עוד שתים ושלוש קפיצות של הכרכרה על הסלעים ואז פרץ מתוכי זרם הדם. סטפן נבהל מאוד, עצר את הכרכרה נסער. חילק פקודות, ביקש מים חיים ובדים, עזר לי לשטוף את עצמי בחרדה ובדאגה רבה, ככל יכולתו, כשאחת מנערותי עוזרת גם היא. סטפן היה היחיד בכל השיירה הזו בעל מיומנות כלשהי לשלוף את חיי מציפורני מלאך המוות, כמו מאמא מרי. הוא היה היחיד שהתבונן בה בשעת מעשה. מצאתי בית איכרים שיארח אותנו עד החלמתה של המלכה, שמעתי את הנער הרושם לוחש לסטפן. מה המרחק? החזיר הוא שאלה כתשובה. צעדים לא רבים, אמר הנער, נישא את המלכה על האפיריון. לאט ובזהירות, השיב. 

הם נשאו אותי, ספרתי את הצעדים והם היו לא מעטים. הספירה הרגיעה אותי. שוב בית איכרים שפינו את כל יושביו ממנו והציעו עבורנו את מיטת הקש היחידה בחדר. בעלת הבית מיד התחילה לטפל בי. היא היתה אשה מבוגרת, או נראתה כזו ולא הבנתי למה לא עלה על פניה ולו חיוך אחד. למזלנו גם היא דיברה את שפתנו. ההוראות שלה היו פשוטות וחדות ואני התחננתי על נפשי אצל סטפן שישיב אותי לביתנו, אל מאמא מרי, שרק בה בטחתי.

הוא הרגיע אותי בצורך לנוח והורה לאשה הטובה לדאוג לי כדי שאוכל להגיע לארמון במהירות האפשרית, מהלך יומיים נסיעה איטית, "שם תקבל את הטיפול הטוב ביותר", הוא אמר לה. אחרי שעשתה מה שעשתה והניחה שרק מנוחה תועיל לי, קראה לסטפן החוצה. יכולתי לשמוע אותם מדברים מבעד לקירות העץ הדקים. איני רגילה באצולה אמרה בעלת הבית הטובה, איני יודעת למה הורגלתם, מה מותר ומה אסור, אני טיפלתי בגברת כאילו היתה בתי שנולדה ממני. איני יודעת יותר מזה. אני לא מבקש ממך יותר, אמר לה סטפן ואל נא תחששי ממני. היא הסבירה לו שכנראה הייתי הרה ולא עוד, כי כנראה אבד עוברי בשטף הדם וכי כדאי להשקותיני משרת אזוביון שתרגיע את כאבי ככל האפשר. אשלח את בעלי עם הרכב כדי שיראה לו את הדרך המישורית שתוביל אל הארמון שאחרי אגם המראה, אמרה. מנין את מכירה אותו? שאל סטפן בפליאה, כי שם נולדתי, על גדת הנחל גדלתי, עד שהשיאו אותי הורי עם אדוני.

שמלות המסע שנתפרו עבורי התגלו כסופגות הדם הטובות ביותר, מחלת החום שבה אלי ומה התנחמתי כשראיתי את מאמא מרי שהובהלה אל כרכרתי כבר במחצית הדרך. היא הגיעה עם שיקוייה ועם ליבה הרחב והאוהב. ברגע שראיתיה ידעתי כי גם הפעם אחיה.

לא הותר לי זמן התאוששות. כפי שידענו שנינו, המפגש המחודש עם חברי המועצה בחדר הקטיפה הכחולה לא היה קל. הטיחו בנו מיני האשמות, הביעו פחדים מן האפיפיורות, שאלו שאלות לגבי חוקיות המשך שלטוננו, היה מי שריחם עלי בגלל הקורות אותי בדרך חזרה, היה מי שהעלה את ההשערה שבבטני היה תינוק מילדי החילוף שהשטן מחליפם כעונש לחטא. הוא זה ששיבש את דעתי במפגש עם הבישוף, טענו. הכל סופר לחברי המועצה על המפגש, דבר לא הוסתר מהם. טוב שהאל הטוב לקח את התינוק אליו אמר אחד החברים, עונש הוא משמיים אמר אחד אחר. סטפן יצא להגנתי, האב קרל שוב היה הגורם המפשר. שוב הציע לנו סולם לרדת מהעץ הגבוה של המבוי הסתום אליו נקלענו. הבישוף ברך אותך מלכנו, אמר לסטפן בסיום ישיבה סוערת, האפיפיור רוצה אם כך בהמשך כהונתך, פירש. ובכך נגמרה תקופת כהונתי הקצרה כמלכה שלטת. שבתי אל מקומי כעוזרתו של בעלי מלכי.

לעת בוקר, אחרי ימים אחדים, מצאתי עצמי עומדת מול המראה הגדולה בחדר, זמן רב, מתבוננת בדמותי המשתקפת, בגופי שלא נשא את התינוק מספיק עד להבשלתו. לא אהבתי את האשה שראיתי ופיקפקתי במלכה. יצאתי לדרך להכשיר מלוכה ושבתי בלעדיה ועם תינוק מת. מעולם לא עצרתי לפני מראה כדי להתבונן על עצמי, אולי עשיתי זאת רק כשהייתי ממש ילדה. אז, האיץ בי אבי כשמצאני עומדת ומחייכת אל הילדה בחלון מנגד, "רוצי לדרכך, הרבה נותר לך לעשות" היה אומר לי בחיבה. רק בארמון הכרתי את המראות האמיתיות, הבוהקות, המעתיקות בדיוק רב כל שעמד מולן, ובכל זאת לא התלהבתי מתפקידם וכמעט שלא עצרתי לידן. עתה עמדתי מול אחת המראות ואת אשר ראיתי העדפתי שלא לראות.

הדרתי רגלי מחדר הישיבות לימים רבים וחזרתי אל מטבחה של מאמא מרי. בגלל עיסוקי התכופים שלכאורה היו חשובים, רחוקים היו הימים האלה, שלנו במטבח, בהם היתה מאמא מרי מבשלת ואני לומדת ממנה ומנפלאותיה. ישבתי על השרפרף שלי, מתבוננת בעבודה הזריזה והקשה של נשות המטבח, מוקסמת מתנועותיהן ומשיתוף הפעולה גם מבלי שתכננו אותו במילים: זו היתה קוצצת דבר מה והשניה היתה מערבלת משהו אחר, שלישית היתה נוטלת מעט מכל קערה ומחברת בעדינות ומאמא מרי, שדאגה לי כבבת עינייה, מבלי שהפסיקה את מלאכתה בהשגחה על העובדות, היתה מסבירה לי את האיזון בין החומרים השונים מהם היא מבשלת – זה גורם לחום הגוף וזה מקררו, זה גורם לעקצוץ בלשון והשני מבטלו מייד וביחד הם טעימים לחך, אף שזה אינו יודע את תפקידם. היא ערבבה ביד מיומנת קמח לבן, שהיה עדיין פלא בעיניי, עם ביצים, מים וסוכר ולשה בצק רך ונעים שריח עדין עלה ממנו. אני ארקח לך צמחים ואת תשתי כל יום, אמרה אל מול פני העגמומיות, חיש יעלה חיוך על שפתיך ותשובי להיות עליזה כמו פעם, העזה. אני חייכתי אליה. אהבתי אותה אהבת נפש. גם אם היתה רוקחת עבורי רעל הייתי שותה, כל כך האמנתי בה. היא אמנם הכינה עבורי מן משקה וחיכתה לידי עד ששתיתי את אחרון הטיפה המרה. 

לעומת זאת, בחודשים האלה שחלפו, שיחותי עם סטפן הצטמצמו להכרחיות ביותר, נמנעתי ממנו בחדר המיטות, הלילות שלנו היו לשינה בלבד. קח לך פילגש, אמרתי לו בקול לא נעים, חסה עליו ומונעת עצמי ממנו כאחת. כל הגברים לוקחים להם פילגשים לספק את יצריהם ולהאכיל את רעבונם וכל הנשים האצילות מחזיקות מאהבים שמשעשעים אותן יותר מבעליהן, להם נישאו רק כדי לספק את רצון משפחותיהם בתאוות בצע, אמרתי לו. הגיע גם זמננו, השתלחתי בו והוא רטן. בתמורה, לא ראיתי אותו לילות אחדים. הוא שב אל ימיו הבודדים בספרייה, נעלב מהצעותי וכפי שנעלם, כך שב. נכנס למיטה, ליטף אותי בשקט מתגעגע ונרדם. אולי ריח המוות שעלה באפו באותו יום בכרכרה, מצא את דרכו אל חדר השינה שלנו.

באולם הקטיפה הכחולה, דווקא נחלנו הצלחה באותם ירחים ממש, בתי ספר אחדים לפעוטות הונהגו ברחבי הנסיכות, בהתאם לרעיון שהגה סטפן ונציגי האסיפה בדקו מדי פעם בהפתעה את השפעתם על עבודת האיכרים. הסתבר שבהעדר ידיים עובדות, בגלל נוכחותם של הילדים בבתי הספר, היו מספר איכרים שאיחדו את שטח שדותיהם על מנת לעבדם ביחד, כך בעבודת צוות העבודה היתה יעילה יותר. שיבחתי מאוד את דגם העבודה הזה וביקשתי לבחון אותו על שטחי חקלאות נוספים. הסתבר, שבמקומות שזה לא נעשה מיוזמתם החופשית של האיכרים, הדגם פשוט לא הצליח.

מעת לעת פקדתי את חדרי הילדים, ערכתי שיחות ארוכות עם ביאטריצה שהלכה וגדלה, הקפדתי ללמד אותה הלכות התנהגות נאותה של ילדה ושל העלמה שהיא תגדל להיות, שלא תשכח לעמוד על שלה ועל דעתה בכל עת. סיפרתי לה מסיפורי המסע שלנו, דיברתי איתה על לקחים שהפקתי. קראתי עבורה ספרים רבים מאי פעם, דיברתי איתה על איתני הטבע וכשסטפן הצטרף אלינו דיברנו על יחסי הגומלין שבין איתני הטבע לאופי המוטבע באנשים, על השפעת המינון הנכון שבין גשם ושמש לבין היכולת שלנו לצחוק או להתאבל, לשמוח או להעצב. את הדיונים האלה המשכנו בחדרנו והם השיבו אותנו האחד לחיק השניה. 

בלילות של סערות בחוץ, ישבתי אל מול החלונות שחישבו להשבר ממכות הגשם הניתך עליהם, הסתכלתי החוצה והכל נראה לי כאילו סוף העולם קרב, כפי שאיים האב גרהרד בילדותי, כמו בלילה ההוא שהבנתי כי אין סדר בעולם, אך הפחד נעלם ואת מקומו תפסה הסקרנות. חשבתי על השיחות שניהלנו עם ביאטריצה, אודות השפעת איתני הטבע על התנהגות האדם והלכתי לבדוק בספרייה ספרים הדנים בנושא, שמספרים על כך שיש קשר בין כוכבי השמיים לבין התנהגות האדם ושאלתי האם הם אומרים בעצם שאין לנו בחירה בין טוב לרע? סטפן נבהל מהשאלות אך העמיק יחד איתי לחקור בהן. למי בדיוק ניתנה הבחירה בין טוב לרע? על מה בדיוק דיברו הספרים העתיקים? הגענו למסקנה כי אין איש חופשי לבחור את דרכו, אפילו המלך כבול בתוך חוקים שלא מאפשרים לו לנהוג כרצונו, הנה סטפן שרצה כל ימיו לחיות חיי פילוסוף ונסיבות חייו לא איפשרו לו. לא כל שכן נתיניו שנתונים לגחמות ליבו, או נשים הנחשבות לרפות שכל ולכן נהוג לחשוב כי אין להן בינה לחשוב בעצמן, אי לכך בעליהן הם המחליטים עבורן כיצד יראו חייהן. כך חידשנו את הלילות הנעימים בהם קראנו את סיפורה של מארי בתרגומו הישיר של סטפן, הוא שכב לידי חובק את גופי וקרא באזני ספרים ככל שרק רציתי.