רבקה קופלר
גלגלי עזר
שיער מתבדר ברוח הקלילה, רגל מדוושת קלות, בלתי מתאמצת ורוב הדרך נחה, בקלילות חולפת על פני שדות, נחל מפכפך לצד השביל. אני על האופניים, ציוץ ציפורים ממעל. פנטזיה. ברור שזו פנטזיה, כי אני לא רוכבת על אופניים.
לא היו לי אופניים כשהייתי ילדה. גם לא אחר כך כשגדלתי. אמא שלי דגלה בקניית מה שנחוץ ואופניים - לא היתה להם נחיצות כלשהי בעיניה. כך גדלתי כשאיני יודעת לרכב על אופניים והתמחיתי בהתחמקות ממסירת המידע השולי הזה לאנשים. בפעם הראשונה שהתעמתתי עם פיסת העובדה המחפירה הזו היתה כשהתקרבתי לגיל 50 וערכתי רשימה של מה אני צריכה להספיק עד ליובל, ולמידת רכיבה היתה בראש הרשימה.
בין יתר האטרקציות של טיול בת המצווה של אילאיל בכורתי, היה גם פארק הוהה-פלואה בהולנד. בכניסה, נאמר בספר, מחכים אופניים לבאי הפארק, בכל הגדלים כדי שיתאימו לכולם, וההנאה הכי גדולה היא רכיבה בתוך היער, בין העצים העתיקים ובין החיות המסתובבות חופשי ביער.
הדמיון עבד שעות נוספות אבל שוב לא הספקתי ללמוד לרכב עד התאריך המיועד וכשהגענו ליער הקסום, אילאיל בחרה אופניים עם אביה, שניהם רכבו בין עצי היער ואני שכנעתי את אחיה הקטן שיהיה לנו מקסים לטייל ביער... ברגל, כך נפגוש את החיות שלא יברחו מפנינו, אמרתי לו. למזלי הוא השתכנע. לי זכורה חוויה נפלאה של טיול ושיחה עם בני הצעיר וכך דילגתי פעם נוספת על הצורך להשתמש באופניים. ואם אתם שואלים – חיפושיות היו החיות היחידות שפגשנו באותו יום.
אופניים שעונים על גרם מדרגות חיצוני, או קשורים לעמוד בקצה התעלה, או סתם מונחים ליד עץ הן התמונה הכי עירונית שאפשר לדמיין, בין אם זו פריז, ירושלים, לונדון, תל אביב או מונטריאול. לפעמים אלה אופניים של קישוט בלבד. באדיקות אספתי את התמונות האלה כאילו הן ההוכחה שהייתי. ראיתי. טעמתי. את העיר הגדולה כמובן.
מצד שני, אני אוספת באדיקות תמונות של רוכבים בעיקר במקומות בלתי אפשריים לחלוטין, לפחות מנקודת מבטי: הרוכבים המתאמנים בכבישים המתפתלים במעלה הרי האלפים, בוודאי לקראת הטור דה פראנס השנתי, אבל לא רק. לא אחת עקבתי אחר אנשים מבוגרים במיוחד והתפעלתי מכושר סיבולת הלב-ריאה שלהם בסיבוב העשרים וחמישה בגובה מעל 2000 מ', אחרי אנשים ונשים כבדי משקל במיוחד כשאני מלאת הערצה מיכולת הדיווש שלהם ולא מבינה איך בכוחם לטפס על כבישים שאפילו המכונית שלנו מתקשה בטיפוס.
פעם לפני שנים, נהגנו לצפות באדיקות בטור דה פראנס, מרוץ האופניים סובב צרפת, בערוץ הצרפתי בטלויזיה. כלומר, בשבתות ישבנו ביחד, בין הארוחות והתמוגגנו מן הנופים הנפלאים הנשקפים בין הרוכבים שחלפו במהירות מצד אחד של המסך לשני, כי האופניים והרוכבים היו רק התירוץ... שולפים מפות ישנות, מסמנים דרכים אפשריות להגעה בטיול הבא שלנו "בדיוק לפה", בדיוק למקום המרהיב שראינו זה עתה. אבל בין לבין למדנו את חוקי הטור ואת שמות הרוכבים. עקבנו אחרי הרוכבים שצלחו את אימוני ההרים אבל הקטע המרגש בכל טור היתה כניסת הרוכבים לפריז בסוף המרוץ, ברכיבה אלגנטית על האופניים הנוצצים שלהם, כאילו לא התאמצו בכלל להגיע עד לכאן. אח אח פריז.
לאופניים, מסתבר היה תפקיד חשוב בהסטוריה: הם איפשרו לנשים ניידות חופשית בלי להיות תלויות בגברים שלהן שיסיעו אותן ממקום למקום, וככל שיותר נשים אימצו כלי תחבורה חדש זה בסוף המאה ה-19, כן הפכו האופניים לסמל "האשה החדשה".
כפי שכבר סיפרתי, החלטתי עם הגיעי לגיל 50 שהגיעה העת לממש את הפנטזיה שתיארתי בתחילה. כל יום שישי במשך כמה שבועות נסעתי לפארק הירקון שם פגשתי את המדריך שלי לרכיבה, שבסבלנות רבה כשהוא מתגלגל לצידי על גלגיליות כאילו היה גלגלי העזר שלי, לימד אותי לשחרר, להביט קדימה ולא לפחד. קניתי זוג אופניים ירוקים יפייפים ויצאתי לרכיבות עצמאיות בעיר, אספתי לא מעט סימנים כחולים מנפילות עד שהחלטתי שהספיק לי. העיקר שלמדתי לרכב. סימנתי וי.
היום, הפעילות שלי בתחום רכיבת האופניים מסתכמת בהערצה פסיבית של לא מעט חברי פייסבוק שלי שהם רוכבים אדוקים, מעלים תמונות המתארות את הווי הרכיבה ומספרים את סיפורי המסלולים והתחרויות בהם הם משתתפים.
לקריאה נוספת:
אני משתפת כאן את מפת הטור דה פראנס הראשון שנערך ב-1903. הקליקו על המפה, ותראו שרוב המסלול עובר בין ההרים, במישור, אולי כי רוכבי האופניים של אז, שלא כמו היום, התקשו לטפס על ההרים הגבוהים?