ציור של בחורה כותבת

יתכן כי ראיתי באחד הספרים ציור שדימה את הבניין הזה? שאלתי את סטפן בתדהמה, אבל הציור לא דומה במאום למציאות, אמרתי. זו כנראה הקתדרלה הגדולה בנסיכות כולה, הכנסייה הגדולה והעשירה ביותר. איזה פאר! נדהם גם סטפן. הכרכרה עצרה ואני פחדתי לרדת ממנה. לא היה לי הסבר מוצדק לפחדי. מצד אחד הייתי מוקסמת וסקרנית, מצד שני היה משהו מאוד לא חגיגי במעמד הזה, בעודנו הלומי דרך, חסרי שינה טובה, עייפים, רעבים ומלאי בוץ ורפש שדבק בנו. 

פרק 38

לא יאה עכשיו, אמרתי לסטפן, ביקור עכשיו בקתדרלה, לא מכבד אותנו ואת המעמד. כאילו הכניסו אותנו בדלת האחורית. אנחנו נבוא לכאן מחר בבוקר למיסה החגיגית, בדיוק כפי שנקבע בסדר המסע, קבעתי בהחלטיות ובקול רם לאדון העיר שהחזיק בידית הדלת הפתוחה של הכרכרה. אנחנו צריכים להתכונן למעמד, תירצתי לו תירוץ והוא נראה מאוד לא מרוצה, בעיקר כי תוכניתו לא מולאה. לפי מבע פניו הבנתי שעמדתי בדרכו ולא איפשרתי לו לראות אותנו כורעים בפני הבישוף שלו כשאנחנו עייפים ורצוצים, אומרים הן לכל אשר יאמר רק כדי להשתחרר מהר למנוחתנו, למרות שהבישוף היה ודאי ממשיך בטקס שלו עוד ועוד. ניערתי את עיניי והישרתי אותן אל האיש המהודר – מחר בבוקר נהיה אורחים שלכם במיסה המיוחדת לכבוד בואנו, אמרתי שנית באותה החלטיות. 


פניו של סטפן הוארו לפתע, אחרי שהיו מכורכמות כל זמן התמרדותי בהליך הטקס, הרי היה להוט לראות את יפי הקתדרלה כבר עכשיו. נגינתו של פפין הפסיקה לפתע והוא הבין שחבלי הקסם שמשכו אותנו הנה, כללו גם נגינה זו. הוא שמח כי היה בתבונתי להתיר אותם. ברור שהיה זה תכסיס מרושע של משחקי שליטה. אל הארמון, הורה נחרצות לרכב וסגר את הדלת.


הדרך אל הגבעה הנישאה בקצה המרוחק של העיר, שם ניצב בגאון ארמון השליט, היתה קצרה. שורה של משרתים ומשרתות חיכו לנו מחוץ למבנה שחבק חצר מרובעת, על החול הגס שכיסה את החצר וסורק למשעי. הם עמדו ללא ניע כשראשיהם זקופים, מביטים אל האופק כדי לא להביט בעיני מי שרם ממעמדם, ובכל זאת היתה לי הרגשה שהם סוקרים אותנו בתמהון מה.


המשרת הראשי הוביל אותנו אל חדרנו שהיה מקושט במיני נברשות ענקיות והמון זהב ואבנים טובות. חלונות גדולים מהסוג שאהבתי, קרעו את הקירות הגבוהים ופנו אל הגן המעוצב. דלת החדר נסגרה מאחורינו ואז נפנה אלי סטפן והוכיח אותי קשות. נכון שהרגשתי כמוך, הוא אמר, אבל יש וצריך להקריב קורבנות, לשים בצד את מה שאנחנו מרגישים ולעשות כרצונם של אחרים. אנחנו כאן למען מטרה מסויימת ולא בטוח שיוהרה תוביל אותנו אליה. נדהמתי מעוצמת החיצים שהופנו אלי, מהכעס שנשמע מהם, מההוכחה שהוכיח אותי כאילו הייתי ילדה בת יומה. מעולם לא סנטתי בו, מעולם לא התחצפתי אליו. תמיד בלעתי את המילים הכואבות רגע לפני שיצאו ממני ועשו את מלאכתן כדי להכאיב. הוא היה טוב אלי, מלכי אהובי ברוב הימים. העדפתי את הימים האלה ולא האחרים. 


ואחרי הכל, הוא צדק. הגענו לכאן למען מטרה מסויימת, שלכאורה אין לה קשר לרגשותי ולתחושותי. "אמבטיה עכשיו!" צעקתי לנערה שמעבר לדלת והנחתי את מילותיו של סטפן תלויות באוויר, ללא מענה, עטופות בשתיקתי הרועמת. כך עדיף. שיגוועו לאט ובשקט. מחר איש מאיתנו לא יזכור כי היו עמנו בחדר. מי האמבט הרגיעו וזיככו אותי. יצאתי  מהם אל המיטה הרכה והמענגת, רטובה ולא טרחתי להתלבש, מצאתי אותו מחכה בסבלנות למוצא פי, משל היה גזע עץ עבות העומד בפני חורף קשה. הגני על עצמך, אמר לי, אמרי לי משפט או מילה, הצליפי בי בחזרה מילים קשות, עמדי על שלך, אך אל תשתקי כי השתיקה מרחיקה אותי מעליך. ליטפתי אותו וחיבקתי אותו. נישקתי ואהבתי והוא השיב לי באהבת הבשר. אני רוצה הביתה, זה כל מה שאני רוצה, אמרתי אחרי שנרגענו ממעשה אהבה נטול מילים. הוא חיבק אותי ולא יסף.


החלונות הנדיבים הכניסו את אורות הבוקר אל החדר. אמש דילגנו על ארוחת הערב המפוארת שהוכנה עבורינו כחלק מקבלת הפנים. עוד הפרה בוטה של כללי הטקס. לפתע הבחנו באנשים הרבים שהצטופפו בחדר, צופים בנו בשקט. העובדה הזו שיעשעה אותנו לראשונה מאז תקרית ליל אמש, נזכרתי שוב באנשים של ליל כלולותנו בארמון הגבוה שלנו, באנשים בליל כלולותיה של מארי מהיומן שלה וחשבתי עד כמה דומים מנהגים במקומות שונים. גרש אותם לחשתי על אוזנו של סטפן, כמו אז. 


אלמלא חיכיתי לחווית ההכרות עם פנים הקתדרלה הגדולה ולחותמת אישור שלטוננו מפי הבישוף, הייתי יוצאת כבר עכשיו חזרה אל ביתנו החמים, הוספתי, הארמון הזה משונה לי מאוד. סטפן חייך את חיוכו הנעים והורה להם ללכת, הם יצאו בהיסוס מה כשזקן המשרתים עוד מציץ פנימה שמא נתחרט, בתנועת יד מגרשת הבריח גם אותו, כשהוא משועשע לחלוטין. השינה עשתה עמנו חסד, אני מוכן ומזומן לקראתך מלכתי, מה תרצי שאעשה עתה? חייך בשובבות, כשהוא רומז לי שאני לא מפסיקה לחלק פקודות וכשהוא גוהר מעלי לחבקני, הזכיר לי שאתמול עמד כולו לרשותי. עשה שכל זה יחלוף מהר כשמבוקשנו בידנו, אמרתי אבל כבר היינו באמצע מעשה אהבה נוסף, בקולי קולות שלא היסו את הצחקוקים מאחורי הדלת. המיטה היתה נעימה, קרני השמש הראשונות לבוקר זה היו חמימות ומלטפות ופיו של סטפן אהובי עוד יותר.


גם היום נראה לי יום לא מתאים לפגישה עם הבישוף של הקתדרלה. לו ניתנה בידי הבחירה, כנראה שלא הייתי בוחרת באף יום. לא יכולתי לדמיין אותנו עומדים מולו ומעמידים פנים כנועות. גודלנו וחונכנו על אמיתות שחצבו בתוכנו תלמים ארוכים וסבוכים, מתפתלים ובלתי מתפשרים. קל היה לנו להתכחש להם בעיקר כשהיינו בארמון המרוחק שלנו, ביחסים האוהבים עם אנשי הכמורה שלנו, שלא גרו בארמוננו, לא שאלו שאלות ואף לא הטיפו לנו על התנהגות כזו או אחרת בלתי נאותה. איכה נבוא כעת אל הבישוף הזה שאינו מכיר אותנו כלל, בקושי מכיר בנו והוא זה שאמור לחרוץ את גורלנו?


כללי הטקס הורו לנו כמובן לחכות לבעל הבית, המארח שלנו, אבל לנו אצה הדרך, רצינו כבר לסיים את הטקס שחיכה לנו, לכן הפרנו כלל נוסף של הטקס ורצנו לראות לבדנו את בית הקודש המלהיב שראינו אמש רק את צדודיתו דרך חלון תא הכרכרה. התלבשנו במיטב הבגדים שהבאנו איתנו למסע זה, הרכב הסיע אותנו אל הככר הגדולה, זו שאתמול דחינו את המפגש איתה, לטובת מועד רחום יותר, בו חשבנו כי נהיה רעננים וצלולים. היא נראתה היום גדולה מאמש, בעיקר בגלל היותה ריקה מאדם, בשעה מוקדמת זו של בוקר. האור בה היה צלול וחד. אבני המרצפות הונחו לרוחב הככר בסידור מעגלי שהקיף את המרחב כולו ונאסף אל דלת הכניסה הכבדה לבנין הכנסייה, שהיה הגבוה והרחב ביותר שראיתי מאודי. הוא התנשא מעל כל בתי העיר האחרים והטיל צל של כבוד על העיר כולה. הוא גדול כנראה פי שלושה מהארמון הגדול שלנו, אמרתי לסטפן. 

כנראה שדבר הגעתנו מוקדם כל כך גונב לאוזנו של הבישוף, הוא כבר עמד בפתחה של הכנסייה, סר וזעף, מחכה לנו עוד בטרם הספקנו לחצות את הככר הזו, מבע פניו מתעוות מדי פעם, אפו ישר הזוויות דרוך כלפי מעלה. סטפן אחז בידי אחיזה אוהבת ומגנה, ההדורים ביננו יושרו וגוהצו, וכך צעדנו בצוותא אל עבר המקום בו עמד. 

 

סטפן בז לכללי ההליכה ברחוב, אלה שדאגו להשאיר את האשה מאחור, במבנה הברור מי חשוב יותר. הוא הקפיד תמיד ללכת לצידי, לא להקדים אותי בצעדיו ולא לפגר אחרי, בדיוק לצידי. גם עכשיו. היה למראה הזה רושם כביר בכל מקום שהגענו אליו. זקיפות הקומה של שנינו העידה על כך שלא חשובה לנו דעתו של הבישוף עלינו.

דלת עץ גדולה ורחבה, מגולפת פסלים קטנים רבים, עמדה מאחורי גבו המקושט של הבישוף בבגדי יקרות, עוד צעיף משי ועוד מחרוזת כבדת משקל עטפו אותו. קדנו קלות לפניו והוא החווה את סימן הצלב על כל אחד מאיתנו באצבעותיו הארוכות, תחילה על סטפן ואחר כך עלי. בטרם נכנסתי אל הנאוויס, אולם התווך, סבתי לאחור והסתכלתי על הככר הגדולה מכאן והיא שוב שינתה גודלה והיתה לענקית. הבתים שגבלו בקצה האחר שלה, נראו ממש מזעריים מעמדה זו וחשבתי מחשבות על השינויים האלה של נקודת המבט, בדיוק כמו בשיחה ההיא לפני שנים עם האב ארניק ורציתי כמו ילדה קטנה, לרוץ אל הקצה השני של הככר, כמוה לא ראיתי ולא חשתי אף פעם, רק כדי להוכיח לעצמי שוב כי גודלה משתנה תדיר בהתאם למקום ממנו מסתכלים עליה, אבל התעשתי והכרחתי עצמי להקשיב לדברי הבישוף שהיו דברי חנופה מאוד תפלים בעיניי. 


הבישוף, שקיבל מעם האפיפיור היושב ברומא את תוארו ואין מלבדו איש רם מעלה כמוהו בכל המרחב העירוני הזה, נעמד מולנו כדי לקבל את מנת הכבוד המגיעה לו. הנימוס הרשמי מחייבנו לקוד אליו קידה, לשתוק כאשר ידבר ולהנהן בראשנו בענווה, כמקבלים את דבריו כאילו היו דברי מים חיים. הוא פתח כמובן בדברי שבח לאל, למשרתיו עלי אדמות והוא ביניהם, אמר דברים של בערות על נשים באופן כללי ודברי חנופה מדוייקים יותר שהיו מכוונים אלי, האשה השונה. נדחקתי אל האולם המרכזי של הכניסה ועיניי התקשו להתרגל לחושך האפל בפנים, משתאה לנוכח הגודל העצום של המבנה. 


משהו נכנס בי, לא יכולתי לסבול את הצביעות, אותה חשבתי שהבישוף הכיל בכמות גדולה ובייחוד הציג אותה כלפי חוץ. היות שזו היתה פגישתנו הראשונה והיות שהיינו המלך והמלכה, הוא הופיע בפנינו כשהוא עטור בגדי יקר, כחלק מהפרוטוקול: כסף, זהב ואבנים יקרות קישטו את מעמדו הרם. אני לא אהבתי את ההתרברבות הזו. לא היה בהם מאום מהצניעות שהתרגלתי לראות אצל האב ארניק, או אצל האב קרל רם המעלה, או אפילו אצל האב גרהרד המפחיד שהכרתי מילדותי, למרות שזה האחרון הטיל עלי אימה, אין לי אלא להחמיא לו על כך שהיה איש צנוע והטיף לצניעות. הופעתו של הבישוף הסיתה את מחשבותי, הוא נראה בעיניי כאחרון הגנדרנים בנשף, בבגדיו העשויים משי יקר ונדיר, רקום כבגדי נשים, מעוטר בתכשיטי זהב כבדים וכך נראתה בעיניי גם הכנסייה שהציג בפנינו - עמוסה לעייפה בפסלונים מגולפים וקישוטי זהב נוצץ. משהו נכנס בי והשתדלתי לבולעו מייד כדי לא להקיאו על הבישוף. סכרתי את פי ככל יכולתי, כי ידעתי שכל עתידינו תלוי באיש הזה ובדברו. 


הראה לנו את הכנסייה אבי, ביקשתי בצמצום מילים אבל בנימוס יתר והבישוף המשיך ללהג. כתגובה, פרשתי לשיחה מדומיינת שהתנהלה בראשי בלבד ואיש מלבדי לא יכול היה לשמוע אותה. זו היתה דרכי לברוח ובכל זאת להשאר. דמיינתי איך אני מטיחה בפני איש הדת רם המעלה את אי שביעות רצוני מהגזל הנורא שהכנסייה המרהיבה הזו הציגה לראווה. ברור היה לי שמדובר בגזל. "אנא הסבר לי כיצד עלה בידכם לבנותה לגובה כה רב?" ויכולתי ממש לראות בדמיוני את סטפן נותן בי מבט כועס על חוצפתי הרבה. מונעת מהראוותנות הגדולה שהוצגה בפנינו, כאילו היתה רצונו של האל, המשכתי להקניט את הבישוף "מנין כל העושר הזה?" ובדל שחוק של הנאה עלה על פני, הפעם, באמת, מהאופן שבו התפתל בדמיוני הבישוף החשוב במתן תשובה מספיק הולמת.


הבישוף, שראה כנראה במה שהתחולל על פני עדות לרוב קשב, המשיך להסביר את חשיבותם של עיטורי הזהב הרבים, בעודנו עוברים את המבואה ונכנסים ממש אל האולם המרכזי הענק של הכנסייה. על אף החושך ששרר בה, הזהב זהר עד כאב עיניים, הואר על ידי קרני השמש הבודדות שחדרו אליה מבעד לפתחים העליונים, שהיו צרים למדי וכנראה היו מכוונים למטרה זו בלבד.המראה כולו היה של הוד והדר. הכנסייה היחידה שהכרתי בכפר הולדתי, זו של האב גרהרד, כלל לא דמתה למבנה הזה אלא בכינויה "כנסייה". תחושת הקדושה בה נבעה מהתוכן שיצק בה הכומר הפשוט, האב גרהרד. על אף פחדי ממנו, הקדושה עמדה באולם התפילה שלו, אותו קישטו רק ציורי קדושים. אלה היו הציורים היחידים שהכרתי עד שעברתי לגור בארמון והם היו בעיניי שיא התפארה. לא יכולתי להכיל בתוכי את העושר של אולם התפילה הענק הזה שעמדתי בו עתה, לא יכולתי להבין.


"סלח לנו אבי כי חטאנו ביוהרה ובגזל המסכנים, העניים והרעבים תמידית, כי בזכות הגזל הזה בנינו בית מפואר ויפה, שאיש חוץ מכמרים ספורים לא יהנו ממנו וגם הם לא ממש, כי הם נשבעו לחיי צנע ומחסור לכל ימיהם ולכן, לא יוכלו להודות אפילו בינם לבין אלוהיהם כי יופי נורא כל כך גורם להם לעונג כלשהו", שוב חזרתי אל דמיונותי, ממלמלת תפילת וידוי מדומה. ראשי נמלא צלילים משונים.


הבישוף, שעד עתה לא הציג עצמו בשמו או בתוארו, הפליג בשבחי הבנאים הגאונים שהעזו והגדילו את המבנה, יותר מכל מבנה ידוע אחר בעולם המוכר. על בסיס מבנה רומאי קדום בנוהו, ציין בגאווה. הפליג בשבח האמנים הרבים שעבודת מחשבת נדרשה מהם, כדי להפוך את בית האלוהים למפואר בבתים, על מנת להאדיר את שמו ועל האנשים הרבים שהתנדבו לעזור בבינוי בית הקודש בלא כל תמורה למאמציהם. כמה הקרבה נדרשה מאותם בנאים? כמה מהם מתו מרעב ומחולשת הגוף תוך כדי הבניה? שמעתי את עצמי שואלת בקול עמום משהו, את הבישוף, בכמה חיי אדם עלתה בניית הקתדרלה? צלילי הנבל של פפין עלו מגלריית הכנסייה, הם היו זכים וטהורים אבל אני המשכתי להתחבט ולענות את נשמתי. "קונים את נשמתם של ההמונים בצלילי הנבל השמיימי, מושכים אותם בחוטי הקסם שאצבעותיו הארוכות של פפין טוות על מיתריו של כלי הנגינה העתיק הזה".


סטפן גם נדרך וגם התרכך, הבישוף החווה תנועה כלשהי לא מובנת כלפי מעלה, המשיך בסיורו והראה לנו את האיקונות השונים, מיד אענה לך, פנה אלי בלא שם ותואר והמשיך וסיפר בניסים של הכנסייה, כשאני תוהה אם באמת אפשר לעבוד אלוהים שמתהדר בכל כך הרבה נשמות שהוקרבו למענו ובכל כך הרבה זהב שנכרה ממכרות שירדו עמוק אל בטן האדמה והובל במיוחד עד כאן מארצות רחוקות ובדרכים קשות, רק כדי לפאר את ביתו. 


עמדתי נוכח כל העושר הצועק מכל קירות הבית הזה שהיה מרשים ויפה, שובה לב ומבזה בעת ובעונה אחת. חשתי השפלה שלא ידעתי לבטא את טיבה, לא ידעתי למה נפשי סוערת. צלילי הנבל העדינים של פפין התערבבו עם להבות האש שיצאו מקישוטי הזהב, עם הפנים המיוסרות של הפסלים שדימו להיות אדוננו שכבר אינו אדוני וחשתי בושה עבורו, יפים היו צליליו של כלי הפריטה ופפין ידע את מלאכתו היטב, כאילו על מיתרי לבי פרט. ידו של אהובי שהיתה אחוזה בידי כל אותה עת, גרמה לי לחוש את תחושתיו – כשלי היו, חשבתי, גם את מחשבתו ביטאתי בשאלותי האילמות, אמרתי לעצמי. מחשבת כפירה הבליחה בי ושאלתי את עצמי למה בעצם את אישורו של האיש הנהנתן הזה אנחנו מבקשים.


היינו מנומסים כלפי חוץ. לו יכולתי הייתי צועקת עתה את ספקותי וכהד היו עונים לי קירות הבית הנאווה הזה וסטפן אישי היה ודאי מהסה אותי ומשיב לי דברי חלקות ולו כדי לקבל את הסכמתו המיוחלת של איש האלוהים.


הבישוף נפנה עתה לענות לי ומנה את מספר האנשים המתים בבניית ההיכל, אפילו מנה כמה שמות ראשי משפחה אותם זכר, אמר כי הכנסייה מכירה ומוקירה אותם ואת משפחתם לדורי דורות על פועלם, ואני שהייתי בטוחה כי המספר שמנה היה קטן מן האמת, רציתי לשאול עוד, מדוע זקוק האלוהים לבית, מדוע ירצו הכמרים ללכוד אותו בין כל קישוטי הזהב האלה – ולא העזתי. סטפן אף שתק יותר ממני.


את רוב דברי הבישוף מן הסתם לא שמעתי ואיני זוכרת. דיבורו המונוטוני ומחשבותי שהלמו בי לא התירו לי הקשבה טובה, רק האופן שבו שינה סטפן את האחיזה בידי מעת לעת, רמזה לי שנושאיו השתנו והשתדלתי להראות פנים קשובות. קשה כאן הנשימה, אבי, אמרתי בשקט, ודאי התעלפו כאן נשים לא מעט, לחשתי והתחלתי לצעוד לעבר דלת היציאה, יודעת בבירור כי עלבתי בו, באיש הכמורה שעדיין דיבר והפליג בשבח הבנאים, החשתי את צעדי עד כדי ריצה וכשעמדתי ליד דלת העץ הכבדה שהיתה פתוחה כדי סדק, נשמתי נשימה עמוקה למלא את החסר, התעשתי והסתובבתי אליו ואל סטפן הרחוקים – לו היו כאן חלונות, היה זה בניין שמתחשב בבאיו, הרמתי את קולי, אך חלונות אין וכיצד ניתן לתקן זאת עכשיו? ידעתי שאם ייכנס אור מבחוץ אל חלל הכנסייה הזה, גם הזהב שעל קירותיו לא ייראה אימתני כל כך. סטפן חש אלי ומשך בידי, ניסה להניא אותי מלהמשיך לדבר, בכעס רב נתן מבט חודרני בעיניי, כי לא לנו להתערב בענייני הכנסייה, מאז ומתמיד הופרדה המלוכה מהכנסייה, לו רק ידע מה היה בדעתי להגיד קודם, לו ידע עד כמה רציתי להתערב בענייני הכנסייה. בלעתי את רוקי ואת זעמי, קיפלתי את גאוותי ולראשונה ידעתי היטב שתפקיד המלוכה אינו בעל הסמכויות, אינו מאפשר פעילות חופשית, גם הוא כפוף לחוקים ולגחמות.


עתה משנמלכתי בדעתי ונפניתי לשוב אל תוככי הכנסייה, הופיע לו פתאום אדוני העיר, המלך לותאר, שאירח אותנו בארמונו, רץ ומתנשף, הגיע עד אלינו, ניסה לקחת חלק בשיחה, להיות חשוב, ואחריו פמליה עצומה של מלככי פינכה. ברכתיו ונפניתי ללכת. חמתי בערה בי כפי שלא בערה מעולם לפני כן, ודומני שגם לא אחרי. חשתי סלידה. חשתי כי מהתלים בי כבשאר האנשים וכי למה בכלל באתי הנה לתת לו אישור וגושפנקא, למה באתי הנה כדי לקבל ממנו חותמת כשרות כלשהי? ראשי הלם, הבלבול היה גדול, כל מה שרציתי, היה להיעלם משם.


עמדתי במרכז אולם הכנסייה, כשאני יודעת שעיניי כל נעוצות בי. ידעתי כי שגיתי, מיד כשהצלחתי לייצב את נשימותי. ידעתי שטוב לא יצמח מהתנהגותי הפוחזת הבלתי מנומסת. חייכתי חיוך מאולץ בדרכי אל הבישוף. הפניתי מבטי אליו כשהתקרב אף הוא אלי, הודיתי לו על הסיור לו זכינו, בקול גבוה, כך שכולם יוכלו לשמוע. מקווה לפצות על העלבון שוודאי עלבתי בו.


עדיין חיכתה לנו המיסה שהוכנה לכבודנו, זו שבסיומה היה הבישוף אמור לברך אותנו ולכבד בשם האפיפיור את חילופי השלטון. אנשי העיר הנכבדים והאצילים היו בדרכם עתה אל פנים הכנסייה כשהם לבושים בגדי חג, מלווים במשפחותיהם הם צעדו לעבר בית התפילה ולא ידעו למה אנחנו מצפים בסוף המיסה, אחזתי בידו של סטפן כדי לקיים את הטקס, כדי להראות את מקומנו החשוב בעולמם. 


אחיזתו של סטפן היתה רפה עד מאוד ופניו היו חתומים. הוא ברך את כל האנשים שברכו אותו בכניסתם לקתדרלה. עמדנו שם קרוב למזבח, כשכל אנשי האצולה האלה, שוודאי חשבו שאת קבלת הפנים אנחנו עורכים לכבודם לשם היכרות, עברו לפנינו והלכו לתפוס את מקומם. היות שחינוכי בא מבית פשוט, לא ידעתי כיצד מחביאים את הרוגז שהשתלט עלי. ודאי לא ידעתי כיצד מחפים עליו בנימוס. 


לא טוב. לא טוב היה המעמד הזה. הריטואל חזר על עצמו, זוג אצילים אחד אחרי השני התקרבו אלינו, תחילה השתחווה הגבר לפנינו כשהוא מסיר את כובעו ואחריו קדה אשתו תוך כדי אינפוף עיניים. אחרי הזוג הרביעי, כבר הואלתי גם אני והשבתי קידה. לאט לאט ציננתי את רוגזי ושב אלי הגיוני. התישבנו במקומנו, קהל רב וצפוף היה שם, מרשרש בבגדי החג שלו, החום היה עז עד בלתי אפשרי. פפין טווה שוב את חוטי הקסם שלו על הנבל ונערי מקהלה החלו בשירה מלאכית, לבסוף הרעים הבישוף בקולו, בשפה לא ברורה, עוד ועוד דיבר ואני יכולתי להפליג שוב אל דמיונותי כדי לשכוח מהחום הבלתי נסבל. שוב השתמשתי בדרך שלי להחזיר לעצמי נשימה. 


הטקס הסתיים ואני אפילו לא שמתי לב. הבישוף היה אמור לברך אותי כמלכת הנסיכות ובכך לאותת כי בירכתו של האפיפיור לחילופי השלטון ניתנה, אך הוא לא עשה זאת. הוא ברך את סטפן המלך והתווה עליו את סימן הצלב. סטפן נענע את ידי נמרצות כדי להעירני. בסוף הבנתי. צריכים לצאת ולשוב בידיים ריקות כלעומת שבאנו. 


מטרוניטות לבושות שמלות רקומות שמתחתן מבצבצות לפחות עוד שתי שמלות תחתונות בצבע אחר, לראשן צעיפים בצבעים תואמים מכסים את שיער ראשן העשוי היטב, ישבו ללא ניע על הכסאות שהוצבו בשורות בכל האולם הגדול. לידן ישבו בעליהן במעילים צבעוניים ברקמת משי עדינה, כובעיהם על ברכיהם, צפופים הם ישבו והזיעה ביצבצה מכל חלקת בשר גלויה. חלק מהמטרוניטות, אלה שנראו עדינות יותר, החליפו צבעי פניהם לחיוור עד חיוור מאוד, דווקא באור שהטילו עליהן קישוטי הזהב ניתן היה להבחין בכך ביתר שאת. החלטתי שלא אכנע הפעם לחולשה שתקפה אותי ונשמתי נשימות קצובות, קטנות, כדי שלא תיגרם לי בחילה גדולה מדי.


כשהרגשתי שוב את דלת העץ הכבדה מאחורי, חייכתי חיוך גדול אל סטפן, כדי שאיש לא יוכל לנחש את שאמרתי לו: זו היתה הפעם האחרונה בה ביקרתי בבית האלוהים. לא עוד! סטפן שתק. ולאחר שתיקתו שהתארכה, סינן בקול שלא הכרתי, הנה במו מעשיך הרחקת מעלינו את חלומנו. בבושת פנים נגורש מהמלוכה כי לא הצלחנו, הטיח בי סטפן את מררתו. זעמו החדש היה גדול מזה שראיתי אמש, גדול מאי פעם. הוא הרחיק עצמו ממני ככל יכולתו, כאילו הייתי מורסה שעמדה בדרכו.

איך להתמצא באוספת אוצרות:

פרקי הבלוג:

הבלוג עוסק בנושאים מגוונים – טיולים, אוכל, סקירות ספרים שאהבתי, אמנות ועוד נושאים מגוונים.

לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד הראשי של הבלוג, בו תוכלו לנווט לפי קטגוריות, לפי חיפוש בקוביית החיפוש לפי מילות מפתח
או בלחיצה על לשונית האינדקס שתוביל לעמוד המסודר לפי ארצות ונושאים לפי א'-ב'.

השביל העולה להר:
סיפור פרי עטי המתפרסם רק כאן. לחיצה על הלשונית בסרגל העליון תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל פרקי הסיפור. תיהנו ואל תשכחו לספר לי רשמים בסוף.


מסלולים:
Road trips - מסלולי טיול מצולמים על מפה שאני מציירת עבורכם. לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל המסלולים.

© כל הזכויות שמורות לרבקה קופלר 2015