הקשיבי רוזי, זו מעיין נבואה ואני צריך להתייחס אליה במלוא הרצינות, אמר סטפן כשהוא מנפנף בספרון של מארי. למה אתה מתכוון שאלתי בקול מאוד נמוך, כי היה לי ברור לגמרי למה הוא מתכוון, אבל הנחתי לו לתת למחשבה צורה, להלביש אותה בגדים ולהשמע ברורה בין כותלי הארמון הזה. זה ברור שמארי היא בת דמותי, אמר סטפן, המשל ברור מאוד, הרי הכריחו אותי להיות מלך. מעולם לא רציתי בעול הזה, מעולם לא נהניתי הנאה כלשהי ממה שהתואר הזה הביא עמו, זולת הספריה האדירה הזו במרכז הארמון, שגם היא אהבה.
כיוון שרק ספרים הם ולא קירות, הרי שבכל מקום בו ישכנו, שם אהיה מאושר במחיצתם.
הקשיבי עלמתי, התחנף אלי בכינוי שאהבתי, כל הלילה חשבתי על כך, אילו היה אלוהים בליבנו, לא היתה עולה מחשבה כזו בראשי כלל, הייתי מקשיב לצו האלוהי של ייעודי, אך כיוון שאין מצב הדברים כזה, אני יכול לוותר על כסאי ללא נקיפות מצפון. אלא שויתור כזה, חסר תקדים הסטורי, יגרום לך לעוול נורא, כל ההנאות שאת נהנית מתואר המלכה שקיבלת בגללי ייעלמו גם הן, בגללי, ואין אני יודע כיצד לפתור את הסתירה הזו.
הוא קם מכסאו, כרע ברך לפני וחיבק את מותני. דמעותיו כבר זרמו מאליהן. אינני יודע כיצד עלי לפעול, למרות שבלילה כבר הכל היה ברור ונהיר לי. החלטתי שאצא לדרך, אבוא אל ווילפריד הגיבור ואעניק לו את שלטוני בתנאי שלא יפגע באף אחד מנתיניי ובתנאי שיניח לי לחיות את המשך חיי ליד ספריי ומשפחתי. שנגדל את ילדינו להיות חופשיים ולא כבולים אל כס שלטון עתידי ולמרות בהירות ההחלטה הזו, ראיתי אותך לנגד עיניי, עצובה וכבויה. עזרי לי רוזי ואך אל נא תקריבי עצמך למעני, הראי לי דרך לפתור את הבעיה באופן שלא תפגעי.
מוזר היה לי ששני סיפורי אונס הטרידו אותי באותו יום – זה של אלה המסכנה וזה של מארי. ברור שיש אמת כלשהי בדבריו של סטפן, שסימנים ברורים מורים לנו לנקוט עמדה, לעשות מעשה, אך קשה כל כך להבין את הסימנים, קשה כל כך לבני תמותה רגילים כמונו. אני חושבת שאתה צריך לחשוב עליך ולא עלי, אני הרי עוברת אורח כאן, לא על הנאותי אתה צריך לתת את דעתך וכי מי אני? אני בת איכרים שמעולם לא נועדה למלוכה, עניתי לו בכנות. וכי חלמתי בילדותי על העול אותו אצטרך לחלוק איתך? וכי הכינו אותי הורי למטלות השלטון? עם כובסות הנחל חלקתי את הכשרתי. הרגשתי את לפיתתו החזקה, המחבקת, שהפסיקה אותי באמצע המשפט, לא רוזי, אמר והבל פיו על פני, את מורת הדרך עבורי, אלמלא הייתי בטוח שתהיי לצידי לאורך כל הדרך, הייתי בורח מהמלוכה עוד לפני שקיבלתי אותה עלי, את נהנית ומתייסרת כאחת, את ממלאת תפקידך בנאמנות ובהנאה כאחת, אם יש מי שיכול להניס את ווילפריד הגיבור מהנסיכות שלנו זו את ולא אף אחד אחר.
הוא חיבק ונישק אותי בכל גופי, כאילו לא עמדה כבר השמש כמעט בצהרי היום, כאילו לא היו לנו בעיות קשות לפתור בחדר הממשל ובחדרי מחשבותינו. ביקשתי מסטפן דבר אחד: כל עוד לא החלטנו באיזו דרך ננקוט, אל לאיש לדעת שיש לנו התלבטות כלשהי. אנחנו צריכים לחשוב בהגיון קר, אמרתי לו, לא להחפז. אם נחליט לנטוש את הארמון זו תהיה דרך חד-כיוונית. אף אחד לא יסלול לנו דרך חזרה אם נתחרט, ולמרות שאין עוד אלוהים בלבי, בדיוק כמוך, כן יש לי תחושת שליחות, שאני בטוחה שלא תוכל להתממש בשום דרך אחרת אלא דרך הארמון. לא לי להחליט על כך, אני יכולה רק לייעץ ולבי חצוי בין אהבתי אליך לדרך אותה התחלנו יחדיו. אינני יודעת להחליט מה אומרים לנו הסימנים שזה עתה ראינו. פניו של סטפן התכרכמו, הוא נראה עייף מתמיד. אנחנו צריכים עוד לחשב צעדינו, אמר בלחש מה, בגלל שאני מהרהר שוב בהחלטה שלי מהלילה, אני מבין שהיא מאוד פזיזה.