קינוח קטאלוני - הפירנאים הספרדיים
סיום הטיול בפירנאים והכרות עם כפרי הציפחה
לו היינו מתכננים להיות גם בחלק הספרדי של הפירנאים, הייתי לומדת מראש איך קוראים להרים האלה בספרדית, הייתי מזכירה לעצמי אילו עוד מילים אני יודעת להגיד בשפתם חוץ מ"אולה" (אני בכלל חשבתי שמברכים בואנס-דיאס), לו הייתי מתכוננת לטיול בחבל הארץ המרתק הזה, בטח הייתי חוקרת את עניין בתי הציפחה הרבים שפגשנו שם בהפתעה, כי הם אלה שריתקו אותי יותר מכל.
אבל לא התכוננתי, כי חשבתי שאני רוצה להשאר משך כל הטיול בצד הצרפתי. היו לי כמה סיבות ונימוקים מאוד משכנעים, כמו עניין הצבע של ההרים. "בצד הצרפתי הם יותר ירוקים כי הם מקבלים יותר גשם", קראתי איפושהו ואני לא זוכרת שבדקתי את העניין הזה, אבל תכל'ס? מי אמר שחום לא יפה? בדיעבד, הייתי צריכה לזכור שהסתיו לא מצטיין בירוקים בשום מקום וכך יצא שצבעי ההרים בשני הצדדים היו מאוד דומים. "אין מים בצד הספרדי", קראתי במקום אחר וזו היתה הבדיחה של הטיול. "בצד הצרפתי נפגוש פחות ישראלים", אמרו לי בביטחה. גם כאן וגם כאן היו מעט באופן יחסי.
מיד כשעברנו את השלט המורה שהגענו לספרד, הבחנתי בעובדה שהגענו לארץ אחרת. מהירות הנסיעה המותרת היתה יותר אדיבה אל הנוהגים, גידולי השדה הפסיקו להיות שדות תירס איינסופיים והבתים המסורתיים קיבלו צורה אחידה של גג משופע, קטום מלפנים. חלקם בנויים מחומרים מוכרים אבל יותר ויותר נבנו מאבן צפחה.
צפחה היא אבן אוצר. היא נשברת בקלות לפרוסות דקות, היא אינה עבירה למים, אינה מתלקחת ואינה מתקלקלת עקב קפיאה בימי החורף הקרים. על כן, היא משמשת במקומות רבים כרעפים על גגות. אך במקומות מסויימים בעולם גם לבניית קירות הבתים.
בתי צפחה פגשתי בעבר במקומות דומים, נידחים במיקומם, כפרים קטנים שנראים אולי עניים, אך תמיד יהיו כמה פרחים צבעוניים שיקשטו את האבנים הכהות, תמיד נקי ומצוחצח סביבם, תמיד יהיה גם נחל שוצף בסביבה. וכשמתקרבים ומסתכלים מקרוב, אפשר להבחין בצבעוניות השונה של האבנים המיוחדות האלה.
את אבני הצפחה אין צורך לסתת, משתמשים בהן כפי שהגיעו מהטבע. יש פרקטיקה שונה בבנייה באבן המיוחדת הזו, בחלק מהכפרים שפגשנו פשוט מניחים אותן אחת על השניה, הן כנראה נלחצות מכובדן ואת החורים המעטים הנוצרים סותמים בטיח. הקיר עצמו נראה כאוטי, בנוי בחופזה ללא תכנון מיוחד ולי הם מזכירים את מראה הרי הפירנאים שצורתם מכל וכל, לא אחידים אבל המראה מרחוק הרמוני.
את לינת הכוכב הפעם הפעם בעיירה ביילה, בגלל מיקומה הגאוגרפי בין עמק אראן מצפון ושמורת אייגואסטורטס מדרום ובגלל מגוון המלונות הרב בה. שלושה ימים עמדו לפנינו. בראשון התפעלנו מביילה עצמה, בשני נסענו מעט ככל שהתיר לנו הזמן בעמק אראן ובשלישי התפעלנו מהמים הרבים באייגואסטורטס.
בִּיֵילַה - vielha
אחר הצהריים הראשון שלנו מוקדש לסיור בעיירה ולהתייעצות עם הבחורה בלשכת התיירות. היא זו שמסבירה לנו איך צריך להגות את שם העיירה, היא מסמנת לנו כמה סימונים על המפה של שמורות הטבע וגם על זו של העיירה. אנחנו יוצאים בעקבות הסימונים ומוצאים את הבתים העתיקים של עיירת התיירים הזו, והם נאים מאוד בעיננו!
כפרי הצפחה בעמק אראן - Val d'Aran
רק לפי התבוננות על המפה, ולפי הכבישים עליהם אנחנו נוסעים, אין לי ספק שאפשר לבלות כאן שבוע ימים. אנחנו מקדישים יום אחד קצר לשמורה והוא מוקדש בעיקר לכפרים המיוחדים שלה.
סאן חואן דה טורן - San Juan de Toran
זהו כפר נטוש השוכן בדד בראש אחד ההרים. הכביש המוביל אליו מדהים ביופיו אך רוחבו כרוחב שביל עזים. ויקפדיה מספרת שבעת מלחמת האזרחים של ספרד, ברחו תושבי הכפר מאימת המורדים קילומטר צפונה לצרפת, ובשנות השמונים חזרו אל הכפר. הבחורה בלשכת התיירות סיפרה לנו שכל תושבי הכפר עבדו במחצבות הקרובות (mines de montoliu) וכשאלה נסגרו, נטשו את הכפר הנידח ונפוצו לכפרים קרובים אך מיושבים. הם דואגים לתחזק את הבתים שלהם רק "כי הם שלהם". יכול להיות שאין ניגוד בין שני הסיפורים... בכניסה לכפר פגשנו עדר פרות רועה באחו.
בָּאוּזְן - Bausen
אל הכפר הזה היושב על צלע הר אחר מוביל כביש מתפתל, אחד מיני רבים ויפים. אנחנו מחנים בכניסה לכפר ומטיילים ברחובותיו הצרים. מיד שמים לב להבדלים – כאן יש חיים – כביסה תלויה, אנשים עובדים. לבני הצפחה מונחים כאן בצורה קצת יותר מסודרת. בראש ההר ממוקמת כנסיית הכפר שסגורה בשעה זו, אנחנו מקיפים אותה ופוגשים בית קברות עם הנוף הכי יפה.
טיפ: שני הכבישים שסיפרתי עליהם כאן הם ללא סימון מספרי, ראו בתמונה את גודל הכביש. צריך לעקוב אחרי השילוט, כמו זה שבתמונה.
ווילמוס Vilamós
זה הכפר הראשון בעמק, ציינה הבחורה בלשכת התיירות והוא מאוד יפה. תחילה אנחנו מבקרים בכנסייה השלווה שלו ולאחר מכן ברחובות הכפר. במרכזו "מכבסה" עתיקה והדמיון שלי כבר עובד שעות נוספות, אשה אחת יוצאת מביתה חגורה בסינרה ובידיה סיר מלא בתבשיל כלשהו. באחד הרחובות הקטנים מוזיאון קטן לתולדות האזור, אך הוא סגור בשעה מוקדמת זו.
אגם אולס Bassa d'oles
הדרך יוצאת אל האגם מתוך ביילה, לכוון Gausac. זו עוד דרך יפייפיה העוברת בין יערות ומטפסת על הר. עדרים שונים חוסמים את דרכנו והמוזר ביותר היה עדר חמורים שחורים. כשלבסוף הגענו אל האגם, שתי הצדקות משמחות היו לנסיעה הזו, מלבד הדרך היפה: האחת מרבד כרכומים מרהיב ביופיו והשני עדר סוסים הלוחך את מי האגם ומתערבב ללא פחד בקהל המטיילים המועט. היה פשוט מקסים!
כל הכבישים בפירנאים יפים, גם אלה שבחלק הספרדי. בחרתי חמישה יפים במיוחד כדי להגיש לכם בקובץ נוח לשימוש, אותו תוכלו להדפיס ולשלוח לעצמכם לנייד את המפות שלהם. אם אתם רשומים כעוקבים אחר הבלוג, ודאי קיבלתם לינק כניסה בניוזלטר, אם אתם עדיין לא רשומים, תתבקשו להשאיר את המייל שלכם כדי לפתוח את המסמך.
שמורת הטבע אייגואסטורטס Parc nacional d'Aigüestortes
גם שמורת טבע זו ראויה לטיול של שבוע לפחות. אנחנו דגמנו ממנה מעט ביותר. למרות שהשמורה ממש קרובה לביילה, על מנת לטייל בה אנחנו נוסעים יותר משעה.
לשמורה שתי כניסות – האחת מזרחית ליד Espot Esquí והשניה מערבית ליד Boí, שתיהן באותו מרחק מביילה ואנחנו בוחרים במזרחית. הדרך עוברת שוב בין מעברי הרים שונים, יפייפיים. התחושה היא שכאן הכבישים יותר רחבים, יותר אדיבים לנהגים, מהירות ממוצעת של 60 קמ"ש וזה שיפור רציני לעומת הצד הצרפתי.
מגיעים לכפר אספוט, חונים בחניה הראשונה ומולה נמצא המשרד בו קונים כרטיסים לנסיעה בג'יפ אל תוך השמורה. יש כמה מסלולים מוצעים ואני מתלבטת. "מהר גברת", מאיץ בי האיש, תיכף סוגרים את הכביש. אני בוחרת בנסיעה לאגם Estany de sant Maurici, עולים לג'יפ המתאים לשמונה אנשים (8 יורו לאדם) והנהג נוסע במהירות מטורפת על השביל המשובש שעוד רגע, בתום העבודות ייהפך לכביש.
התחנה הסופית ממש ליד האגם היפייפה ויש כמה מסלולי הליכה כאן. אנחנו בוחרים בזה שעולה אל המפל cascada de ratera.
המסלול קל יחסית, יפייפה, מדי פעם מציץ אלינו האגם התכול, המפל מרהיב ביופיו אבל גולת הכותרת של ההליכה הזו, זו הפגישה עם פטריית האגדות האדומה עם הנקודות הלבנות. אני מאושרת עד הגג – זו פעם ראשונה לי!
יום הטיול האחרון
כשהטיסה בשעה מאוחרת, אני אוהבת להפוך את היום האחרון ליום טיול נוסף. אנחנו בוחרים לנסוע את כל הדרך מזרחה דרך כביש 260, שנחשב ליפה בפירנאים הספרדיים. ההפתעה כאן היתה הנוף המדברי שפגשנו פתאום בין שאר הנופים.
כל הדרך עד עמק נוריה (Vall de Núria) נקשרו סרטים צהובים של מבקשי החופש הקטלוני, המבקשים להפרד מספרד לעצמאות. אני מודה שהתרגשתי. משם עלינו על האוטוסטרדה לשדה התעופה בברצלונה.
סוף דבר
שנים עשר יום אינם מספיקים לראות את כל מה שיש לפירנאים להציע. ודאי שלא בטיול איטי כמו שאנחנו רצינו. אנחנו אוהבים טיולי נסיעות ולכן סוג כזה של טיול כפי שתיארתי מתאים לנו.
אבל יש הרבה מאוד שבילי הליכה בכל מיני דרגות קושי, יש "רפיוג'ים", בקתות, למטרקים עליהם כתב כאן נמרוד נגב, שמאפשרים לעבור את כל הפירנאים רק בהליכה, יש בצד הספרדי מלונות מאוד מפנקים במחירים נמוכים, יש הרבה אטרקציות שיתאימו גם למשפחות ולילדים, ובצד הצרפתי – יש כמובן את כל מעברי ההרים היפייפים של ה"טור דה פראנס", שמורות יותר "פראיות" ואוכל משובח – כך שאפשר לבחור טיול מכל סוג.
לקריאה נוספת:
על כפרי צפחה בפורטוגל כתבה זיוה רענן מהבלוג "שמתי לב"
טיפ: רצוי מאוד לשכור אוטו קטן מימדים, על מנת לעבור בכל הכבישים הקטנים, הצרים והמתפתלים בלי אף שריטה, אך יחד עם זאת כדאי שיהיה לו מנוע חזק לטיפוס לגבהים. אם תטיילו כמונו בנסיעות רבות, רצוי גם שיהיו לו מושבים נוחים.
תודה שליוויתם אותי עד כאן, מקווה שנהניתם, כרגיל אשמח לכל תגובה שלכם, היא זו שמניעה אותי לכתוב את הפוסטים הבאים. על המפה סימנתי את המקומות המוזכרים למעלה.
