מחשבות - על טיול בקניון
את הפוסט הזה רציתי לכתוב מזמן, לפני שנים רבות, יעידו על כך התמונות שאספתי בטיולים השונים לאורך השנים. בביקור האחרון במילאנו, בעת שעמדתי במרכז הצטלבות הרחובות של גלריה ויטוריו עמנואל השני, ידעתי שזו תהיה העילה הטובה ביותר לכתיבתו.
גלריה ויטוריו עמנואל השני
רציתי לכתוב על חוויות הקנייה השונות, על הסיבה שאני נהנית כל כך בשווקים ולא בקניונים, על כך שרחובות עמוסי חנויות מעוצבות גורמות לי לשמחה ואילו אחרי שגמרתי להתפעל מהעיצוב הארכטיקטוני של הקניונים אדירי הגודל, אני מדירה רגלי מהם.
לואי ויטון בגלריה ויטוריו עמנואל השני
זה לא סוד שאני לא נהנית מהקניות עצמן. (אני מקווה שלא איבדתי ברגע זה מחצית מקוראי). אני בהחלט נהנית להסתובב בין חנויות, מתרשמת מאוד מחלונות ראווה מעוצבים, אוהבת ללכת לאיבוד בחנויות של מוצרי ציור ועבודת יד ולצלם ולצלם... אני נהנית לרכוש מוצרים שאני צריכה ושאני יודעת שייסבו לי נחת, אבל הרכישה עצמה, הפעולה, לא מהווה גורם מהנה וזה, לב ליבו של הפוסט הזה.
תקרת הזכוכית בהצטלבות הגלריה ויטוריו עמנואל השני
אני מניחה שעולם הקמעונאות התנהל כך עד אמצע המאה העשרים בערך – אנשים קנו רק מה שצרכו. אז, הקפיטלזם האמריקאי תפס תאוצה. זו התקופה בה הוקמו הקניונים, בחצי הכדור ההוא, כפי שאנחנו מכירים אותם היום בכל העולם, ועמם תרבות הצריכה. תקראו כאן את הערך בויקפדיה – הוא חשוב ביותר!
קניון ווסטפילד מזרח בלונדון
התאהבתי בקניונים עם פרוץ ה"דיזנגוף סנטר" לחיינו בשנות השבעים. ביליתי בו לא מעט שעות, הולכת לאיבוד בין המסדרונות המבלבלים שלו שהיו עבורי חתיכה מהעולם הגדול, אהבתי את הבועה שייצר ואני חושבת עד היום שהוא מהקניונים היותר יפים שראיתי מעודי, אולי כי הוא יוצא דופן במראהו מקניונים אחרים.
דיזנגוף סנטר
גלריית ויטוריו עמנואל שני, עומדת סמוך לאחת הקתדרלות היפות בעולם וכשעמדתי במרכז הצטלבות הרחובות שלה, היתה לי הארה וראיתי את הדמיון: שתי שדירות הגלריה יוצרות צלב כשל אולם הכנסייה, רצפת שיש מפוארת, מבני עמודים וקשתות, פסלים וציורי קיר, תקרת זכוכית קמורה מכניסה אור יום ומשווה למקום הילת יוקרה. לעיצוב הקתדרלות בדיוק כמו לעיצוב הקניונים יש מטרה לבטא את חשיבות המקום, אין ספק שחנויות היוקרה בגלריה והמסעדות עתיקות היומין תורמות אף הן להרגשה ורוב האנשים העוברים בה היום מבקשים להתבשם מהיוקרה ולא באמת קונים שם משהו. גם בכנסיות וגם בקניונים ענקיים יש "רחובות צדדיים" או קפלות, שהן הפינות האינטימיות של המבנה הגדול.
דמוי רחוב בלילה - O2 לונדון
ראשית קונספט הקניונים היה בפאסז'ים של לונדון, וינה ופריז – רחוב אחד של חנויות לעשירים, מאוד יוקרתי ומצועצע.
פאסז' בלונדון - Burlington Arcade
פאסז' בוינה
אחר כך הגיעו חנויות הכלבו הענקיות דוגמת גלרי לפייט בפריז או כל בו שלום בתל אביב, ובאמצע המאה העשרים - הקניונים. כולם במטרה אחת – לגרום לקונים ליהנות מפעולת הקניה ועל ידי כך להרבות בה.
תקרת זכוכית בגלרי לאפייט, פריז
עיצוב הקניונים, נתמך בתורה שלימה המיועדת לתמוך בקונספט: מדרגות נעות למעבר בין הקומות בצדדים, על מנת שבדרכם בין קומה לקומה, יבחינו הקונים בחנויות שבדרך ויעצרו לרגע לקניות נוספות. המעליות מצויות בערך במרכז המבנה, שוב מאותה סיבה של המדרגות הנעות. בדרך כלל, בכל קצה של קניון כזה יש "עוגן" (ההנחה היא שאנשים מגיעים לקניון עבורם, ובמעבר בין העוגנים יצרכו בחנויות קטנות יותר) – סופרמקט, בית כלבו גדול או אולם אוכל. ובמרכז יש דימוי לרחוב אמיתי, לעיתים עם עצי פלסטיק, לעיתים שמיים תכולים מצויירים על התקרה, לעתים מים מפכפכים כנחל, טמפרטורה נוחה קבועה והלהיט האחרון - ריחות מלאכותיים שמושכים לקוחות.
דמוי רחוב בקניון אקסברידג' לונדון
גם אם נכנס לקניון חדש בסוף העולם, נבין בכמה שניות מה אנחנו רואים ואיך צריך להתנהל בו. כולם דומים לכולם. בשנים האחרונות, גם תחנות רכבת ושדות תעופה מאמצים יותר ויותר את התפיסה העיצובית של קניונים, אולי כדי לחבב אותם על המשתמשים.
התחנה המרכזית ברלין
במאמרים רבים בהם נברתי לקראת כתיבת פוסט זה, מצויין שגלריית ויטוריו עמנואל השני היא הקניון הראשון בעולם, אולם האמת היא שרעיון ריכוז חנויות מספר, תחת גג מקורה, קיים עוד מימי הרומאים - הככר המרכזית בעיר היתה ככר השוק, לפעמים הקימו מעל הדוכנים תיקרה כנגד הגשם והנה לנו קניון, השוק באיסטנבול מכונה בחלק מהם כקניון הגדול ביותר במזרח, אך למעשה הוא בדיוק כל מה שהוא לא קניון - הוא עמוס מוצרים מקומיים, ריחות מוצרי אוכל טריים.
השוק המקורה ספיטפילד
אני לא אפסיק להגיע לקניונים, לא אפסיק להתפעל מהגודל, מהארכיטקטורה ומהיופי, אך תוהה האם לאורך זמן יהיה הקניון מקום הבילוי, האם הקניות ברשת לא יחליפו את הצורך להגיע אליהם? האם הקניות ברשת לא יחזירו אותנו לחנויות ברחובות, למקומות האמיתיים ולא המדומים?
הכניסה לגלריה ויטוריו עמנואל סמוך לדואומו מילאנו
נקודת עניין: באנגלית השם היה תחילה mall – המילה מציינת שדירה, כלומר, כביש רחב מוצל בשני צדדיו על ידי עצים מצלים. ההשאלה לענייננו ברורה – הכוונה היתה לספק לאנשים מקום בו יהיה להם נעים לטייל מצד אחד לצד השני וליהנות בדרך. במקרה של גלריית ויטוריו עמנואל השני, היא הובילה מהדואומו אל תיאטרון לה סקאלה, כמו הפאסג'ים מהם קיבלה השראה. מאוחר יותר הפך הכינוי ל: shopping mall ומכאן לכל השפות שאני מבינה: shopping center. בעברית השתרשה המילה המקטינה - "קניון", שהיתה השם השיווקי של קניון איילון, הראשון למרכזי הקניות המוצהרים הללו בארץ.
לקריאה נוספת:
תודה על הפוסט המצויין של עמירם צברי על גלריית ויטוריו עמנואל השני.
הפוסט שכתבתי על חלונות ראווה
תודה שאתם כאן איתי, אשמח לכל תגובה שלכם על הרהורי, ובסרטון המצורף הסטוריה בכ-4 דקות על קניונים בארה"ב.
