למדתי להלך בביטחה כשנר בידי להאיר את דרכי בחשכה, להלך כגבירת הארמון זקופת קומה. התרגלתי לאנשים אשר שירתו אותי, למרות שהתוויתי את הדרך בה יעשו זאת. אהבתי את רוב הימים והלילות לצד סטפן אהובי, אהבתי את חדרנו המשותף שהיה לנו למקלט של אהבה מפני העולם כולו, לאחר שהחליף את היער האהוב עלינו, התרגלתי למעמדי כאם לארבעה ילדים מוכשרים ועדיין כלום לא הכין אותי ליום הזה.

בבוקר מצאתי את סטפן חסר חיים, שוכב בעקמומיות, כאילו נאבק עם עצמו על טיפת נשימתו האחרונה. סטפן אהובי מת בשנתו. בן שלושים היה במותו, ללא כל הכנה מוקדמת, בטרם הספיק לכתוב את כל הגיגיו אשר תכנן ואני נותרתי אלמנה צעירה, אם לארבעה ילדים קטנים ומלאכה מרובה שעוד תוכננה להעשות.
הזעקה שנמלטה מפי היתה כנראה איומה. לא היה איש בארמון שנותר אחריה מחוץ לחדרנו, לא היה איש כנראה שלא ראה את סטפן המלך במותו הצעיר. השמועה התפשטה מהר. הסידורים שהיו צריכים להעשות נעשו ובצהרי היום התיצבתי בחדר הקטיפה הכחולה, שטופת דמע וסתורת שיער לשמוע את דבר המועצה. הם הכתירו את ביאטריצה למלכתם והיא בת עשר ואותי להיות לה לעוצרת עד הגיעה לגיל בגרות, בו תמלוך לבדה.

משנעשתה ביאטריצה יורשתו של אביה ומאז לכתו מעמנו, הקדשתי עצמי לחינוכה, כפי שהיה נכון בעיניי. הושבתי אותה מדי יום לפני על דרגש גבוה וכך, כשעיניי נתונות עמוק בשתי עיניה, שהיו כאגמי אביה, לימדתי אותה את עיקרי אמונתנו בדרכי השלום. סיפרתי לה את כל הסיפורים אשר סיפרתי גם כאן, סיפרתי לה על אביה שעמד איתן על דעתו למנוע עונשי גוף מאנשים מסכנים, כי כולנו, אמרתי לה, אנשים שווים ואין זכותו של איש להכאיב לאחר, לא בגוף ולא בהשפלה, סיפרתי לה על דרכנו להיות שלווים ובעלי ברית שלום עם כל בני שיחנו, על דרכנו למנוע מלחמות שאינן מועילות במאום לאיש. סיפרתי לה על המסעות שלנו ועל הארוחות המשותפות עם בני הלוויה שלנו בדרכים, על בתי הספר שהקמנו עבור ילדי הנסיכות, כולם, בתקווה שיגדלו להיות אנשים משכילים יודעי טוב ורע, שתדע שלא תמיד היו כאלה. סיפרתי לה על הדרכים שמצאנו להאכיל אנשים רעבים, כדי שלא יהיו עוד כאלה ובעיקר לימדתי אותה צניעות מהי. לא לימדתי אותה תפילה, לא היה אלוה בדברי, אבל גם לא לימדתי אותה על חיים בלעדיו, את זה חשבתי, תצטרך לגלות לבד. 

לימדתי אותה לשאול שאלות ולא לקבל דברים כהוויתם. 

ביאטריצה נהגה לחבקני ולנשקני בפרצי אהבה של ילדה את אמה ואני אהבתיה עד מאוד. ציוויתי עליה לזכור תמיד את שיחותינו ולעולם לא לשכחם. היא היתה לי לבת ברית, ישבה למרגלותי ועזרה לי לסדר את מחשבותי. סיפרתי לה על תוכן הדיונים בחדר הקטיפה הכחולה והיא מצידה האירה אותם בהערותיה, שהיו בהן תום ילדותי מעשיר. הנהגתי פגישות בין ילדיי למשפחתי, הורי ואחיי שנישאו עם השנים. שמחתי על חוכמתה של ילדתי וחשבתי על התנאים שיבשילו עבורה לעת מלכותה.

לא חשבתי שאוכל לנשום לבד, אחרי שהתרגלתי לעשות זאת בשניים. לא חשבתי שיתכן יום ללא הלילה שלו. לא ידעתי איך ייראה המחר שלי, בלעדי מלכי אהובי שהייתי עצם מעצמותיו ועכשיו הן נדמו. לא ידעתי כיצד אמצא את הכיוון הנכון ללא שני אגמי עיניו, שהיו שם לעזרי כל השנים המשותפות שלנו. 

קיראו לאב ארניק, הוריתי בבוקר בו גיליתי אותו במותו והלכתי לחבק את ילדיי עד הגעתו. הוא הגיע מהר יותר ממהירות דהירתו של סוס בשביל העולה להר שלנו. הוא פרש מתחתי רשת בטחון ולא הסירה משם עד שביקשתיו לעשות זאת. תחילה ניהל את טקס האשכבה לבקשתי, כשהאב קרל עומד לצידו. הוא בכה על הקבר הטרי, כאילו קבר את בנו בכורו. מילות האשכבה שלו היו בשפתנו, אחרי התפילה שהיתה בלטינית. היתה שירה של אהבה. ווילפריד הגיבור ישב לידי וליד ילדיי, כי הזמנתיו ללוות את בן חסותו בדרכו האחרונה ומיד אחרי הטקס עלה איתי אל חדר הספריה, וכיוון שיוהרתו נקברה זה עתה יחד עם סטפן, חתם על מסמך ההבנה שחיברתי – יחסים הדדיים ישררו ביננו, כל עוד יקויימו כל סעיפי ההסכם בו הוא קיבל ממני מרחב מחיה נדיב למדי. מעולם לא קיבלתי ממנו יחס אוהד, אך קיבלתי ממנו מסמך של שלום אותו כיבד.

האב ארניק עזר, כיוון ויעץ. הוא ישב איתי ימים כלילות להסדיר בחוק את כל מפעל העתקת הספרים, את חשיבות הספרים שבמנזר שלו, כמו גם אלה שבארמון ולהגדירם כאוצר הממלכה. הוא מיין איתי את כל כתביו של סטפן, בהם גיליתי עולם ומלואו, ולמרות היותם חילוניים ולעיתים אפיקורסיים, התייחס אליהם האב ארניק בכובד ראש ובעניין. נילחמתי בחדר הקטיפה הכחולה על מימוש רעיונותיו של סטפן, אבל לאט לאט הוצאתי את קולי לאור היום ומצאתי עצמי מדברת בשם עצמי יותר מאשר בשם זכרו של סטפן. ידעתי כי זמני קצוב, כי ככל שאשריש יותר טוב את הלך רוחי, כן יקשה על בתי לכשתשב על כס המלכות, לשנותו. על מידת הצלחתי יעידו הימים שיבואו.

מיד אחרי הכתרתה של ביאטריצה, אפרוש למנזר הנשים שליד מנזר בנדיקטוס, הוא המנזר של האב ארניק, שם הובטח לי חדר משלי בו מיטה ושולחן כתיבה. אוכל לשבת ולכתוב בחופשיות כל עוד ארצה בכך וגם, כך הובטח לי, לשמש מלמדת בבית הספר לבנות ולעזור במטבח המנזר כפי שלמדתי אצל מאמא מרי. 

האנס, צעיר בניי, חי חיים יפים ואהובים עד שנתו התשיעית, באותה שנה קצר מלאך המוות הצלחה כבירה בממלכה כולה ואיתו עברו באותה שנה גם הורי היקרים לעולם שכולו טוב. שני ילדיי האחרים, פיטר ומריה, כמו אחותם הבכורה ביאטריצה, זכו לחינוך מעולה והם אוהבי היער והמילה הכתובה, בדיוק כמו אביהם ואמם והם יעברו לגור איתי עד הגיעם לבגרות.

את זכרונותי אלה התחלתי לכתוב לפני ימים רבים. מעט אחרי שנותרתי אלמנה ועולמי השתנה לחלוטין - רציתי שסיפורי וסיפורי הנשים שנשאתי עימי בזכרוני יישארו לעד. רציתי שהלקח מכל אלה ילמד ויהווה הסבר, אולי, לקובץ החוקים שהשארתי, כבסיס לחיים טובים יותר. לא הייתי עקבית, הכתיבה לא תמיד היתה רציפה. את השורות האחרונות כאן אני כותבת ערב הכתרתה של ביאטריצה שהתבגרה, למלוכה, אחרי ירחים רבים שלא עסקתי בכך. אור הנר מרצד והשתקפות הירח באגם המראה ניבט אלי מחלוני, משגיח עלי כמו תמיד. 

 

 

 

אם מישהו יקרא אי פעם את מחברותי אלה, אבקש שקריאה זו תהיה בכובד ראש ועם הכבוד הראוי לכותבת, ששירתה במועצת הממלכה, החליטה עמם החלטות חשובות לטובת הכלל והביאה את חלקם לידי ביצוע ראוי וחינכה את בתה היורשת ללכת בדרכה.