מילאנו - שלוש יצירות
על שלוש יצירות בשלושה מוזיאונים בביקור האחרון במילאנו, אני רוצה לספר. אני לא מתכוונת לדון בשאלה הנצחית "מהי אמנות?", (זו שאני מקפידה לכתוב בלי ו' אחרי הא') אלא לספר על חוויותי נוכח אותן יצירות.
מילאנו כמו ערים גדולות רבות, מארחת מספר גדול של מוזיאונים ובביקור קצר כמו שלנו, לא הספקנו לבקר ברובם. בפוסט הקצר הזה אספר על שלושה מהם.
מול הציור הירוק הזה של אומברטו בוצ'יני עמדתי זמן רב מאוד, התבוננתי וספגתי. הציור הזה היה חלק מתערוכת מחווה מקיפה לאמן הפוטוריזם שהוצג במוזיאון. ראיתי בו את היחיד מול הרבים, את הקבוצות והקהילות מול הפרטים יוצאי הדופן, ראיתי בו תמיכה והדדיות והצייר בכלל לא התכוון ככל הנראה לכל אלו. הדיון על "פני החברה לאן?" בזמנו, היה שונה מהדיון שאנחנו דנים כיום. המטרות היו אחרות, האידיאולוגיה היתה שונה. אבל משהו בציור שלא הכרתי קודם, חצה זמנים והתחבר אלי עמוק, התיישב על האידיאולוגיות שלי, על נושאים שהטרידו אותי עת עמדתי מולו.
סוג כזה של אמנות גורם לי להנאה. אמנות המאפשרת לי לחשוב ולשאול את עצמי שאלות. קראתי לבנזוגי שכבר התקדם לעבר יצירות אחרות, סיפרתי לו על מחשבותי והוא סיפר על שלו ולמרות שהיו עוד הרבה עבודות במוזיאון הזה שאהבנו, המשכנו לדבר על "הציור הירוק" עוד הרבה זמן אחרי שעזבנו אותו. מוזיאון טוב בעיניי, הוא כזה המציג תערוכה ובה לפחות עבודה אחת שגורמת לי לכל אלה.
להנאה כזו ציפיתי גם ממוזיאון קרן פראדה, אלא שעשיתי טעות. כיוון שאני חושבת שהצילום תמיד יעשה עוול מסויים לאמנות עכשווית והוא תמיד ייראה אחרת במציאות, לא טרחתי אפילו לבדוק מה מוצג במוזיאון.
מוזיאונים לאמנות עכשווית מוקמים לאחרונה בערים רבות בעולם, בשכונות מרוחקות, כאלה ששומר נפשו ירחק מהם ביום טוב. המטרה היא טובה – הקמת עוגן תרבות שימשוך אחריו עוד מוסדות דומים ויהפוך את עורה של השכונה. המבקרים הראשונים בעוגן שכזה, הם בבחינת חלוצים הגוררים אחריהם מבקרים נוספים ועל ידי כך גם הקמת מוסדות תומכים כמו בתי קפה, מסעדות, גלריות ועוד. זו חלוציות חביבה בעיניי, ונהניתי לא אחת במוזיאונים מרוחקים דומים.
הגענו למוזיאון אוסף פראדה ביום בו הוחלפו רוב תערוכותיו. למוזיאון שהוקם במבנה תעשייתי לשעבר, אולמות תצוגה הנחשבים יפים במיוחד, ואנחנו לא יכולנו לראות את רובם. לרשותינו היו שתי תערוכות ועוד יצירה משמעותית אחת, עליה בחרתי לספר:
תומס דימנד שהוא אמן קונספטואלי, מקים בעבודת נמלים ראויה להערכה, דגמי נופים וחללים מומצאים, מרשימים ביותר, בתלת מימד ולאחר מכן מצלם אותם. אלא שהוא מכנה את המבנים האלו "חומר גלם" והעיקר בעיניו הוא הצילום המושלם שהוא מצלם בסוף התהליך. את חומר הגלם הוא משמיד ואנחנו זכינו לראות בתערוכה דגם של מערת נטיפים, רגע לפני המעשה המשחית.
בכניסה הוצגו עשרות תמונות קטנות שהיוו השראה לדגם, אותם צילם האמן במקומות שונים בעולם. הדיון נוכח הצילום המושלם בפתח התערוכה, הוא כמובן על מהות המציאות, בימינו ובעבר, על מהי אמת ומהו שקר והאם מה שאנחנו רואים הוא שקר אם לאו? האם עבודת ההכנה אינה אמנות כפי שהאמן טוען, או שמא הוא ראוי להערכה אמנותית גם על חלק זה?
בצעירותי אהבתי והערצתי את אמנות הרנסאנס וכשאני מגיעה לעיר ובה מוזיאון האוחז באוסף עבודות רנסאנס מכובד שטרם ראיתי, קשה לי מאוד לדלג עליו, הגם שאני נהנית ממנו היום, פחות. יש לי הרושם שאם אעשה כן, אגרע נתח נכבד מהשכלתי ואעמיק את חור חוסר הידע. זהו המניע. בפועל, יש לי היום מבט בוגר על הציורים האלה שפעם הסתכלתי עליהם בהערצה ללא כל מסננת.
בניגוד להרגל שלי להעריץ את היכולת הטכנית של ציור מדוייק להפליא, כפי שעשיתי בעבר, התמקדתי בביקורי זה בתכנים, אותם בחרו האמנים לצייר, או שמא נכפו עליהם על ידי פטרוניהם. היות ואיני בקיאה בסמלים ובחיווים המושתלים בציורים (לדוגמא: משמעות צבע הבגד, הכיוון אליו מצביעות האצבעות ועוד), שהיו וודאי נהירים לכל מתבונן בתקופת הראנסאנס, אני ודאי מפסידה חלק נכבד מהעושר שלהם.
גם כשהתוכן הוא סיפור תנ"כי (לפי שם הציור) המתרחש הרחק מצפון איטליה, ברוב הציורים התיעוד הניבט מהציור, הוא של האצולה המקומית על בגדיה, תכשיטיה וארמונותיה - ברקע. (אני מניחה שהדוגמנים היו פשוטי העם שהולבשו לצורך הציור בבגדים המתאימים). ציור אחד של גדול אמני הרנסאנס, קארווג'יו, משך את תשומת ליבי. אם אשאל דימוי מהיום, הוא נראה כמו צילום אקראי ברחוב, לעומת צילום מתוכנן בסטודיו האמן.
אמנם האמן צייר רגע חשוב בחייו של ישו, כפי שהוא דמיין אותו, אך בחלוף הזמן, אני יכולה לראות סצינה מחיי האנשים הפשוטים המארחים בביתם אציל כלשהו. אני מזהה את פשוטי העם על פי בגדיהם ופניהם המיוסרות, חרושות הקמטים, הם מביטים באורח בשימת לב מרובה, ודאי שמו לפניו את כל האוכל שהיה להם במזווה, ומחכים למוצא פיו. יכולתי לדמיין את הרגע האמיתי, כאילו הוקפא במצלמתי. לא אכפת לי כלל, אמרתי לבנזוגי, מה היתה כוונת האמן בציור הזה.
מילה על ביקור במוזיאונים: זו לא חובה. זו הנאה. בעיקר אינטלקטואלית, אבל לפעמים קורה הנס ויש גם הנאה רגשית. כשהילדים שלי היו קטנים אהבתי לקחת אותם איתי, כי דרך השאלות התמימות שלהם חוויתי חוויות יותר מעמיקות ואני בטוחה שגם הם יצאו נשכרים. ביקור במוזיאון דורש עבודת הכנה, בירור אילו תערוכות מציגות בזמן הביקור, בירור מעמיק בעניין העדפות אישיות ובכל זאת, אני ממליצה מאוד על יציאה מאזור הנוחות וחשיפה לאמנות בלתי מוכרת, אולי באמצעות תיווך של סיור – לפעמים קורה הנס ונהנים מאוד!
תודה שקראתם עד כאן את הגיגי. אני מאוד אשמח לתגובה שלכם, כאן בהמשך.
