מאה שנים של בחירה
לכבוד מאה שנים לפועלן של הסופרג'יסטיות באנגליה
כבר כמה ימים, מאז שחזרתי מהגיחה ללונדון וטעימה ממנצ'סטר, אני שואלת את עצמי עד כמה רחוק הייתי מוכנה ללכת עם העקרונות שלי? עד כמה הייתי מוכנה להעמיד את החופש האישי שלי בסכנה, את שלמות גופי ובריאותי כדי להשיג מטרה נעלה ככל שתהיה? בדיוק בגלל השאלה הזו אני חושבת שכדאי לקרוא את השורות הבאות.
ביקרתי בשלוש תערוכות, לא גדולות, על מאבקן של הסופרג'יסטיות באנגליה, במלואות 100 שנים להענקת זכות הבחירה לנשים בממלכה המאוחדת. ב"מוזיאון לונדון", ב"נשיונל פורטרט גלרי" וב"מוזיאון האנשים" במנצ'סטר.
בריטניה לא היתה המדינה הראשונה בעולם שאימצה את השיוויון בבחירה, אבל מאבק הנשים בה למען השגת קול בפני החוק, היה מהמשמעותיים ביותר. בתערוכות שראיתי הועלה על קצה המזלג סיפורם של הסופרג'יסטיות, שלחמו למען מטרה זו ובין הייתר, סופר בהם על הסבל של אותן נשים חלוצות שנשכבו למעננו, הנשים הבאות אחריהן, על הגדר.
מרגשת אותי גם העובדה שחוגגים מאורע זה במשך שנה, בארועים שונים ברחבי המדינה ואני תוהה האם אצלנו, היום, באווירה השוררת כאן, היתה יכולה להתקיים תערוכה כזו, המציינת את הקונפליקטים והמאבקים, את הכשלונות וההצלחות. האם היתה זוכה למחיאות כפיים?
כאן בפוסט של זיוה רענן מהבלוג "שמתי לב", אפשר לראות את כל המאורעות שעוד יצויינו השנה, בבריטניה. לעתים זה חדר אחד במוזיאון, או חלק מתערוכה כוללת, או ערבי דיון. אנשים שמבקרים בלאו הכי במקומות המרכזיים הללו, יעצרו לרגע ויתנו את הדעת גם לנושא חשוב זה.
מאבק הנשים לזכויות שוות ובינהן הזכות לבחור ולהבחר לפרלמנט, החל במאה ה-19. על נשים נאסר לעסוק בפוליטיקה. אך מהי פוליטיקה?
פוליטיקה היא לא רק ענייני בטחון כפי שמציגים בכלי התקשורת בישראל, פוליטיקה היא חיי היום יום. היא מה אנחנו אוכלים ומה אנחנו לובשים. בעיקר לובשות. מה אנחנו לומדים ומה אנחנו קוראים. בעיקר לומדות וקוראות. פוליטיקה היא עם מי אנחנו מתחתנות אם בכלל ואיפה אנחנו מטיילות. האם מותר לנו לטייל לבד או רק עם גבר מלווה. באיזה אופן אנחנו מגיעים לכל המקומות המופלאים האלה ובאיזה מטבע משתמשים אם בכלל. איזה מחלות יחקרו ויטופלו ומי יקבל או תקבל תרופות. מחלות נשיות מובהקות, עומדות עד היום אחרונות בתור. פוליטיקה היא תנאי עבודה והשכר המשולם עבורה. פוליטיקה היא מי מחליט על כל אלה. וכשנשים נלחמו על זכות הבחירה, הן נלחמו כדי להשיג קול המחליט על חיי נשים מנקודת מבט נשית.
באנגליה המאבק היה אלים. כנגד רכוש ולא כנגד אנשים, תחת הסיסמא "DEEDS NOT WORDS" – מעשים ולא מילים. תחילה הן יצאו לאסיפות בככר טרפלגאר בלונדון, הן נאמו שם בפני קהל גדול והמשטרה אסרה על אספות אלה, הן יצאו לתהלוכות שהמשטרה לא איבטחה וגברים שלחו אותן חזרה הביתה תוך כדי גידופים ואלימות גופנית.
הסופרג'יסטיות העדיפו להעצר כדי לצבור כותרות, הן הובלו למאסר כשהן כבולות זו לזו בשלשלאות. הן ביקשו הכרה כאסירות פוליטיות ולא זכו להכרה זו, תחת זאת "זכו" להאכלה בכפייה כששבתו רעב.
המלכה ויקטוריה התנגדה לזכות הנשים להצביע. כמו שאר הגברים היא חשבה שיש להגן על נשים, שכן מוחן קטן מזה של גברים, הן אינן מסוגלות לקבל החלטות פוליטיות. בעתונות הוצגו הפעילות בדיוק כמו שהוצגו המכשפות של ימי הביניים.
בתערוכה ב"מוזיאון לונדון" מוצג סרט, בו פעילות פוליטיות של היום, דנות בשאלה האם הן היו מוכנות לעבור, פיזית את מה שעברו הסופרג'יסטיות, תוך שהן מספרות עליהן:
לא תמיד קל לעמוד על זכויות האדם. בכל העולם ישנם עדין אנשים שזה המאבק שלהם.
ללא ארגון טוב הן לא היו מצליחות.
העיקר במאבק היתה היצירתיות. ללא זאת לא היו מצליחות.
אמרו להן לחכות לשינויים דמוקרטיים. שתהליכים כאלה הם איטיים.
לזכותן ייאמר שהן נקטו באלימות רק נגד רכוש ולא נגד אנשים.
הסקירה בעתונות הפכה אותן למכשפות של פעם.
בסופו של דבר, ב-1918 אחרי מלחמת העולם הראשונה, הוחלט בפרלמנט הבריטי להעניק זכות בחירה לנשים. השתתפות מאסיבית של נשים במאמץ המלחמתי עזרה לא מעט להחלטה. בתחילה רק לנשים נשואות מעל גיל 30 ורק כעשר שנים מאוחר יותר, לכלל הנשים.
התמונה החותמת את התערוכה ב"נשיונל פורטרט גלרי" היא תמונת ההישג - מרגרט תאצ'ר היתה לראשת הממשלה הראשונה ב-1979 ונבחרה שוב לתפקיד פעמיים ב-1983 וב-1987. בתערוכה ב"מוזיאון אנשים" במנצ'סטר, מוזכרת תאצ'ר הקונסרווטיבית, כמי שהגבילה את פעילותם החוקית של האיגודים, קיצצה באופן חד בהוצאות הרווחה והפריטה את המדינה.
ובשולי התערוכות אחרי שהמחשבות שקעו מעט, כמה תובנות שלי:
אולי התקדמנו במשהו במאה השנים האחרונות. אולי אפילו בהרבה. אך קמים עלינו לאחרונה קולות הרוצים להשיג אותנו אחור. צריך לפחד מכך כל יום. כל יום לחשוש מחדש מהאפשרות הנוראה שקולנו, הנשים, לא יישמע.
זכות ההצבעה לכשעצמה אינה ערך יותר חשוב בעיניי מזכויות בסיסיות אחרות, אלא שעצם האפשרות לבחור ולהבחר, חשובה בגלל שהיא גוררת איתה את כל הזכויות האחרות. ואסביר.
הדמוקרטיה כפי שהיא מתבטאת היום ברוב מדינות העולם המערבי עומדת בפני פשיטת רגל. הבחירות לא באמת מבטאות את הרוב, באף מדינה. מיעוט קטן יודע לעשות את המניפולציות המתאימות כדי להבחר ולשלוט על הרוב (ראו סיפור טראמפ). אלא שמי שלא אוחזת בזכות הבחירה, נחשבת לנחותה, ללא שווה בעליל, למי שאין למילה שלה שום ערך בשום נושא שהוא ולכן אני רואה בשיוויון האפשרות לבחור ולהבחר, את אחד השינויים החשובים במאה העשרים. זו הסיבה שתמיד אלך לבחור בבחירות לכנסת, גם כשקשה לי לדלות מבין המפלגות אחת שתייצג אותי בדיוק כפי שהייתי רוצה. זה המעט שאני, בתור אשה, יכולה לעשות למען זכרן של הסופרג'יסטיות.
לקריאה נוספת:
המדינה האחרונה שהעניקה את זכות הבחירה לנשים, מבין המדינות שנערכות בהן בחירות, היא סעודיה שעשתה זאת ב-2011. הרשימה המלאה ועוד על זכות הבחירה לנשים בויקפדיה כאן.
המוזיאונים המוזכרים: מוזיאון לונדון | נשיונל פורטרט גלרי | מוזיאון האנשים
תודה שקראתם אותי, תודה שעצרתם רגע לתת את הדעת על נושא לא קל, שבגלל מרחק הזמן אנחנו נוטים ונוטות לשכוח. אשמח יותר מתמיד לתגובות כאן בהמשך.
