מאמא מרי, אחזתי בזרועה וניסיתי להחזיר אלי את אהבתה, לא מבינה מה אמרתי שעורר את פחדה כל כך, מאמא מרי – אל תפחדי ממני! אף פעם! ממני לא יאונה לך כל רע כל עוד נשמה באפי, כה נשבעתי בעבר וכה אני נשבעת גם עתה! אנא חזרי אל נשמתי ולושי אותה כאוות נפשך ואל תפחדי ממני אף פעם! למרות כל מה שאמרתי, היא ועיניה לא נרגעו, היא מילמלה דברים אודות פיה הגדול שהיה חייב לדבר ועתה בת מיתה היא וילדיה ודאי יוותרו יתומים כשהם עדיין זקוקים לה ובמטבח לא השאירה הוראות. התאמצתי ונעמדתי לידה, אחזתי בה בייתר חוזקה, הקשיבי לי אשה טובה והקשיבי לי טוב – אני אוהבת אותך כאילו היית אמי הורתי ואת בטוחה אצלי גם אם תאמרי לי עתה את הרע מכל! את מכולם מכירה אותי וצריכה לדעת את טבעי, עתה ספרי לי בבקשה על הרעל שלך, הרי אמרת שתלמדי אותי, הפכתי את קולי לתקיף והאשה הטובה נתרצתה. 

האם ראית אצל מי מהנשים שאת מכירה יותר מחמש-שש הריונות במשך כל חייה? שאלה כשהיא משיבה את רוחה, וכי מה חשבת שכל הבעלים יכולים להחזיק פילגשים ובגלל זה הן אינן הרות עוד? חשבתי כי אינן פוריות אחרי כל הלידות האלה, לחשתי והבנתי שמעולם לא הבנתי דבר, שבכל שנות נישואי לסטפן לא התרועעתי עם נשים, לא סיפרתי להן והן לא סיפרו לי עוד, שיקעתי עצמי בספרים שסטפן החשיב, בענייני גברים עסקתי וכל מה שידעתי על אורחות נשים הסתכם בידע של נערה צעירה שאין מספרים לה הכל, כדי לחסוך ממנה. 

הצריבה שחשתי בשיפולי בטני היתה קשה, התקפלתי והחזקתי אותה כל כך חזק שמאמא מרי נבהלה, המשחות המרפאות שגרמו להחלמתך אחרי כל לידה, התזכרי אותם, שאלה? אפילו המלך שמח שהם ריפאו אותך, זוכרת? ודאי, אמרתי לה בחיוך גדול, אוהב ואמיתי, אבל מעולם לא נתתי את הדעת על טיבם, אמרתי והקפתי את גופה הגדול. חיבקתי אותה כאילו היתה בתי הקטנה. זהו ידע שעובר מאם לבת, כולנו יודעות היכן לקטוף אותם, את הצמחים שאנחנו דואגות שלעולם לא ייעלמו, קוטפות רק כדי צורכנו ומשאירות לאחרות, לכולנו יש חריט בכיס עם שרף כזה או אחר שאנחנו פוגשות ביער, מעט גרגירי רימון, לענה ועשבים יבשים אחרים, הנה הסתכלי, אמרה והושיטה לי חריט עשוי עור חיה קשיח, רוקחות ושותות כל בוקר, ובלילה כשהגבר שלנו עושה בנו את מעשיו, לשווא הוא עושה, כי לא ייזרע זרעו ולא יצמח ממנו ילד. המרקחת שבתוכנו תמנע מזרעו להשתרש בבטננו, בדיוק כפי שהיינו שופכים מי חומצה על קרקע הגינה כל בוקר – אף ירק לא יצמח ממנה, נתנה לי שיעור בגננות. הישמרי לך ילדתי ואל תספרי לאישך, פן לא יוכל עוד להיות גבר כתמיד. שתקתי. ההסבר שלה היה בעיניי מופרך ולא הגיוני. הפכתי בו שוב ושוב ולא שקטתי.

שלושה ימים ושלושה לילות שמרתי לעצמי בסוד את השיחה עם מאמא מרי. סטפן לא הרגיש כנראה בסערת רגשותי, הוא השקיע עצמו בכתיבה ובתרגום ספרים חדשים שהגיעו אליו, ככל שהתפנה לכך. בלילות נהג לחבקני אליו חזק, ללטף את שיער ראשי כאילו פחד לאבדני בדרך כלשהי. תהיתי מתי יאשימני ככל גבר אחר, באיבוד פרי רחמי, אז בנסיעה חזרה מעם הבישוף שלא ברך אותי. הרי חטאתי כלפי הכמורה גם אם התכחשתי לאלוהים. אך האשמה כזו מעולם לא באה.

היתה לי שיחה מאוד מעניינת לפני כמה ימים עם מאמא מרי, אמרתי לו כשהרגשתי מאוד מוגנת בזרועותיו, הרגשתי שאני לא יכולה לשאת בתוכי את כל הנטל של המעשה שהציעה לי לעשות. הרגשתי שאני חייבת לספר לסטפן, להתייעץ איתו, במיוחד אחרי שהבנתי שלמרות כל המהמורות, הוא היה חברי היחיד עלי אדמות. איתו אקום ואיתו אפול ואם יחליט בעקבות מה שאספר לו, לנשלני ולזרוק אותי מעם חיקו לתמיד – כן יהי. מאמא מרי הציעה לי לשתות כל בוקר כוס משקה מהעשבים שהיא רוקחת כדי למנוע השרשת עוד תינוק בבטני. היא טוענת שעוד הריון עשוי להרוג אותי, נס הוא שניצלתי מכל הלידות הקשות שחוויתי והתינוק שאיבדתי הוא סימן מאדוננו כי הגיעה העת, כך אמרה. אני מבולבלת סטפן, המשכתי, כשאני עדיין מרגישה את חיבוקו האיתן, אני מבולבלת כל כך! מעולם לא שמעתי מנשים אחרות שכך הן עושות, מעולם לא חשבתי שאפשר להתערב במעשיו של בורא עולם ואני עוד יותר מבולבלת מאז שאין בלבי אלוהים, האם מותר לי להתערב במה שאין איש או אשה אחראים לו? 

השתתקתי בבת אחת, מחכה לגערה של סטפן או לתדהמה או לתובנה קשה כלשהי, אבל סטפן המשיך ללטף את שערותי בשתיקה, באותה תנועה אחידה שיצרה מוזיקה שקטה, מעת לעת נשק לקודקוד ראשי כאילו הייתי בתו הקטנה והאובדת, ליטפתי אותו בחזרה וכנראה שזה היה סימן עבורו שכבר מותר לו לבוא אלי כדרך גבר באשה, שאני רוצה אותו שוב כבעבר. סטפן אהב אותי בכל חלקי גופי גם באלה שלא ידעתי עדיין שניתן לנשקם, ואל תוכי לא בא. הוא חיבק אותי ונישק אותי ומילמל אלי במתק שפתיים מילים נעימות, אוהבות. כשהוא מתנשם ומתנשף נטל את פני והפנה אותן אל מבטו העמוק ואמר שעכשיו, משעברה תקופת ההתנזרות שלנו, אין מאושר ממנו בכל הארץ ותוך כדי שעיניו כבר נעצמו, מילמל כי הוא מבטיח לענות לי בבוקר. שיפולי ביטני כאבו, מאוד. בעיקר כי נשארתי עם פחדי וסטפן לא הקל עליהם. הוא נרדם כתינוק בעריסתו. מחשבות משונות חשבתי באותו לילה בעיקר על מקומי בארמון וכשכבר נרדמתי לקראת עלות השחר, ראיתי בחלומי את דמותי לבושת קרעים נודדת על אדמה צחיחה שאינה מצמיחה אף ירק, קליפתה יבשה וסדוקה ואין אף נחל הזורם בה ואני איני צמאה.

קומי התעוררי, ניער אותי סטפן ומיד ניגב את הזיעה הקרה ממצחי, היית מבועתת בחלומך עלמתי, כינה אותי בכינוי נעורינו, איני יכול לראותך סובלת אהובתי, הוסיף כינוי על כינוי. סיפרתי לו על המדבר בו הלכתי ועל התופעה המשונה שהבהילה אותי, על כך שלא הייתי צמאה למרות שהיה לי ברור שאני צריכה להיות. הוא ליטף אותי להרגיעני, קם ופתח חלון אל צינת הבוקר ומזג לי כוס שיכר להשיב את רוחי. 

דבריה מאוד הגיוניים אמר לי כשהוא עדיין ליד כד השיכר, מאמא מרי היא אשה חכמה ובעיקר אוהבת אותנו, אמר, אם אי פעם יתברר לי כי בגדה בנו, אתלה את עצמי בו ברגע על כי לא ידעתי להבחין בבוגדנותה, אמר והבהיל אותי נורא. אני לא מבינה כלום אמרתי. עברו חלפו הימים שהתביישתי להודות בפני סטפן שאיני מבינה את דבריו, וככל שחלפו הימים כן נעשו דבריו סבוכים אלה באלה ולעתים הייתי צריכה לגייס את כל עוצמות זכרוני כדי לקשר בין המשפטים שלו. אני עונה לך על מה שסיפרת לי אמש, אמר. מאמא מרי היא אשה חכמה. אלמלא היא, ודאי היית מוציאה את נשמתך כבר פעמים רבות, מלאך המוות מפחד כנראה מפניה, ציחקק.

ראי עלמתי, מרגע שהבנו שאין אלוהים בליבנו אין לנו למעשה ממה לפחד. אין מי שיעניש אותנו על תענוגות הלמידה ועל תענוגות הגוף. ככל שאני שוקע יותר בקריאה ובלמידה אני נוכח שיש ידע רב ועצום שלא נכתב בשום ספר, לא בספרים האלה שהנזירים בחרו עבורי, בכל אופן. תחשבי על האבסורד – את הרי הצבעת עליו כבר בימים הראשונים שהכרתי אותך, כל הידע שרכשתי כולו נובע מידע של אנשים שפרשו מהחיים - הנזירים. הנה סיפרת לי אמש על עוד משהו שלא נכתב בספרים האלה, על חוכמת נשים עתיקה, כך העידה לדבריך מאמא מרי ואם היא ערבה בחוכמתה זו לחייך – כן יהי! עשי כדבריה!

היא הזהירה אותי לבל אספר לך. היא אמרה שהמידע יסרס אותך! צחוקו רעם כל כך שגם אני נדבקתי, פתיה היא, עלמתי. אנחנו נוכל לאהוב עכשיו כאוות נפשנו, יום ולילה ככל שרק נרצה מבלי לחשוש להתעברותך ומבלי לחשוש מתוצאותיה ובלבד שדבריה אכן יהיו נכונים, התכרכמו פניו לפתע. מה נעשה עתה? נעמיד פנים שלא סיפרת לי?

משקה הצמחים של מאמא מרי הפליא בגופי. למרות שהיה ברור לי לחלוטין שהוא רעל, אחרת איך הוא ממית תינוקות עוד לפני צמיחתם בבטני, שתיתי אותו באדיקות והצחוק והשמחה חזרו לחיי. גם סטפן שב לאהבני בלילות כבעבר. ההשפעה הגדולה ביותר של הרעל היומי, היתה עלי בתחומים אחרים: נעשיתי חיונית והחלטית. הבא את פפין לארמון, אמרתי לסטפן. את פפין הנער מן העיר, זה עם קורי הקסם שעל הנבל, זוכר? אם טווה אותם כך שנפלנו בפח הבישוף, יש לו כנראה גם יכולת להיות מורה טוב ולטוות חוטי קסם גם עבור ביאטריצה שלנו. הוא יוכל להפוך אותה לאמנית נבל. מה תגיד?

 

היה זה יום קיץ יפה במיוחד. אור השמש זהר על הפרחים שקישטו את הגן היפה שלנו, זה שהשקיף על אגם המראה השקט, עלי זהב לצד פרחים בצבע סגול עמוק ואדום רך צחקו אלי וגרמו לי להאמין שהחיים יפים ונעימים. טיילנו זה לצד זו, סטפן ואני, שלובי זרוע בשבילי הגן השלו, שואבים קרניי שמש מבריאה, משוחחים רק על נושאים נעימים ובלתי מעייפים והנה הכנסתי קוץ לשיחה הזו, והזכרתי לסטפן ימים כעוסים ורעים והוא זכר. זכר את כל רשת הקורים שארג פפין בעדינות אלימה סביבנו. אני לא מבין למה דווקא אותו את רוצה לקרב אלינו? חשבתי שבאותה מידה שצמחיה של מאמא מרי היפכו אותי, כך אוכל להפוך את הקערה המרה ההיא על פיה, אמרתי לו, למצוץ מהצוף הטוב והנעים ולהיטיב עמנו ועם הזכרון המר שלנו, אין לי ספק שאם יהיה מורה טוב לביאטריצה, נרוויח מכך רבות וגם נמתיק את הזכרון.

סטפן שלח שליחים לעיר הגדולה ועד שאלה שבו, ישבתי אל מכתבתי כל בוקר ולא קמתי ממנה עד רדת החשכה ובתום שבועיים העמדתי ספר חוקים מלא ושלם כפי שהתאוויתי לעשות מיום שנישאתי לסטפן ורציתי להיות לו ליד ימינו במעשה המלוכה. הספר הועתק במספר עותקים כמספר המחוזות ונשלח על ידי שליחים ומפקחים לכל חלקי הארץ. השליחים חיפשו את האחראים כדי למסור להם, המפקחים דאגו שהחוקים יובנו ויאוכפו.

מאמא מרי לא יכלה לצפות לאן תוביל עצתה. היא לא ידעה דבר על פחד המוות שלי שהיה יומיומי ושיתק אותי והפריע לי בפעולות הפשוטות כמו בפעולות המורכבות. היא לא יכלה לדעת דבר על הימים הפוריים שהיו לי לאחר שקיבלתי את עצתה, על הסיבה שבגללה סיימתי כה מהר את משימת הכתיבה של ספר החוקים ההוא, שנטלתי על עצמי לפני שנים. לא היתה לה כל דרך להכיר את דאגותיו היומיומיות של סטפן, את הפחדים שלו להפסיד בקרב למלאך המוות, היא לא ידעה דבר על מאווייו ותשוקותיו בעניין כתיבה ותרגום ספרים, היא לא יכלה לחזות את שמחת החיים החדשה שלו בגלל עצם הידיעה שידו על העליונה, היא לא ידעה שאת סטפן שחררה מפחדיו וגרמה לו להתמסר לתשוקותיו ואותי מילאה בכוחות שמעולם לא היו לי. היינו לאנשים חדשים לאחר שהבנו שאנחנו אדונים לגופנו, גם אם לא חיכינו מספיק זמן לבחון את היכולת האמיתית של השיקוי שרקחה מאמא מרי. מאמא מרי עשתה מה שעשו כנראה הרבה נשים לפניה.

בלילות אהבנו כאילו אור יום לא יאיר אחריהם וכשסוף סוף נרדמנו, נהגה קארינה לשוב אל חלומותי, הפעם היתה מצחקקת בהם וקוראת "הצלחתי, הצלחתי" ובבקרים קמתי שטופת זיעה, מרגישה את כאבן של כל כך הרבה נשים, לפני שזעקו זעקות שבר במיטת לידתן, של כל כך הרבה נשים שזלגו מן החיים החוצה, אט אט נעלמו מתוך החיים תוך כדי שהן יולדות חיים. יודעת שלרובן לא היה מלאך שומר כמו מאמא מרי, זו שידעה את המלאכה והורשתה לעסוק בה, זו שידעה את סודות הריפוי הטמונים בעשבים שהיא השתמשה בהם בתבונה ובהרבה אהבה אלי, שאלמלא כן, הצמחים שלה לא היו עושים את פעולתם. ניצבתי מול זכרון פניה המייסרים של קארינה וידעתי כי התמזל מזלי ועל כן לא זכרתיה כל זמן שלא עצמתי את עיניי, זו הפעם לא הרשיתי לה להשפיע עלי - סוף כל סוף עשו שיקוייה של מאמא מרי את פעולתם ושמחה שבה לקנן בי.

בתום שבועיים שבו שליחיו של סטפן ביחד עם פפין היהיר. הוא בא רק כי הובטח לו ארנק כסף גדול מזה שקיבל מאדוניו הקודמים. ביאטריצה קדה לפניו בנימוס רב והוא לא השיב. לא הנחתי להם לבדם אף לא פעם אחת, תמיד ישבתי בקצה החדר, עדה לשיעורים שהוא לימד אותה, משגיחה שלא יאונה לה ממנו כל רע. כעבור ירחים אחדים כבר ידעה לפרוט היטב וצליליה שהיו ערבים, חמים ונעימים הפכו את הארמון שלנו למקום הנעים ביותר עלי אדמות.

ביאטריצה גדלה ונעשתה מנגנת מוכשרת ומנגנים מוכשרים לא פחות ממנה, באו מכל קצווי הנסיכות כדי לנגן עמה, שכרנו עבורה מנגנים מקצועיים אחרים, אחרי שפפין עזב, על מנת שיעמיקו וילמדוה עוד את תורת הנגינה. היא היתה חכמה כאביה והרבתה לשבת במחיצתו בכל הימים הפנויים, והדיונים איתה היו פוריים והפליגו הרחק משיחות בטלות של אב ובתו. כך הבשיל בו הרעיון לעשותה יורשתו החוקית כבר בעת ההיא והמאבק על כך בחדר הקטיפה הכחולה היה קשה מנשוא, כאן לא עזר אפילו האב קרל. לא היה כתקדים הזה הוא רטן, שאשה תירש את אביה וסטפן היה עסוק בשכנועים שהוא זה הקובע מסורות חדשות. אחרי ימים רבים של ויכוחים ודיונים, הורמו מספיק ידיים על מנת לקבע את החוק. ביאטריצה תירש אותו.