זה קרה ולכן זה יכול לקרות שוב
השלכת בחוץ משווה לעיר יופי רומנטי במיוחד. מינכן קשורה בעבותות לסיפור ההתבגרות המשפחתי שלנו בכמה תקופות. שם העיר מינכן נהגה בביתנו בשמחה ובערגה. החלטנו לפקוד אותה שוב לאחר שנים רבות של היעדרות, בעיקר בגלל שורה שקראנו בדיווח של מטייל אחר: בעיר הזו יש שמחה רבה מאוד! אנחנו רצינו גם ליטול חלק בשמחה הזו.
המרכז לדקומנטציה נאצית, מינכן
כחודש לפני מועד הטיול, בעודי מתכננת את שהותנו בעיר, נתקלתי בבלוג שסיפר על מינכן וקישר בו סרטון, אחד מתוך 12, העורכים השוואה וויזואלית בין מינכן של מלחמת העולם השניה לזו של היום. לא נחתי עד שראיתי את כולם ברצף והזעזוע היה עמוק. לראשונה למדתי פרקים בתולדות הנאציזם שמעולם לא ידעתי. בין היתר למדתי שעל המקום בו עמדה המפקדה הנאצית של מינכן (הבית החום) והופצצה על ידי בעלות הברית, הוקם מרכז חדש לדוקומנטציה נאצית. החלטתי בשאט נפש ש"זה לא מעניין אותי ואין לי עניין לתרום איכשהו לזכרון הנאצי". החשק לנסוע למינכן נמוג.
בכל זאת, הכרטיסים נקנו מזמן, וריח החופשה ערב לנו, הגענו למינכן ומצאנו עיר יפה מאוד (על כך ראוי לכתוב בנפרד). פעמיים עברנו ליד המרכז לדוקומנטציה, פעם אף נכנסו להסתתר מפני טיפות הגשם וראיתי שכרטיס כניסה עולה 5 יורו, "אני שילמתי כבר מספיק" הפטרתי ויצאתי. שוב אמרתי שאני לא אתרום וכך הלאה...
השער היווני בככר המלכים, הסמוך
בטיולנו בעיר, בין מוזיאון אמנות אחד לשני, בין שוק מקסים לגנים יפייפים, עברנו גם בין אנדרטאות זכרון שלא ציפינו שיהיו שם, הסתכלנו על זקנים ושאלנו מה הם עשו בשנים ההן והחלטנו שהם כנראה צעירים מדי, הסתכלנו על ילדים בלונדיניים יפייפיים והלבשנו אותם בקול רם במדי קלגסים ובלילה רדף אותי הסיוט. חייבים לראות את המרכז לדוקומנטציה, אמרתי לבנזוגי, אפילו אם נעבור עליו ברפרוף, חייבים, גם כי קיבלנו המלצה ממקור מאוד מהיימן ממש לפני הטיסה. נכנסנו בבוקר ויצאנו אחרי קרוב לחמש שעות מטלטלות, אך חשובות מאין כמותן!
ככר קורבנות הנאצים
במרכז, תערוכה המתמודדת באומץ רב עם התהליכים שהובילו לנאציזם במינכן, למעשים הנוראיים, עם ההתנגדות המעטה שהיתה, אך היתה וגם, מתמודדת בלא פחות אומץ עם התקופה שאחרי המלחמה. למרות הידע הלא מועט שלי בהיסטוריה של התקופה, זו פעם ראשונה שנחשפתי לפרטים שמעולם לא ידעתי אותם. כיוון שכל מה שקראתי עד היום על התקופה הנאצית נכתב בעברית, לא יהיה מוגזם לומר שנכתב מזווית ראייה אחת, ומוצדקת ככל שתהיה, מעולם לא התמודדה עם השאלה הכל כך חשובה איך תהליך כזה יכול לתפוס מקום? מה גרם שלב אחר שלב להתרחשויות?
במרכז לדקומנטציה נאצית תצוגות אנכיות מתמצתות, ואופקיות למי שרוצה להתעמק
מתוך ספר תקציר התערוכה בעברית: זה אינו מוזיאון וגם לא אולם לתערוכות, לא מרכז מחקרי או לימודי, אלא "אתר למידה וזכרון להיסטוריה של הנאציזם" במינכן. לפיכך, מדובר בראש וראשונה בתיעוד היסטורי לגבי ייסודו של הנאציזם במינכן, התפתחותו והשלכותיו. התיעוד מסתמך אם כן על מספר שאלות מנחות: "מדוע מינכן?" "כיצד נוצרה חברה רדיקלית המדירה חלקים מתוכה?" "כיצד מידרדרים גזענות ואלימות למלחמה? בנוסף, חשוב שמבקריו יוכחו לדעת שמה שקרה בעבר הוא מענייננו גם כיום.
"אנו חייבים לקחת בחשבון את המעשים ומבצעיהם ולא רק להנציח את זכר הקורבנות"
המרכז לדקומנטציה נאצית, מינכן
התערוכה מורכבת ממסמכים מקוריים, מצילומים נדירים שצולמו בזמן אמת, מהמון טקסטים לקריאה בגרמנית ובאנגלית (אוזניות שמע מוצעות כמעט בכל שפה). זווית הראייה היא בעיקר מהמקום של מינכן בתמונה הכוללת, היות ומינכן היתה ערש התנועה הנאצית ודווקא בה התאפשר לה לצמוח. התערוכה מזכירה גם את ההתנגדות לתנועה, ותנועת ההתנגדות שבתחילה היתה רבה, הלכה והתמעטה עם השנים, גם בגלל שיטות ההפחדה של תנועות השיטור הנאציות.
מתנגדים בולטים למשטר הנאצי במינכן. אפשר לראות שמספרם לא רב.
החלק הכי מפחיד בתערוכה היה שזיהיתי מתוך המסמכים ומתוך התמונות כל כך הרבה אלמנטים המוכרים לנו מימים אלו ממש, מעולמנו הקרוב. ראיתי בצעדים הראשונים של התנועה הנאצית כל כך הרבה קווים מקבילים למה שקורה היום: הדרת הנשים ממקומות השפעה, סגירת המשרדים לזכויות האדם, השתלטות על אמצעי התקשורת, הפחדה כנגד קבוצות מיעוט – הכל מגובה בדיאגרמות, במספרים ובפוסטרים של תעמולה.
פס הזהב לזכר המתנגדים הראשונים למשטר ברחוב צדדי, אליו פנו המתנגדים שלא רצו לעבור בפלדהרנהלה שבככר אודאון, שם הוכרחו להצדיע במועל יד
החלק האחרון של התערוכה דן בתקופה של אחרי המלחמה. אותי תמיד הפליאה העובדה שרגע אחרי שהמלחמה נגמרה, רגע אחרי שכולם כולם כבר היו נאצים – פתאום הם הפכו דמוקרטים והומנים והקימו גרמניה חדשה. החלק הזה בתערוכה הוא פשוט מרתק. הוא מספר על אופן "החינוך מחדש", על ההענשה, על תנועות המחאה מקרב בני מינכן על אי ענישה של אנשים אחרים ובנחישות הם מזכירים את כל אותם סימנים של גזענות שעדיין קיימים, על הדרכים בהם מנסים למגר אותם ולא תמיד מצליחים.
הכניסה לחדר הלמידה במרכז לדוקומנטציה. אני רואה סימבוליות בפסל המטיל צל על הקיר.
יצאנו מהמוזיאון נסערים מאוד. לא מצליחים לאסוף מספיק מילים כדי לדון במה שראינו וחווינו זה עתה. ברור היה שכל תוכניותנו לאותו יום מבוטלות וכך, תוך כדי שאנחנו עוברים את הככר המרכזית של העיר, נתקלנו בהפגנה מתהווה, כשהמפגינים תולים את שלטיהם סביב הככר. התאמצנו לקרוא ולהבין את המשפטים בגרמנית, היה ברור שזו הפגנה כנגד המוסלמים המשתלטים לדבריהם על מינכן – הדיאגרמות הטריות ששירטטו את העלייה במספר הדמוגרפי של המוסלמים היו זהות לגמרי לדיאגרמות שראינו אך לפני רגע במרכז לדוקומנטציה – רק סמלי העם המאיים עליהם השתנה ממגן דוד לחצי סהר...
ככר מאריה. הפגנה נגד המוסלמים בעיר
*הכותרת היא ציטוט של פרימו לוי וחותם את התצוגה.
מפת הגעה למרכז לדקומנטציה נאצית במינכן. לחיצה על המפה תוביל לאתר המרכז.
