שאבי לא יכל להשלים.
כפי שסיפרתי כאן, המשימה לא היתה פשוטה. כבר לא היה את מי לשאול. את מיקום הכפר ניחשתי על פי רמזים מהזכרון, לא ידעתי איך מאייתים את שמו. האינטרנט היה מצרך יקר ונדיר והמידע היה מועט. גוגל טרם מיפתה את רומניה, לא היתה תוכנת ניווט אמינה. חיפשתי ומצאתי באתר יד ושם את דפי העדות שאבא כתב בכתב ידו, ולראשונה מצאתי את שם הכפר בהיגוי הרומני – CEHETEL. מכאן הדברים התחילו להתגלגל.
הכפר נמצא בחבל הרגיטה שבטרנסילבניה. זו היתה תחת שלטון הונגריה והועברה לידי רומניה כחלק מהסכמי שביתת הנשק אחרי מלחמת העולם הראשונה. שלטונות רומניה התאמצו מאוד כדי להפוך את טרנסילבניה לחלק אינטגרלי ממנה.
נעזרתי בחברים וירטואלים, שעזרו לי למצוא את המפה היחידה ברשת - זו שהובילה אותנו לבסוף אל מחוז חפצנו ושתי תמונות בודדות, באחת מהן עומדת כנסיה עתיקה במרכז הכפר ולה יחוד הסטורי בגלל העוגב העתיק שלה.
בקיץ 2008 נסענו לרומניה. בתחילה היתה הפגישה המרגשת בבית בו נולדתי בעיר הולדתי, טרגמורש, ברומנית, או מוֹרוֹש-וָשָרהֵיי בהונגרית (על כך סיפרתי כאן וגם כאן) למחרת יצאנו מוקדם בבוקר לדרך, לחפש את הכפר של אבא. לא היה לי מושג מה אמצא.
בנזוגי נהג ואני החזקתי את המפה. רק שמות היישובים שנכתבו עם הכניסה אליהם, אישרו שאנחנו בכיוון הנכון בדרך אל הכפר, עד שהגענו לסוף כביש האספלט שבהמשכו צומת דרכים כבושות, זרועות אבנים.
על אחת מהן הצביע העגלון ממנו ביקשנו הכוונה, בסוף היער העבות שבקצה הדרך, כך הבנתי - נמצא הכפר. ככל שהתקדמנו כן איבדנו את הבטחון, עד שראינו את השלט העתיק הזה:
הלב הלם בחוזקה והרגשתי שכבר השגתי את היעד וכי מה עוד יש לי למצוא בתוך הכפר?
כשהשלט בגבנו, הגענו אל המאה ה18, אל העיירה של טוביה החולב, אל השטייטל של י.ל.פרץ. שבילי עפר מפרידים בין הבתים הישנים, לפניהם שערים מגולפים המעידים על מורשת שבט הסֵקֵיי (Sekelly), ובחצרותיהם בארות מים, אווזים מתחרים איתנו על הדרך המובילה אל הכנסיה שבטבור הכפר, זו מהתמונה ברשת. החננו את המכונית לידה ובאותו רגע ידעתי – כאן יעזרו לי למצוא את עברי.
היה זה יום ראשון וכל הכפר, פחות או יותר, היה בתוך הכנסיה, מאזין לדרשתו של הכומר. חיכינו בפתח ואשת הכומר החוותה בידה והזמינה אותנו להכנס. כאן היתה ההפתעה המרגשת הראשונה: על הקיר המרכזי במסגרת עץ הונחו כל שמות בני הכפר הנופלים במלחמת העולם השנייה, ושם אחיו הבכור של אבי מונח בשורה האחרונה ("בני הכפר התעקשו" סיפר לי יותר מאוחר הכומר).
בתום התפילה ניגש אלינו הכומר שזה מקרוב התחיל את שרותו בכפר, ושאל באנגלית יפה מי אנחנו. הצגתי עצמי – אני אחייניתו של מִיקְשָׁה מהשלט, בתו של יֵנוֹ – אבא שלי. רעדתי ובנזוגי לקח ממני את המצלמה לתעד. הכומר התרגש יותר ממני, לדעתי. אחד אחד יצאו האנשים מהכנסיה, צעירים כזקנים, לכולם הוא הציג אותי בשמי, כבתו של אבא וכולם כך נדמה ידעו במי מדובר, כאילו רק אתמול גר כאן בינהם והרי באותה שעה חלפו כשישים שנה מאז עזב...
שני אנשים מבוגרים יצאו מהקהל והציגו עצמם מיד כחברי ילדות של אבא, שאלו לשלומו והצטערו לשמוע שכבר אינו בין החיים, הם התנדבו ללוות אותנו ולהראות לנו היכן גרה המשפחה.
סיפרו שוב ושוב כי לא ישכחו לעולם את היום בו הגיעו הגרמנים לקחת את הורי אבי הזקנים שלא יכלו ללכת, והם, אנשי הכפר, בטוב ליבם נתנו להם עגלה....
הסיפור הזה לא נתן לי מנוח מאז ועד היום. משפחת אבי היתה המשפחה היהודית היחידה בכפר (הכומר סיפר לנו שזה היה מנהג המקום ובכל אחד מהכפרים בסביבה גרה משפחה יהודית אחת שהיתה בדרך כלל בעלת המכולת/בית מרזח), הכפר היה חבוי עמוק בתוך היער – הרי ראינו כשהגענו לכאן, וכיצד ידעו הגרמנים שיש משפחה יהודית בכפר? מי הלשין עליהם? הורי אבי ואחותו הצעירה נלקחו לאושוויץ. ההורים – סבא וסבתא שמעולם לא הכרתי נרצחו שם, האחות שרדה.
בימים האחרונים ביליתי בחיטוט ברחבי הרשת, מצאתי לא מעט סרטוני יוטיוב שצולמו בכפר, קטעים מערוצי החדשות בהונגריה. בני הכפר עדיין רואים עצמם הונגרים, דגל הונגריה תלוי בכנסיה והם שומרים על מסורת הסֵקֵיי, באחד מהסרטונים ראיינו איש זקן שתופר עדיין את המקטורנים המאפיינים. מסתבר שהכומר שפגש אותנו אז - Lőrinczi Lajos, עדיין משמש בתפקידו. כבר אז סיפר לנו עד כמה חוקי האיחוד האירופי מזיקים ליכולת הפרנסה של בני הכפר החקלאים, עתה צפיתי בראיון חדש עמו כשהוא עומד על כביש סלול במקום בו ראינו אך שביל עפר, בו הוא מספר על מאמצי פיתוח התיירות באזור, כתחליף.
אני ממליצה בכל פה על ביקור בכפר שנטוע בעבר, למרות ההתקדמות. אם תלחצו על המפה, תגיעו למפת גוגל שתוביל אתכם לשם בביטחה.
