ליון - טעמים וריחות
מסעדות, שווקים והאוכל של ליון
כמו אז, כשהיינו צעירים ונסענו עם תרמיל על הגב וזה הספיק, ארזנו מזוודונת במידות קטנטנות, כי חברת התעופה הזהירה שאם לא יהיה מקום היא לא תרשה להעלות אפילו את הטרולי לקבינה, הסתפקנו במועט, ויצאנו לרחוב לחפש מונית בהרמת יד. "לתחנת הרכבת" אמרתי בשמחה מהולה בריגוש של חידוש. פעם ראשונה מזה שנים רבות שנסענו כך לשדה התעופה.
שלושה ימים מלאים בליון, פעם שנייה בעיר. ערב ההגעה ויום העזיבה לא נחשבים. אחרי הביקור הראשון כתבתי עליה כאן בתחושה של גילוי וסחפתי רבים אחרי, שכתבו לי שהדפיסו את הכתוב, נסעו ויישמו בדיוק ככתוב. שמחתי.
"באתי לבדוק מה השתנה", כתבתי על אחת התמונות ששיגרתי לעולם, הבחנתי בבניינים החדשים שצמחו כאן בחמש השנים שלא הייתי, חיפשתי את חנות המטעמים ליד המלון הקודם ולא מצאתי, גיליתי מוזיאון חדש ומהר מאוד הבנתי שהשינוי העיקרי הוא נקודת ההתתייחסות שלי: בפעם השניה יש זמן לשים לב לפרטים, להתעכב על זוטות, לחזור פעמיים למקום שמרחיב את הלב, לצלם שוב ושוב תמונה משמחת.
בפעם השניה מותר להקדיש את הפוסט כולו למוקד העניין העיקרי של ליון – המטבח שלה, אותו פוגשים בשווקים הצבעוניים, המדיפים ריחות אוכל מתבשל, בקונדיטוריות, בחנויות הממתקים, בבתי הקפה, אבל בעיקר במסעדות.
סופ"ש שמתחבר ליום הבסטיליה מציע זמן קצר מאוד. אי אפשר לאכול מספיק כדי להרגיש ממש מיצוי. הרבה מסעדות מעולות סוגרות את דלתותיהן ולוקחות חופשה ולנו יש הרגל מגונה לחזור למקומות שאהבנו, במקום לבדוק חדשים.
בבוקר הראשון מימשנו פנטזיה עתיקה, וירדנו לשוק הפרוס על הטיילת שלאורך הסון, ממש מול המלון שלנו. זהו שוק איכרים של סוף השבוע. במקום לאכול ארוחת בוקר במלון, טעמנו קצת מכל דוכן. הפירות הקטנים מהגודל שאנחנו מכירים בבית, נראים כאילו זה עתה נקטפו, צבעוניים ומתפוצצים מרוב טעם עמוק.
המאפים שוודאי נאפו לפני עלות השחר קורצים לנו מאחורי הזכוכית. האופה אורז לנו שני אקלרים שהטעם הליונזי שלהם בקושי מחכה שנתיישב על הגדר הסמוכה ליהנות מהם.
בית הקפה שבגדה המוצלת מגיש לנו קפה חזק וטעים כמו שאנו אוהבים, המלצרית מתפלאת שאנחנו לא רוצים שום דבר חוץ מקפה, ואיך אפשר אחרי כל טעימות השוק.
עכשיו שאנחנו שבעים, חוזרים לשוק לדאוג לארוחת הערב - בוחרים גבינות במידת היישון המתאימה, בגט אצל האופה, מעט נשנושים ועולים עם הכבודה לחדר המלון, מניחים אותה שם שתחכה לנו לשעת הערב ויוצאים לתור את העיר הכמעט ריקה מאדם ביום חגה. מהר מאוד לקראת חצות היום אנחנו כבר מחפשים מקום לארוחת צהריים.
בליון המציאו את קונספט המסעדה. אי שם לפני כמה מאות שנים, בישלו נשים לאורגי המשי (ההתמחות העירונית) את ארוחותיהם בתמורה לתשלום כלשהו. המסעדות המומלצות ביותר בעיר מתייחסות בשושלת המשפחתית שלהן לאותן נשים ראשונות, הקרויות אמהות ליון (Les Mères lyonnaises). חלקן מסעדות קטנות של שולחנות מספר, שפתוחות מעט מאוד שעות ועל כן צריך להזמין שולחן מראש.
"בושון" הוא הכינוי למסעדה המגישה אוכל ליונזי ומוצע בהן מניו של 3 מנות, במחירים שונים, אנחנו בוחרים לפי המנות ולא לפי המחיר.
מנות פתיחה
המנה האלוהית בעיניי היא ביצה עלומה מבושלת ביין. בכל מסעדה יש תוספות משלה, לאחת מהן ניחוח חזק של חרדל, לאחרת תוספות של ענבים וקוביות נקניק. טעם אלוהי!
הנקניק הליונזי אף הוא ידוע, ומוגש בצורות שונות כמנת פתיחה – הפעם בתוספת עדשים בטעם חרדל.
"עוגת עגבניות ואנשובי" – במקרה זה הצילחות יותר מוצלח מהטעם.
מנות עיקריות
מיוחדות לליון יש לא מעט. מנת הדגל אותה לא העזנו לטעום עשויה מקיבה. העדפנו מיני בשרים, רובם מבושלים שעות ארוכות, טובלים בהרבה חמאה, רכים ונימוחים.
קינוחים
המעדן הליונזי הוא סוכריה ורודה בטעם אגוזי כלשהו, והיא מעורבת כמעט בכל קינוח המוגש כאן: עוגות השוחות בקרם אנגלז, איים צפים, אפילו בגלידה.
טיפ: אם הצלחתם להגיע עד כאן בלי לפתוח את המקרר כמה פעמים, הנה הכתובת (בלחיצה על התמונה) של הגלידה הכי טעימה כנראה בליון. לא הצלחנו לטעום. כל פעם שהגענו לאזור השתרך תור ארוך עד סוף הרחוב הצר של העיר העתיקה, אחת היפות ביותר שפגשנו.
לקריאה נוספת:
