• רבקה קופלר

כמו בסרט

דמויות הסרט "סארו בדרך הביתה", רצו על המסך בצילומים יפייפים. לצערי הסרט לא זכה בסוף באף אחד מפרסי האוסקר להם היה מועמד. הם סיפרו את הסיפור המופלא של סארו ואני ראיתי דברים אחרים לגמרי מבעד למסך הדמעות שלי.

טירגמורש

היא נהגה לפצח לי את הגרעינים כדי שלא יהיה לי קשה מדי. אני, הילדה הקטנה, ישבתי מצידה האחד של סבתא ואחותי מצידה השני. בזכרון הילדות שלי אני זוכרת צמידות יתרה וטעם מלוח ומתוק יחדיו. כשחזרנו על הסצינה הזו ערב ערב, בערבים החמים של אוגוסט המהביל, כשאנחנו כבר בארץ, לגרעינים לא היה אותו הטעם וסבתא התגעגעה בקול רם לגינה היפה והגדולה מהסצינה הקודמת.

שלוש

נולדתי בעיר גדולה בטרנסילבניה, כזו שהיתה פעם מפוארת, שחיקתה בארכיטקטורה שלה את פאר הקיסרות האוסטרו-הונגארית. ביום שעמדתי בה שנית, עת באתי לגלות את שרידי עברי, הפאר הזה התקלף מהקירות, תרתי משמע. שני צעדים מהרחוב הראשי העוני שלט, לא היה זכר לקיסרות.

קירות מתקלפים

את המכונית החננו בחניה ציבורית, ממש מול הגינה הקטנטונת שנותרה בזכרוני גדולה הרבה יותר. זיהיתי אותה מיד למרות עשבי הפרא שכבשו כל פינה בה, טיפסו על הספסלים עליהם נהגנו לשבת – סבתא, אחותי ואני. זיהיתי אותה מיד למרות שהיתה שונה כל כך מתמונת הזכרון. את הפיסות הקטנות שראיתי עתה, הייתי צריכה לתפור לתמונה הגדולה.

גינת ילדותי

לא אקלקל את חווית הצפייה בסארו בדרכו הביתה, הרי מן השם אפשר להסיק את תוכנו. דמעות ענק זולגות אל מול המסך בו סארו הבוגר הנזכר בסארו הילד שהלך לאיבוד הרחק מביתו, מחפש ומחפש בגוגל-ארט את כפר הולדתו, על פי תמונות שנשמרו בזכרונו. במקום תמונות הסרט, בהן מתוארים לילות השימורים של סארו, ראיתי לנגד עיניי אותי, מחפשת ברחבי הרשת מפה שתוביל אותי לשבילי השורשים שלי, בימים בהם היה אינטרנט רק כמה שעות יקרות ביום, ואני חיפשתי בקדחתנות במפות נעלמות.

טירגמורש

קודם חיפשתי את האיות הנכון של שם המקום שזכרתי את צליל שמו, בדיוק כמו סארו ואחר כך מיקום, רק כדי שאוכל להגיע אל אותם מחוזות. נעזרת ברמזים, בפיסות מידע שניתנו לי בחפץ לב מאנשים שמעולם לא פגשתי אלא ברשת, בדיוק כמו סארו.

שרידי הקיסרות

הייתי צעירה מסארו האובד כשעזבתי את בית הולדתי, לפחות בשלוש שנים. הוא הלך לאיבוד, אני היגרתי עם הורי לישראל ובכל זאת נשאתי עמי תמונות בזכרון. תמונות כאלה שלא צולמו, שאף אחד לא דיבר עליהן ולכן אני יודעת שהן רק שלי. ככה, כשהצצתי דרך חרך השער וראיתי את הבית בו נולדתי, ידעתי שהגעתי. הלכתי כבחבלי קסם לחפש את הדרך הקבועה בה נהגנו ללכת, כל יום, סבתא אחותי ואני אל הרחוב הקטן מצד ימין שהוביל בסופו לאותה גינה קטנה ומשם לרחוב הראשי של העיר.

כאן נולדתי

גם סיפורו האמיתי של סארו וגם סיפור הטיול שלי התרחשו לא לפני שנים רבות כל כך, אמצעי התכנון התרבו מאז – מפות מפורטות יותר, תצוגת רחוב (Street View) של גוגל, בלוגים וסיפורים. הרבה יותר קל למצוא דרכים אל העבר.

אל תפספסו את הסרט! אני אמנם לא אובייקטיבית, אבל בחלק הראשון יש צילומים יפייפים, למרות שהם מציגים עוני וילדים מסכנים ובחלק השני ראיתי יותר את הסרט הפרטי שלי, שרובו היה אף מרגש בהרבה מהקטע הקטן שסיפרתי כאן... אבל יש בו, בסרט, בסארו בדרכו הביתה, משהו אנושי אוניברסלי, של עקורים ממקומם, ותהא הסיבה אשר תהא.

תודה שאתם כאן, משתתפים בחוויות שלי. צפיתם בסרט? עברתם חוויות דומות? מתכננים טיול שורשים? אשמח אם תשתפו אותי בתגובות.


תגובות - כמו בסרט

תגובות - כמו בסרט

תגובות - כמו בסרט


#סארובדרךהביתה #סרט #חיפוש #געגוע #StreetView #googleearth #טיולבחול

פוסטים אחרונים

הצג הכול

רומן היסטורי פרי עטי,
לקריאה חופשית, המתרחש במאה התשיעית לספירה

u05e0u05d9u05d5-u05d0u05d9u05e0u05d2u05d

​מפות שציירתי לפי מסלולי טיולים
שהם מסע בדרכים, Road Trip
ובהם סיורים מצולמים.

הרי הרוקי'ס הקנדיים -
ספונטניות של פעם

פעם הטיולים היו לגמרי אחרים, אפשר היה לטוס לקצה העולם ללא תכנון מדוקדק. היום, אפשר רק להתענג על מה שהיה ולתכנן טיול עכשווי.

אוצרות אחרונים:

ארכיון אוצרות: