כשעמדתי במעבר ההרים פרנשטיין באוסטריה, ליד האגם שהיה חלק באותו יום כמראה, הרמתי את העיניים אל ראש הגבעה, לטירה שמזמן הפכה למלון. אז נולד הסיפור.
ראיתי בדמיוני דמויות ימי-ביניימיות כלואות רוב הזמן בעושרן, בלי יכולת ממשית לרדת את כל הדרך הזו אל האגם היפה, כל אימת שירצו. הדרך ודאי היתה קשה ורצופת מהמורות והכביש הזה שעמדתי עליו היה כנראה אז, בימי הביניים בקושי שביל. לעומתם, אנשי ה"ארמון הקטן", כך קראתי לחווה שעמדה מעבר לכביש למרגלות הטירה, חופשיים יותר בסיפור הדמיוני שלי. דימיתי אותו למגורי המשרתים בארמון. הם טיילו בחופשיות ביערות העבותים שאירופה היתה מכוסה בהם בימי הביניים, ירדו לאגם לרחוץ ולכבס כביסה.
את הסיפור הזה סיפרתי לעצמי חודשים רבים עד שהחלטתי להפוך אותו לסיפור כתוב.
בחרתי למקם את כל ההתרחשות במאה התשיעית דווקא, כי כה מעט ידוע לנו על התקופה הזו, כמעט ולא מופיע עליה מידע במקורות. יכולתי לדמיין כאוות נפשי מצד אחד, מצד שני זו התקופה שאחרי קרל הגדול, הרפורמטור הגדול של אירופה ומעט מסגולותיו דבקו בזוג רוזי וסטפן.
צעד קדימה שניים אחורה. טנגו משונה. זו היתה צורת הכתיבה. קודם כתבתי דפים שלמים, אחר כך בדקתי היתכנות. האתגר הראשון התגלה לי אחרי שהיו בידי כחמישים עמודים כתובים. השעון המכני, זה השולט בחיינו היום, הומצא כחמש מאות שנה מאוחר יותר. זה אומר שהדמויות שלי לא היו מודעות כלל לשעות ולחלקי שעות. בהתחלה מחקתי את כל הביטויים שהתייחסו לכך: "בשעה ש...", "כל דקה מדקות היום" ועוד כהנה. כעבור כמה עשרות עמודים נוספים, הבנתי כי הדמויות לא רק צריכות להשתמש בביטויים חליפיים, אלא שאסור להם לחשוב עליהם כלל, כי הם היו מודעים "רק" לזמן כללי כמו בוקר, ערב, מיקום השמש בשמיים, הירח העומד בחלון וכמובן, עונות השנה שמעתה היו לחלק מהסיפור. האתגר הגדול היה להשיל מעלי את השעון, בשעה שכתבתי.
אתגרים נוספים הגיעו מאוחר יותר. רוזי לבשה ערב אחד מוסלין מרשרש ואז גיליתי שבד המוסלין טרם הומצא. הפיסקה נמחקה. אמא של רוזי אפתה לחם והריח התפשט בביתם הקט. כשגיליתי שיעברו עוד מאות רבות עד שייבנה התנור הבייתי, עברה הסצינה לאופה הכפר, אותו מצאתי במכתבים של אצילות מהמאה השמינית, שכתבו לבעליהן שהיו באותה עת בשדה הקרב ובדרך כלל התלוננו על גזלנותו, של אופה הכפר. כשרוזי התקשתה לנשום "בגלל חוסר אוויר", שיניתי את המשפט כי הבנתי שהיא לא היתה יכולה להיות מודעת לסיבה בגללה נחנקה, בתקופתה. אז, גם נתתי שמות כלליים לחלקי הגוף הפנימיים - "בטן" ולא קיבה, למשל. את הלב השארתי במקומו, כי אני מניחה שתמיד היו מודעים לקיומו. אתגר נוסף היה "לנקות" את כל הטקסט מקטעים שהם פרי הידע שלי בהווה.
רוזי נהגה לרוץ לאורך מסדרונות הארמון, פתחה דלתות ויצאה למסדרונות נוספים. אחרי שביקרתי בארמון טקסים שברייגנסבורג, הבנתי שמסדרונות הם המצאה מאוד מאוחרת בארכיטקטורה. בימי הביניים נהגו לנצל כל מ"ר עבור החדרים הרבים ולכן כל חדר היה מחובר בדלתות לחדר אחר. שם גם למדתי שמסיבה זו לא היתה לאיש בארמון פרטיות. מיד שיניתי את עיצוב הארמון של רוזי וסטפן, בוטלו כל המסדרונות והאכסדרות שהיו בו, רק על הפטיו המרכזי לא ויתרתי, ואת החדר שלהם מיקמתי בקצה הארמון, עובדה זו שמרה במידת מה על פרטיותם.
הפרקים שהיו הקשים לי ביותר לכתיבה, הם אלה המספרים על הביקור של רוזי וסטפן בעיר הגדולה. כתבתי ומחקתי אותם שוב ושוב, שיניתי אותם לבלי הכר. דבר אחד נשאר בכל הגירסאות – החושך הכבד בכנסייה שהשפיע על רוזי קשות. על מנת להתפייס עם הפרקים הללו, נסעתי לרייגנסבורג, באווריה, עיר שהוקמה במאה הנכונה להתאים לסיפור שלי. הקתדרלה המפוארת העומדת היום ברייגנסבורג, נבנתה על כנסייה עתיקה שבזמנה היתה יוצאת דופן בגודלה. כשנכנסנו אליה, הוכיתי בהלם – חושך גמור עמד בה! חושך כזה לא ראיתי מעולם באף כנסייה. רק כמה אלומות אור מהחלונות הגבוהים האירו אותה במעט, ממש כפי שתיארתי בסיפור טרם בואי.
למה רוזי מתחתנת עם סטפן המלך?
מדוע אינה נשארת "בת כפר" לאורך כל הסיפור?
רציתי שסיפורי יתרכז בחיי האנשים הפשוטים, אלה שההסטוריה פסחה עליהם בסיפוריה. אך במאה התשיעית מעט מהם ידעו קרוא וכתוב, וודאי לא יכלו להשאיר לנו יומנים לקרוא אודותיהם ואם כן, הם היו כנראה גברים.
רוזי היתה חייבת לפגוש את ההשכלה, להרחיב את אוצר המילים שלה, על מנת שתוכל לספר לנו את סיפורה והדרך ההגיונית לעשות זאת, היתה כנראה להתחתן עם סטפן שתמך בה לאורך כל הדרך. בלעדי העובדה הזו לא היינו יכולים לקרוא את מחברותיה, את זכרונותיה, את סיפורי הכובסות וסיפורי הנשים בכלל, השזורים בהם. רוזי נתנה במה למאורעות שבדרך כלל, לא מצאו מקומם בספרי ההיסטוריה.