"הייתי בת 14, בתם השלישית של המלך אתאולף והמלכה פלסידה ששלטו על נסיכות קדושה בארץ הקרולינגים".

ידעתי, צהל סטפן.

"הם אירסו אותי לנסיך הזר כחלק מהסכם נוסף בין שתי הנסיכויות, שתכליתו חיזוק הקשרים בינהן. היה זה מנהג עתיק יומין לחתן נסיכים ונסיכות משתי הנסיכויות שלנו, אלא שעד אותו יום לא ידעתי דבר על הנסיכות בה אני עתידה לחיות את חיי. הנסיך יוהן שעתיד היה להיות בעלי, היה באותה עת בן עשרים ושמונה, מבוגר ביותר לנישואין ובכלל". 

זה כנראה סבו של אבי, העיר סטפן. 

"על אף שלא שאלתי מדוע לא נישא עד עתה, היה לי ברור שמשהו חייב להיות שלא כשורה. תקופת ארוסי נמשכו כשנה. בתקופה זו תפרו עבורי שמלות לכל מאורע שהייתי אמורה לקחת בו חלק, לפי כל כללי הטקסים, כולל שמלת כלולותי שהיתה עתירת חוטי זהב וריקמה מסורתית". 

בלה בלה בלה, גיחך סטפן יש כאן תאורי שמלות שתפרו עבורה יותר משזה יכול לעניין. להמשיך? ודאי, אמרתי כשאני מרותקת. 

"תופרות ורוקמות הושבו לאחוז במחט, יומם וליל עד שסיימו את מלתחתי. בלילות התהפכתי על יצועי, מתפללת שייכשלו במשימתן, שיצטרכו לפרום עוד ועוד ולהתחיל שוב מחדש, כי כך אולי ידחה מועד גזר דיני. ביום בו נתפר התך האחרון, יצא שליח מטעם אבי, המלך להודיע למלך אולף, אבי חתני, כי בתו הגיעה אל פירקה וכי היא מוכנה לעמוד בטקס הנישואין. אמי לא אבתה לשמוע את יבבותי, הלנתי בפניה כי רק לפני שבועות מעטים הייתי לאשה ופקד אותי אורח נשים, כל גופי כאב. אף ציינתי שהאומנת הורתה לי לנוח בחדרי, ביקשתי ארכה בתחינה ואמי היקרה ענתה לי כי ברגע שיבוא עלי בעלי יפסקו הכאבים כולם.
'זו תרופה בדוקה', אמרה ואני הוספתי לייבב." 

כנראה שדמעותי הרטיבו את סטפן, כי שמעתי את כחכוח גרונו.

"את כרכרתי העמיסו בחמישה ארגזים שהיו אמורים להוביל את כל עולמי, יחד עמי למולדתי החדשה, ימים לא רבים אחרי שיחה זו. את הניב הגרמני החדש, שהוא שפת ביתי לעתיד, למדתי באמצעות מורה עדין דרך, שידע להורות לי על פי המילים הדומות בשפתנו. אחרי הכל לפני כמאתיים שנה לא היה הבדל ביננו. הדרך בכרכרה אל הרי האלפים היתה ארוכה וקשה. פעמים רבות נאלצתי לרדת מהכרכרה עם נערותי שנשלחו עמי, כדי שהמשרתים יחליפו גלגלים שלא עמדו בתלאות הדרך. במעברי ההרים שילמנו כופר מעבר ויש והשומרים היתלו בנו על אף כתב המסע שהיה בידי. הדרך ההררית היתה מטלטלת וקשה. שנאתי אותה ואת היעד אליה היא הובילה". 

עכשיו כבר הייתי בטוחה לפי רעד קולו כי גם הוא נרעש מהסיפור. מזכיר לי את הסיפור שסיפרת לי על אמא שלך אמרתי. הוא סגר את הספר, קם ועשה סיבוב גדול בחדר מזג לעצמו כוס יין וחזר למיטה. נמשיך, אמר. 

"לא אחת, בעצירות הרבות נרטבנו מגשם זלעפות שהיכה ופגע בנו קשות. אחרי שלושה ימים ושני לילות ביניהם, של טלטולים וכאבי גוף קשים, אי יכולת לנוח, לישון או אפילו לעשות את צרכי באופן מכובד הגעתי אל יעדי. מאוחר יותר למדתי שקוראים לו כאן "הארמון הגבוה". הטיפוס במעלה השביל שהוביל אליו, היה בו מן הנחמה של הגעה אל היעד, אבל אז ראיתי את המלכה, המטרוניטה, שיצאה לפגוש אותי מיד ברדתי מן הכרכרה. היא העיפה לעברי מבט מתנשא ומזלזל, נגעה בשמלתי המאובקת מהדרכים ומיד ניגבה את ידה. למשרתת הראשית הורתה להראות לי את ארון השמלות שהוכן עבורי וסירבה להכניס את הארגזים שהבאתי עמי. 
'לא יאה שכלת בני תלבש בגדים נחותים מעין אלה', אמרה. 
ניסיתי לעצור את דמעותי, אך הן פרצו מאליהן, אחרי הכל עוד הייתי ילדה. 
'על הארגז הקטן אינני מוותרת', שמעתי את עצמי אומרת בתקיפות למרות הדמעות. 
כנראה שהתקיפות הזו עזרה לי והמלכה הורתה בסימן ראש להיעתר לי. זו היתה מחוות הרצון הטוב היחידה שנעשתה עבורי בימים ההם. הארגז הזה הכיל את כל מה שהיה חשוב לי באמת: היומן הראשון שלי, שנהגתי לכתוב בו, ספרים שאהבתי לקרוא למרות איסור הקריאה וכלי הציור ששימשו אותי: כמה צנצנות עם אבקה להכנת צבעים עם מברשות צביעה. אהבתי לצייר וקיוויתי שלא יפריעו לי להמשיך במלאכתי.

היא מוצאת חן בעיניי, סבת אבי, אמר סטפן וחייך אלי חיוך שאמור היה להקל את הכאב בחזה. תהיתי מה השיעור שמארי אמורה ללמד אותנו. חיבקתי אותו בחוזקה שלא תימלט האהבה.

"את בעלי הנסיך יוהן פגשתי רק בתום שבעה ימים מיום הגעתי. ללא כל הודעה מוקדמת הוא הגיע לחדרי בשעת צהריים. ישבתי ליד המכתבה שהיתה גדולה ממידותי וקראתי באחד מספרי. הוא עמד בפתח, לא מעט, כנראה ולא הוציא הגה, רק התבונן. כשהרמתי אליו את עיניי נדהמתי. הוא היה עלם כחוש עצמות, נמוך קומה ובהיר מאוד, כמעט שקוף, אך אני הבחנתי רק בשתי עיניו והן הרגיעו אותי מיד – הן היו צלולות, עמוקות וטובות. פתאום אחרי שנה של כאבי בטן וחלקי גוף אחרים – הכל נרגע." 

עכשיו הכל ברור אמרתי לסטפן בחיוך, ברור את מי ירשת. הוא צחק כשהבין למה כוונתי. 

" 'את יודעת לקרוא' הוא אמר בפליאה. 
בדברו, שמעתי גם את קולו הצורם משהו.
'אין מלמדים אצלנו נשים לקרוא וכי למה לימדו אותך', שאל? 
ככה, בלי להציג את עצמו, בלי נימוסים בסיסיים ביותר. התמהמתי קמעה ואז קמתי מאצל השולחן, פסעתי שני צעדים לעברו וקדתי קידה קלה. הושטתי את ידי והצגתי את עצמי. 
'מארי'. 
'כן כן, אני יודע טפשונת', אמר, 'אם לא הייתי יודע מי את לא הייתי בא לכאן'. 
שוב עצרתי את דמעותי כמו ביום הראשון. לא הורגלתי ליחס כזה מזלזל. 
'אם כן, מדוע? עני לי. מדוע לימדו אותך לקרוא?' שאל בעצבנות. 
'כי יש בזה חוכמה, כי יש כל כך הרבה ספרים שיעשירו את עולמי, יעשו אותי יותר סקרנית, ירחיבו את דעתי ויהפכו אותי לאשה טובה יותר', עניתי. 'אבי חשב שזו הדרך הטובה ביותר לחנך אותי'.  
'והוא בחר עבורך את הספרים? את יודעת גם לרקום? ולטוות? ולנגן?'
הכה עם מקלו שהחזיק ביד על רצפת החדר, בעצבנות שאומרת שהוא רוצה לסיים כבר את השיחה הזו. 
'הוא לא בחר עבורי מעולם ספרים, עם זאת הספריה בביתנו לא היתה גדולה. אני גם מציירת. מעדיפה לצייר על כל יתר המלאכות שציינת'. 
'אשה משונה' אמר. 'מחר ננשא בקפלה של הארמון. אני מבקש שתשתקי כל מהלך הטקס ולא תתרברבי', אמר ויצא. 
הדמעות שטפו אותי ללא הפסק, עד שהרגשתי את יד אחת מנערותי מנגבת אותן ובקול רך מבקשת ממני להפסיק, שמא יתנפחו פני היפות ואקלקל אותן. דווקא מחר, בטקס כלולותי, לא אראה במיטבי, פחדה. לא היה הגיון בדבריה, כי הרי לא רציתי בטקס הזה כלל וכלל אבל שמעתי בעצתה ונרגעתי." 

אני חוזרת בי מדבריי, אמרתי. הוא איש מגעיל ואתה בכלל לא דומה לו. זכיתי בנשיקה אוהבת.

"קמתי ממקומי ולראשונה אני חושבת, לראשונה הבטתי אל מחוץ לחלון וראיתי את הנוף היפה הנשקף ממנו – את האגם הרגוע, השקט כמראה בצבע איזמרגד עמוק, המונח לרגלי ההרים  הגבוהים ואת עצי היער שחלקם כבר נצבעו צבעי שלכת. חשבתי על הימים בהם אקח את כן הציור שלי ואצא להעתיק את יפי הבריאה. 
'תודה' אמרתי לנערה. 
כבת גילי היתה, ליוותה אותי בנאמנות רבה אל עולמי החדש שהפך להיות גם עולמה. 
'בואי ונחפש בארון את שמלת כלולותי' אמרתי לה, בדיוק בשעה שנכנסה המלכה לחדרי כרוח סערה.
'אם כן נפגשתם כבר. וכי לא יכולת לחכות לפגישה מסודרת? כפי שנקבע בפרוטוקול?' 
חשבתי בלבי שהיא חצופה מאין כמותה. שבוע ימים אני מחכה כאן ואיש מאנשי הארמון לא הואיל להתייחס אלי ולו למען הנימוס, האין אני עומדת להנשא לבנה? האם לא היה מן הראוי לקבוע פגישה מסודרת כזו כבר ביום השני לבואי לכאן? אך נימוסי הורו לי לענות לה במתינות ולא לגרום לה להלחם בי. 
'הנסיך יוהן בא לכאן מרצונו'. אמרתי. 

'אני מקווה שדיברת אליו בנימוס ולא הרגזת אותו', אמרה אמו המלכה. 'את תצטרכי ללמוד לכבד אותו על אף כל המגבלות שתראי אצלו, אני לא אספר לך מה הן, כדי שתראי רק מה שתראי', אמרה, 'ותצטרכי ללמוד להקטין עצמך עד כמה שאפשר, לתת לו את מקומו כיורש העצר, המלך לעתיד לבוא. אין צורך שתעשי דבר מה במיוחד, יש צורך שלא תעשי דברים רבים, הרשימה ארוכה ואת עוד תלמדי אותה. בינתיים רק הקטיני עצמך, עוד! מדוע את ארוכה כל כך?' " 

כדאי אולי שנפסיק, סגר סטפן את היומן, זה פשוט איום! ראיתי כבר בני משפחה מתנהגים בצורה איומה ונוראה זה לזה ובעיקר לזו, אבל סבת-אבי יודעת לתאר יותר מדי טוב את הרוע. איך קרה שאתה כל כך שונה שאלתי ולא נתתי לו אפשרות לענות, נישקתי את פיו ארוכות ודבר הוביל לדבר ומעשה האהבה סער עלינו יותר מפעמים רבות אחרות, כאילו נקשרנו בעבותות חזקים של הערכה ואהבה הדדית. אלא שלאחר מעשה, סידר לי סטפן שוב את כרית הגב, כרך את זרועו האיתנה סביב מותני ובידו השניה פתח את יומנה של מארי כדי להמשיך לקרוא: 

"כל כך רציתי לחזור הביתה אל אבא ואמא, להתחנן בפניהם כי אינני רוצה להנשא, במיוחד למשפחה הזאת ואם צריך אז לא אנשא כלל אף פעם. אהפוך לנזירה ענייה ומרודה אם זה מה שיידרש, העיקר לא להנשא לאיש הזה שאני צריכה להקטין עצמי וקומתי בפניו. היא ניגשה לארון, הצביעה על שמלת זהב והתופרת שבאה עמה הוציאה אותה ופסעה לקראתי עמה. 

''זו תהיה שמלת הכלולות שלך', אמרה המלכה, 'עד מחר היא תהיה מוכנה. מחר בצהריים ייערך טקס הכלולות בקפלת הארמון, המשתה ייערך שבעה ימים, אך הנסיך יוהן יפרוש איתך לחדר הכלולות לעת ערב, למימוש הנישואין ואני מקווה שתתעברי מהר'. אמרה ויצאה מהחדר. 

התופרת ביקשה ממני למדוד את השמלה כדי שתוכל לתקנה לפי מידותי. כיוון שראתה את דמעותי החלה לדבר אלי ברכות בשפתי, המוכרת והחביבה. ניחמה אותי במילים נעימות, עריבות לאוזני המתגעגעת הביתה, ניסתה לבדוק בשאלותיה עד כמה הכינה אותי אמי לליל הכלולות, כמובן שביקשה תחילה את רשותי לשאול ואני שמחתי שאני יכולה לפטפט מעט בחופשיות, אלא שאחרי שאמרתי את המשפט הבא 'אמי לא הכינה אותי' נבהלתי. פחדתי שמא מרגלת של חמותי המלכה היא ומיד אחרי שתגמור לתפור את שמלתי, שנראה כי היתה השמלה המיושנת והמכוערת ביותר שראיתי אי פעם, תלך ותספר הכל לגבירתה וזו תשתמש בדברי כנגדי, לכן שתקתי. לא הוספתי דבר ורק הקשבתי להוראותיה של התופרת, כיצד לעמוד, להרים יד ואחר כך להוריד, כיצד עלי לשכב בשקט במיטה בלילה ולחכות שבעלי יעשה את תפקידו כבעל כדי לעבר אותי ובשום אופן לא להתנגד לו גם אם יכאב לי." 

המבטים שהוחלפו ביננו הובילו לעוד ליטופים ונשיקות. ככל שהמשכנו לקרוא ביומנה של מארי, הבנו שנינו יותר את קירבתנו האחד לשניה.

"טקס הכלולות היה משעמם ביותר. שתקתי כפי שהורו לי, להוציא הפעם היחידה בה עניתי לשאלתו של הכומר בחיוב, שכן, ארצה להנשא לנסיך יוהן, בעל עשרים שמות ויותר. הוא כרע לידי בחוסר שקט מובהק, גם הוא ענה בחיוב לשאלתו של הכומר. חייכתי לעצמי והשתעשעתי במחשבה שנענה שנינו בשלילה, וכי מה היו עושים אז? לאחר שענד את טבעת הזהב לאצבעי, נפנה ממני והלך ולא ראיתיו עוד עד שהובא אל חדרי לעת ערב. אני כבר הולבשתי בכתונת לילה, בעוד קרואי הארמון סובאים, משתכרים ורוקדים באולם הנשפים. על גופו השקוף לבש חלוק כחול, גדול מדי למידותיו. החדר היה מלא אנשים שחיכו להעיד על בתולי. למרות שהייתי אמורה להיות מאוד עצבנית, הייתי דווקא מבודחת.כל המעמד הזה היה כל כך מגוחך בעיניי, עד כי כנראה נראו פני הצוחקות. יוהן מחא כף אל כף. 
'החוצה!' הוא צעק בקולו הצרוד, 'החוצה כולכם!'
היו מי שניסו להתנגד אבל רוב האנשים נבהלו וברחו, אחרוני הזקנים דידו החוצה ויוהן טרק את הדלת בעוצמה רבה. הוא לקח את הנר מסף הדלת וקרב אלי." 

שנינו צחקנו. נזכרנו בדמיון לליל הכלולות שלנו.

" 'אני לא אפגע בך', הוא אמר. 
הורה לי בידו לשבת על המיטה וכך עשה גם הוא. 
'לא היה לי שום חפץ להנשא', הוא אמר. 'לא לך ולא לאף אחת אחרת. הייתי מאושר לו הניחו לי לחיות את חיי כפי שאני רגיל לחיות אותם. את ודאי צעירה מכדי להבין, אך יש ואנשים מעדיפים לחיות את חייהם לא כפי שנועדו להם'. 
אורו עיניי. המשפט האנושי הראשון ששמעתי מאז הגעתי לארמון הזה."

אולי בכל זאת יש לכם משהו במשותף? שאלתי מקווה שלא יכעס עלי, אבל סטפן רק חייך והמשיך לתרגם.

 
"התפללתי בלבי בשקט, שאדע לומר את המילים המתאימות כדי שהקסם הזה לא ייעלם. 
'גם אני לא רציתי להנשא', שמעתי את עצמי אומרת. 
'שמתי לב', הוא אמר וצחק צחוק קטן. 'ספרי לי על הספרים שאת קוראת', ביקש. סיפרתי לו על ספרי הסטוריה ועל ספרים המספרים סיפורים שאני אוהבת במיוחד. אני אוהבת לקרוא יומנים אישיים, את היומן של הנסיכה אן האנגליה קראתי כבר פעמים מספר ו... 
'אני לא יודע לקרוא', הוא עצר אותי בשטף דיבורו. 
פניו היו כל כך עצובים כשאמר את המשפט הזה, שרגש חמלה עמוק הציף אותי. 'אבי היה מלקה אותי, בהתחלה מלקות קצרות אחר כך המלקות הלכו ונעשו חזקות וכואבות וכאלה שהשאירו סימנים בגופי עד היום ובכל זאת לא הצלחתי ללמוד לקרוא. האותיות רוקדות לפני ואינני מסוגל לחבר בינהן, אפילו את שמי אינני יודע לקרוא או לכתוב. את חושבת שתוכלי להקריא לי את הספר הזה שקראת כבר פעמים מספר?'" 

את חושבת שהם ראו שזה מה שאנחנו עושים ולכן הם רוצים גם? שאל סטפן מבודח, אבל אותי התחילה להפחיד העובדה שיש כל כך הרבה נקודות דמיון.

"נשימותי נעשו קצובות ומהירות. 
'ודאי. עכשיו?' 
'כן', הוא אמר בחיוך, 'את רוצה שאביא עוד נר?' 
'כן' אמרתי, 
קמתי ורצתי אל המכתבה, חיפשתי בין הספרים והוצאתי את האחד המבוקש וחזרתי אל המיטה. הוא שכב כעת מכוסה בשמיכה והורה לי שוב בידו לעשות כמותו. עיניו זהרו לאור שני הנרות שהאירו את דפי הספר. הקראתי לו, לאט וברור, דף אחרי דף, לפעמים ראיתי שעיניו התרחקו ממני, אז חזרתי אחורה והקראתי שוב את הדף האחרון והניצוץ שב אל עיניו. עד אור הבוקר הקראתי לו את עשרים העמודים הראשונים של הספר, הלוך ושוב הקראתי שוב ושוב. אחרי הפעם השלישית בה חזרתי אחורה, הוא שיתף איתי פעולה ואמר לי איפה בדיוק הוא איבד את השורות שהקראתי וזה הקל עלי. כשסיימתי את עשרים העמודים וידעתי שהבין אותם, הוא אמר לי שזו פעם ראשונה עבורו שהוא 'קורא ספר'. בחיוך הוא אמר זאת. 
'עכשיו נישן' הוא אמר, 'כי התעייפתי'. 
הוא הסתובב לצדה האחר של המיטה ונרדם מייד. 
התעוררנו בבהלה כשהשמש עמדה במרכז החלון. כל האנשים שיוהן גירש אתמול מהחדר היו כאן עתה. הם התלחששו וציחקקו והורו באצבע. ידעתי מה הם רוצים ולא ידעתי כיצד אוכל לתרץ את קורות הלילה. ידעתי כשעלה הקבס בגרוני שאמו המלכה תאשים אותי ותמרר את חיי. 
'החוצה!' הרעים שוב קולו הצרוד של יוהן. 'יותר לא תיכנסו לחדר הזה ללא בקשה מפורשת ממני או מהנסיכה מארי'. 
הוא קרא בשמי. הוא קרא בשמי, צהלתי בתוכי. באותו רגע לא היה אכפת לי שאמו תצעק עלי ותאשים אותי. ידעתי שיש לי כאן בן ברית."

כנראה שנרדמתי חבוקה בזרועותיו של סטפן בעודו מתרגם עבורי את היומן של מארי, כשפקחתי את עיניי אור הבוקר הציף את החדר. סטפן היה ער לחלוטין, כאילו לא ישן כל הלילה. כשראה שהתעוררתי, נשק למצחי וקם מהמיטה. השתמש בסיר הלילה שלו, שתה מעט מים שלא כהרגלו ואז הבנתי שהוא במצוקה כלשהי. 

בוקר טוב, ברך אותי. נרדמת במחצית הסיפור. המשכתי לקרוא אותו עד סופו ואני חושש שלא תאהבי אותו, את הסוף. אולי כדאי שאחסוך ממך. ניסיתי להשחיל מילה, להתנגד בניד ראש, אך הוא לא איפשר לי והמשיך בנאום שהיה כנראה מוכן בראשו מזמן. אני חושב שהסיפור של מארי שלך, סבת-אבי נכתב במיוחד עבורי כדי לומר לי דבר מה חשוב. חשבתי עליו שוב ושוב והבנתי שהוא משל עלינו, על חיינו, אך מנקודת מבטה של אשה שאולי ראתה את הנולד. אני חושב שהגעתי לידי החלטה מאוד קשה, אבל עכשיו שאני אומר את הדברים בקול רם, אולי כדאי שאשתף אותך תחילה בסוף הסיפור, אחרי הכל, את אמורה לייעץ לי אודות החלטתי ולכן צריך שתהיי שותפה גם לזה. מה את אומרת רוזי? 

מדוע הוא קורא בשמי ולא מכנה אותי בכינויים? פילחה אותי המחשבה. ברור שתמשיך אמרתי. רע ככל שזה יהיה, תמשיך.

"קראנו את הספר הזה במשך כחודש, לילה לילה ובבקרים ישנו מעט, עד צהרי היום. יוהן לא נגע בי אף לא בטעות. תנועותיו היו מתוכננות על אף תזזיותו. הוא שמר על המרחב שלו בחרדת קודש, רק מבטיו פרצו אותו וחדרו אלי. אני נרגעתי ונפתחתי כלפיו, דיברתי בשטף, הסברתי, גם כשלא שאל, הוא תמיד הודה לי. את אמו המלכה לא ראיתי. לא הבנתי מדוע לא באה להאשים אותי בחוסר מעשיו של בנה, אבל העדפתי שלא לשאול. בימים הוא נעלם והופיע בחדר השינה רק אחרי רדת החשיכה. אכלתי לבד את ארוחותי, נהגתי לרדת לגן הארמון, לטייל ולקרוא בספרי.

יום אחד גיליתי את השביל היורד מהארמון, חוצה שדות חיטה ומגיע אל יער עבות. כל כך הוקסמתי מהשביל, שלא שמתי לב עד כמה התרחקתי. מעולם לא הרחקתי כך לבד, בהליכה מארמון הורי או מזה שהיה אמור להיות ביתי. הוקסמתי מהיער שעמד בשיא השלכת, בצבעי זהב יפייפים, נחל מפכפך עובר באמצעיתו. ישבתי על אחד הסלעים, לקרוא את ספרי בהנאה. זה היה היום המהנה ביותר עבורי מאז הגעתי הנה. הטיפוס חזרה לארמון עם דמדומים היה קשה, הגעתי מתנשמת ומתנשפת, בקושי אוחזת בנשימתי. הרבה יותר קשה היתה העובדה שגיליתי כי לא חסרתי לאיש, אך גמלה בי החלטה לזכור רק את החלקים היפים של היום, אלה שגרמו לי להנאה גדולה כל כך. החלטה זו היתה קיצרת מועד, שכן בדיוק אז עברה שם המלכה האם והבחינה בי ובכתמי הבוץ שעל שמלתי. חרצובות לשונה השתחחרו וקיטונות של בוז הוטחו בי ובאופיי האיכרי.

 

כשהתחילה לומר את המשפט האחרון שמעתי מאחור את צווחת קולו הצרוד של יוהן:
'הניחי לאשתי! מהיום והלאה אם תרצי לדבר איתה, רק מילים טובות תאמרי לה'. פניה הפכו אדומות כצבע האדמה אחרי יום גשם, היא זעמה על יוצא חלציה, לא הבינה הכיצד העז להתחצף אליה ולהרים קולו עליה, הרימה את ידה, סטרה על לחיי סטירה כואבת ועזבה את המקום בהליכה מהירה ואחריה שובל נערותיה. הוא חיבק אותי אליו בחוזקה וביקש סליחה.
הייתי מבולבלת לחלוטין. 

יוהן תמך בי כשעלינו בגרם המדרגות המתעקל אל האגף בו היה חדר השינה שלנו, בו ישנו יחדיו כל החודש האחרון כאילו היינו זוג אוהבים. בידו הפנויה לקח מנערתי פיסת בד, שהיא רצה להביא אחרי שטבלה במים, והניח על לחיי כדי להספיג ולהרגיע את עוצמת הכאב. רק כשנכנסו לחדר והוא סגר את הדלת, אחרי שהודה לנערה בניד ראש, שאל – 
'היכן דבק בך הבוץ היום?' 
'ביער' השבתי לו ועיניי אורו, סיפרתי לו איך ירדתי לגינה לקרוא את הספר שלי שאני כבר מכירה כמעט על פה, כך יכולתי לקרוא ולהסתכל סביבי בעת ובעונה אחת ואיך פתאום גיליתי את השביל ורצתי לאורכו, שכן היתה זו ירידה, איך הייתי מאושרת בשדה החיטה שרוב שיבוליה נקצרו ואז הגעתי אל היער היפה ובפעם הראשונה שראיתי את האגם היפה ממש מקרוב. 
'הגעת לאגם המראה?' התפלא
'זה שמו?' שאלתי בתמיהה גדולה. 
'אפילו שלא ידעתי זאת, כך קראתי לו ביני לביני' 
כך דיברנו עוד ועוד על הרפתקאותי הראשונות בטבע הנפלא שמסביב. באותו לילה ישנו חבוקים. ובבוקר עשה בי מעשה בעל באשה. הייתי מפוייסת לגמרי, גם הוא."

סטפן כיחכח בגרונו, קם והתיישב ליד המכתבה וכיוון שעשה כן, קמתי גם אני, לבשתי חלוק בוקר, היטבתי את הכסא השני והתישבתי מולו כדי להיישיר מבט אל פניו היפות והמחוטבות כשהן נעות לאור המאמץ שבתרגום. עבורי הוא עושה זאת, נתחייכתי.

" 'אני רוצה להבהיר משהו חשוב' אמר יוהן לאחר זמן מה. 
'נעים לי להיות איתך, אך גם נעים לי להמשיך את אורח חיי הקודם. אני אוהב להתבודד ביער, לחשוב ולתכנן, להתפעל ממה שאני רואה ואף לצוד לפעמים. אני לא חושב שארצה לחלוק איתך את תחביבי אלה, אני לא רגיל לחלוק. אבל אני רוצה לפצות אותך על כך ולבקש ממך שתקבלי אותי בינתיים כך. זה הרבה יותר ממה שלמיטב הבנתי, אבי חולק עם אמי'. 
'על איזה פיצוי אתה מדבר' שאלתי אותו בקול נעלב, באמת לא הבנתי. 
'זה משהו טוב' הוא אמר, 'זה כמו מתנה, זה לתת משהו חלופי על מה שאני לא יכול לתת'. 
'אני מבינה' אמרתי בקול קטן. 
'בואי, התלבשי ואראה לך את הפיצוי'. 
הוא קם כדי ללבוש את חולצתו ואז ראיתי את הצלקות על גבו. ידי ליטפה אותן מבלי משים. החמלה העבירה אותו על דעתו. הוא קפץ, נעמד על רגליו וממבטו הבנתי שהוא חונק צעקה. 
'אל תרחמי עלי אף פעם'. אמר ויצא בריצה מהחדר. 

לא הספקתי להתחרט על שאירע וכבר הוא חזר, כרע לידי וביקש סליחה. בואי איתי, בבקשה, הוא אמר בשקט, אחז בידי אבל אחרי סף הדלת עזב אותה. 

הלכתי כצעד מאחוריו לאורך חדרי הארמון, עלינו בגרם מדרגות באגף שטרם ביקרתי בו. הוא עצר ליד זוג דלתות עץ ענק ואני אחריו. הוא אחז בשתי הידיות ופתח אותן לרווחה. לעיניי התגלה חזיון כמוהו לא ראיתי מעודי – אולם ענק ובו לאורך קירותיו מדפים מדפים עמוסי ספרים מכל הגדלים, סולמות נשענים אליהם, כנראה על מנת לאפשר גישה אל כל הספרים האלה. יוהן כנראה ראה את התדהמה על פני, שהיתה מהולה בשמחה ופצח בהסבר גדול על הספריה הזו שהיא פאר הארמון ובה ספרים נדירים שאין לאיש חפץ בהם, שוכבים כאן כאבן שאין לה הופכין. 

'חשבתי על כך שאת תהיי הדיירת הראשונה של הארמון הזה, שתוכל ליהנות מהספריה הזו ממש, אז זו מתנת הכלולות שלי אליך. החדר הזה שלך ועשי בו כרצונך'."

חייכתי אל סטפן באהבה. חשבתי שאני מתחילה להבין את קצה החוט המוביל אל ההחלטה שלו וניסיתי להסוות את חרדתי בחיוך קטן, אבל יכולתי לראות על פניו של מלכי אהובי כי הבין.

"שוב לא יכולתי לאסוף את נשימתי דקות ארוכות, אך כשזו שבה אלי, ניגשתי אליו ואמרתי 
'התרשה לי?' 
'מה?' הוא שאל. 
לא חיכיתי לתשובה ונשקתי לו על לחיו, כפי שנהגתי לנשק לאבי ביום חג. הוא חייך חיוך גדול. 
'פיציתי אותך. אני רואה'. 
הניח אותי בספריה והלך, כמו שהלך בכל יום מהימים הקודמים.
בתחילה הסתובבתי בחדר הענק כשראשי מוטה לצד מנסה לקרוא את שמות הספרים כפי שנכתבו לאורך השידרה שלהם. אחר כך, בזהירות רבה הוצאתי כל פעם ספר אחד, לקחתי אותו אל המכתבה במרכז האולם ועלעלתי בו תוך כדי ישיבה עצבנית, סקרנית לספר הבא. 

התחושה שמחכים לי כל כך הרבה ספרים לא הניחה לי ליהנות מהספרים הבודדים, עד שצד את עייני ספר אחד על משל הנשים. בזהירות הורדתי אותו מהמדף, נראה כאילו איש לא קרא בו אף פעם, לאט לאט העברתי את דפיו והחלטתי שאני רוצה לקחת אותו לחדרי לקרוא בו ללא כל הספרים האלה ברקע, שמסתכלים עלי ושומרים את צעדי. שכנעתי את עצמי שאני לא צריכה לבקש רשות מאיש, הרי כל הספריה הזו ניתנה לי. עוד מבט אחד מעמיק על המדף הגבוה יותר גילה לי את כל הספרים מהעת העתיקה ששמעתי את שמותיהם בבית אבי ולא חשבתי אף פעם שאוכל להניח עליהם יד או עין. בו ברגע החלטתי שכאן אבלה את כל ימי הבאים, שלא אראה אור יום עד שאסיים לקרוא את כל ספרי הספריה המופלאה הזו. 

חשתי המאושרת בנשים, אחזתי בספר האחד הזה שרציתי לעצמי, יצאתי כשאני סוגרת בזהירות את דלתות העץ הענקיות, שאיש לא ישמע שהייתי כאן וחיפשתי את דרכי בחזרה אל חדר השינה שלנו. כמובן שהתבלבלתי במבוך הארמון, ורק כשראיתי מבעד לאחד החלונות את השמש השוקעת מעל אגם המראה, שעתה ידעתי שזה שמו, ידעתי שאני בכיוון הנכון. פתחתי את דלת חדרנו וראיתי את יוהן יושב בעצבנות רבה על קצה המיטה שלנו. הנפתי את הספר שבידי, רציתי לספר לו על מה הספר ומה נקרא בלילות הבאים, אבל הוא היסה אותי ופתח במונולג בן שתי שורות על יומו שהיה שונה מכל הימים הקודמים, על יום מלא מחשבות על הרגשתו הנעימה, בלילה, איתי. הוא אהב לחוש את גופי על גופו ולמרות שנמנע כל השנים מלגעת באנשים אחרים, מגע גופי היה נעים לו. הוא אמנם לא מבין את הסיבה, אבל זו עובדה שחשוב לו לציין זאת בפני, כדי שאדע שירצה עוד מהעונג הזה וכבר עכשיו, בבקשה.

 

'אמנם אני צעירה ממך בהרבה שנים, ואמורה להיות תמה, אבל אני רוצה לספר לך משהו שלימדה אותי האומנת שלי, כשהכינה אותי לחיי נישואין, ניסיתי להרחיק אותו מעלי, כשאני בודה סיפור, היא אמרה כי מילות שירה וחיבה מקרבות בני זוג האחד לשניה, כי העונג אחרי מעשה החיזור גדול יותר'. 'טוב, טוב, אבל אני לא מכיר מילים כאלה ואני לא קראתי ונראה לי שמן השטן מה שסיפרת לי עכשיו, התפשטי אשה'.

היא אמרה לי, אמו המלכה, שאני צריכה להקטין עצמי מולו, היא אמרה לי שאני צריכה לכבד אותו וגם אמרה שלא תספר לי מה הם כל תכונותיו המשונות, והנה אני יכולה להוסיף עוד אחת לרשימה שלי. הוא הפכפך ולכן אני לא יכולה לבטוח בו. 'שתקי' אמרתי לעצמי ועשי בדיוק את אשר הוא אומר לך לעשות. התחלתי לפרום את קישורי שמלתי. מלאכה לא קלה לאשה שאינה מורגלת בכך, פרמתי עד לאן שידי מגעת ואז בחיוך ביקשתי את עזרתו, הוא בתמורה הניף אותי על המיטה, קרע את שמלתי ואת תחתוניתי שמתחת, חדר אלי באיבחה אחת מהירה. בכאב רב נע בתוכי עד שלא יכולתי עוד לסבול, בסוף נרגע ויצא.

 
אז החל לפרום את שמלתי, לאט ובעדינות רבה, ביד אוהבת, כאילו לא פגע בי ממש עכשיו, כאילו לא גרם לדמעותי לזלוג. בעדינות רבה הקים אותי לישיבה ואת שמלתי הפשיל והטיל על הרצפה כשרחש הבד הנופל מלווה את תנועתו, חזר לעברי, עזר לי לפשוט את שמלת התחתונית וכשנשארתי עירומה לפניו, לקח צעד אחורה כדי להתבונן בי בשתי עיניו העמוקות והרכות, כאילו לא היה מעני ממש קודם לכן. בדמעות הסתכלתי עליו כיצד עזב אותי על מנת לפרום את חולצתו. לא חשבתי הרבה על מעשי, קמתי מהצד השני של המיטה, חטפתי את השמלה התחתונה שלי, הקרועה ותוך כדי מרוצה לבשתי אותה עלי, ליד הדלת חטפתי סודר שחימם אותי וברחתי יחפה החוצה, אל החדרים האחרים שפילסו דרך אל גרם המדרגות הלולייני שהוביל אל הספריה. זה החדר שלי, המפלט שלי. 

נפלתי על הארץ, שם בין כל הספרים הקדושים שנכתבו בכל השפות, שם על הארץ ישבתי ובכיתי בכי מר ללא קול. בת חמש עשרה הייתי. הורי אנסו אותי להנשא לאדם לא יציב, שאנס אותי ממש עכשיו בברוטליות שאין כמוה. זה כאב כאב נורא. בכיתי מרה וקינחתי את אפי בשולי שמלתי. איש לא ימצא אותי כאן חשבתי, כפי שאיש לא שם לב אלי כל היום. מתוך הצער הגדול על עצמי חשבתי שיום שלם לא בא דבר אוכל אל פי ואולי אם אמשיך כך ודאי אמות בשקט מבלי שאיש ישים לב..."

זה נגמר כאן, אמר סטפן, כאילו מישהו הפריע לה באמצע הכתיבה, הנה תראי את משיכת הציפורן כאן – נראה בוודאות שמישהו הוציא מידה את כלי הכתיבה. לפחות אנחנו יודעים מהמשפט הראשון, כי חייתה ונעשתה נזירה ענייה.