חשבתי על ילדי שהיו מוגנים בארמון המרוחק ואינם נתונים להשפעת אנשים שאינה רצויה. חשבתי על ההשלכות שיכולות להיות להשפלה שעברנו היום על חיינו, על גירושנו הוודאי מן הארמון, על שיחת הנזיפה מהאב קרל שעוד תבוא, על חלומו של סטפן לחיי כתיבה שירד לטמיון, על כשלוני שהיה כנראה ברור וידוע מראש. ברווז יפה צבעים התקרב אל ידי שעדין נחה במים ורק אז חשתי כיצד דמעות ממלאות אותי מבפנים ומבחוץ. לו רק יכולתי לצעוק צעקה גדולה שתקרע את השמיים.

הערב כבר ירד כשקמתי ממקום ישיבתי על שפת הבריכה. חיפשתי את דרכי אל החדר בו התארחנו ומצאתיו ריק. חשבתי כי אמצא שם את סטפן יושב ומחכה לשיחה בה נפזר את העננים שירדו עלינו היום, אך כשסטפן חזר לחדר כבר הייתי ספונה במיטה בחושך גמור. כל גופי כאב את היום האומלל והוא כנראה שבע למדי, נכנס למיטה ומיד נרדם. או כך חשבתי.

צריך לשחק לפי החוקים, כך אמר באשמורת שלישית, כשהבחין שגם אני שוכבת ערה. מי שרוצה לשרוד חייב לשחק לפי החוקים, בעיקר אלה הבלתי כתובים, אלה שאנחנו מתחנכים עליהם מגיל צעיר. ברור שהייתי חייב להזכיר לך את כל אלה לפני שיצאנו לדרך וכיוון שלא עשיתי זאת, אני לא מאשים אותך אלא את עצמי, אבל אנא השתדלי לכבד את הכמורה ולהצניע ככל האפשר את דחייתך אותם, השתדלי להשיב לנימוסי מארחינו גם אם זה הדבר האחרון שאת חפצה בו. הוא דיבר במתינות, בהגיון ובקור עז. הוא החל לקום מהמיטה ואני מיד תפסתי בכנף ביגדו. לא יכולתי לסבול את המרחק הזה שנוצר ביננו מאז אמש. הוא היה מנומס וחזר למקומו, מבלי להביט עלי ומבלי לומר דבר נוסף. לנאומו היו מספר מילים מוכנות מראש ולא היה לו דבר להוסיף.

לא זה החוזה ביננו מלכתחילה, אמרתי לו. החוזה המעורפל ביננו, אומר שותפות מלאה, בה אתה לא מתחשב במעמדי הנחות מלידה, מחינוכי שאינו תואם את חצר המלוכה וממקומי כאשה, אלא ביכולתי האינטלקטואלית לנהל לצידך את ממלכתך-ממלכתנו והבטחון שכל מה שנעשה, תמיד יעבור דרך מסננת האהבה ביננו. האם זה מה שעשינו אתמול? האם לא היית צריך לעמוד לצידי כשהבנתי מה גדולה סלידתי מהמעמד, הרי באחיזת ידך חשתי כי אתה סולד ממנו בדיוק כמוני. הופתעתי מחומרת תגובתי וכאב חד פילח את בטני, הכאב הישן הזה שתמיד חשתי כאשר חששתי מכך שעברתי גבול שמעולם לא שורטט, גבול שחשבתי שהוא קיים למרות שלא ידעתי על קיומו. האם עלי להתנצל עתה? להתפלש בבקשת הסליחה? לפתות אותו למעשי אהבים בתקווה שיתפתה גם הפעם הזו? 

קמתי מהמיטה, לבשתי את שמלה כלשהי מעל כתונת הלילה והלכתי לחפש את אוויר הבוקר הצח בחלון החדר שהתקשיתי לפתוח, אך משעשיתי זאת, רווח לי קמעה. הרגשתי את מגע ידיו המלטפות מאחורי וכאב הבטן נרגע מעט – לא איבדתי אותו. אני אוהב אותך יותר משאת יכולה לשער, נשק לעורפי. לא היית את אתמול, עלמתי, כינה אותי בשם האהבים שלי, את בשר מבשרי ועצם מעצמותי אבל אתמול היית אחוזת דיבוק - מעולם לא ראיתיך כך, נטולת כל הגיון שהוא, רצה אנה ואנה, לא קשובה כלל. אין זה מספיק שאני רואה את האצילות שבך, צריך שגם אחרים יראו זאת ותמיד, בכל מצב. אנחנו נלחמים יום יום על מקומנו כשליטים, לי יזקפו תמיד זכות אבות אבל לך לא. את צריכה לחשוב על זה תמיד ולא לשכוח זאת, לא ממני תבוא המפלה אלא מהכמורה ומפשוטי העם. גם אם אינך מחשיבה כלל את הכמורה, גם אם את בזה לה לחלוטין, אין בכוחך להתעלם ממנה ולבוז לה פומבית. את צריכה לכבוש את ליבם תמיד, גם אם בדרכים שאת עצמך לא תאהבי והם מנוגדים לכל הגיון פנימי שלך. ופשוטי העם? הם אוהבים את השליטים שלהם רחוקים מהם, גבוהים מהם ובעלי זכויות ייתר, אם תדמי להם ותעמדי על המדרגה שלהם, הם יחפשו שליט מרומם יותר. את יכולה לדאוג לרווחתם, להיטיב את תנאי חייהם האומללים, אבל לעולם שמרי מהם מרחק שיאפשר להם להכתיר אותך כמלכתם. איכלי איתם את ארוחת הדרך שלך, אבל ברגע שתחזרי לארמון תפסי את מקומך הרם, לעולם זיקפי את קומתך לעומתם, לעולם אמרי להם בכל שפה אפשרית שאת תדאגי לרווחתם ככל יכולתך, אבל דאגי שהם אף פעם לא יוכלו להיות כמוך. את כל זאת לא עשית אתמול. 

בזת לאצולת העיר כאילו היו אחרוני האספסוף המריעים לפני עמוד הקלון של ככר העיר, המשיך להוכיח אותי, עלבת בבישוף ולאחר מכן נעלמת בבוז גדול יותר כלפי מארחנו ולמרות שהושפלנו על ידי הבישוף, רק אנחנו ידענו זאת, כל אצולת העיר לא הובאה בסוד העניינים. לכן הלכתי להציל את עורנו, הייתי אורח למופת אחרי שיום קודם חיבלנו בכל פרוטוקול שהוכן לכבודנו. תירצתי את העדרותך בתירוצים שעניינם בריאותך והם התקבלו על דעתם, אבל היום לא אוכל עוד, הם מכינים נשף עבורנו ואת אמורה לפתוח את רחבת הריקודים. אמרי לי שתעשי זאת ונשוב בסיומו אל ארמוננו. נקווה כי נוכל להפך את רוע הגזירה כדי להמשיך ולשמש בתפקידנו כמקודם.

אמנם הוא דיבר על "תפקידנו" בלשון רבים, אך הכל השתנה אחרי הדברים האלה. בטחוני בדרכי, מקומו של סטפן במחשבותי, אמוני בשיתוף הפעולה ביננו. רוחות לא נעימות נשבו ביננו לראשונה מאז הכרותנו. סטפן קבל בפעם הראשונה על התנהגותי ואני על שלו. "אנחנו צריכים להאחז ככל יכולתנו בשלטון שניתן לנו", היה הטיעון שלו, ואני טענתי מנגד כי האמת הפנימית שלנו חשובה יותר, הגשנו וקיבלנו טיעונים לפי תור, כמו במשחק כדור רומאי, החבטות היו לעתים קרובות לא נעימות, נגעו בנקודות תורפה של שנינו, אבל הדברים נאמרו. שעת הצהריים מזמן חלפה ואנחנו עדיין בבגדי הלילה שלנו מתנגחים זה בזו וטרם נתנו את סירי הלילה שלנו לריקון. הוא בשלו ואני בשלי, זה היה אחד מהויכוחים המעניינים ביותר שלנו, היות ששנינו נלחמנו על חיינו בעודנו שולפים את הסימוכין הפילוסיפיים המצדדים בעמדותנו. לעתים קרובות שמחנו כשהיתה הסכמה, הרי לא שינינו את עורנו, אך עיקר הטיעון של סטפן היה שכדי לחיות טוב עם האמת שלנו עלינו לשקר למופת כלפי הבריות, בדיוק כפי שהסכמנו אחרי ליל הכשפים ההוא ביער, כשההמון עלה לארמון להדיחנו ואני לעומתו טענתי שהגיעה העת להשיג הישגים מרשימים יותר לטובת האמת שלנו. 

אט אט, כשאנחנו גולשים אל שעת בין הערביים הנעימה, הכרזנו על רעב לאוכל ועל הסכמה לא לשנות מאום מאורחותנו, להשאיר את הזעם הפנימי אצור בתוכנו, לפחות עד הגיענו בחזרה לארמון שלנו. פתחנו את הדלת על מנת לאפשר למשרתי הארמון להשלים את עבודת אותו יום, שהחסרנו מהם ולמשרתים האישיים שלנו להלביש אותנו ולהכין אותנו לנשף שקרב ובה.

אולם הנשפים היה מפואר ויפה. היו בו מנורות רבות מספור, ומראות על כל קירותיו. מימיי לא ראיתי אולם כה מפואר. כל הנשים והגברים שהתקבצו כאן לבשו את מיטב בגדיהם הנוצצים, בשלל צבעים, מפוארים ומסוגננים מאלה שלבשו למיסה בקתדרלה. כשנכנסנו לאולם, סטפן אוחז בקצות אצבעותי, פסקה המנגינה שנוגנה עד כה ותרועות חצוצרה נשמעו. הובלנו אל כסאות מוגבהים על במה שם ישב כבר המארח שלנו, המלך לותאר ולצדו עלמת חן מצודדת. היא הוצגה בפני בשמה הפרטי, אלנה וכשריפרפתי בקצות אצבעותי אל ידה המושטת, היא השפילה את עיניה בענווה. התזמורת חזרה לנגן נעימות שהתאימו לריקודים. 

את צעדי הריקוד הבסיסיים שלי למדתי בימי הראשונים בארמון שמעל אגם המראה. הרוזנת אלווירה שמונתה ללמדני, היתה אדיבה ובעלת אורך רוח נדיב. היא לימדה אותי את שילובי הצעדים לכל הריקודים שהכירה. נגנים ישבו בקצה אולם ההארחה שלנו והם התחילו והפסיקו את נגינתם לפי הוראותיה ובתום ימים אחדים הבינו רגלי את שלימדה אותי. 

אני רוצה הביתה, לחשתי על אוזנו של סטפן. אני מסבה כאן יותר נזק מהתועלת שאני מביאה. אני רוצה הביתה. סטפן אחז בידי בקלילות והוביל אותי אל רחבת הריקודים, שם ביצענו את הריקוד הראשון, החלפנו ידיים, קדנו קידה וקיפצנו בחן, חייכתי ככל יכולתי וככל שחייכתי כן נתרציתי יותר, אף המוזיקה נעמה לי. סטפן חיבק אותי, ברוך, הפגין לעיניי כל את אהבתו.

אחר כך הוכרז כי הארוחה מוכנה בחדר האוכל. כל כך היינו רעבים שזנחנו כל הסחת דעת בדרך והתישבנו בנימוס לראש השולחן.