ציור של בחורה כותבת

ווילפריד הגיבור מבקש להשתלט על שטחי הנסיכות מחדש? שאל סטפן כשכבר היינו ישובים בחלוקי בוקר ליד שולחן ארוחת הבוקר, שהיה מלא במטעמיה של מאמא מרי, ולפחות שלושה משרתים עומדים בצידי החדר מוכנים לשרת אותנו בכל בקשה קטנה כגדולה. המחשבה שסטפן משחק משחק התעוררה עם המילה האחרונה במשפט. הוא הרי לא נוהג לדבר איתי על ענייני השלטון בחדרינו הפרטיים והרי החלטנו שרק היער יהיה עד לשיחות אישיות כאלה, אז מה קורה עכשיו? בחרתי את מילותי בקפידה.

פרק 32

אמרתי לו שכבר לפני שבועיים נפוצו שמועות כאלה, בלתי מבוססות ושלחנו שליחים לבדוק את אמיתותם ואלה טרם שבו לתת לנו תשובות.

נשים לא מעטות מהכפר עבדו עבודת שדה. כמו הגברים. עבודת שדה נחשבה לקשה יותר, הגוף לא יכול כמעט לשאת את הקושי שבהתכופפויות הרבות ובהרמת משא התבואה, הלוך ושוב אל העגלות שנושאות אותם למקום הריכוז או לתחנת הקמח. הנשים שהגיעו לעבוד עבודה כל כך גברית נדחפו לזה בדרך כלל שלא מרצונן. אלה התאלמנה בגיל מאוד צעיר. נדמה לי שהיתה בת עשרים ושתים והיא אם לארבעה יתומים צעירים, אבל כשהכרתי אותה לא בדיוק התעניינתי בגילאי נשים מבוגרות ממני. היא נראתה כבר אז מבוגרת יותר מאמי.

 

היא יצאה לעבודת השדה כי זו פירנסה אותה טוב יותר מעבודת הכביסה או התפירה. היא נאלצה לקום באשמורת השלישית של הלילה, להכין את כל הדרוש לסיר האוכל, אז העירה את בתה הבכורה שהיתה כבת שש באותם ימים, להשגיח על הסיר ועל אחיה הקטנים ויצאה אל שדות השכנים להשכיר עצמה לעבודה יומית. עורה נצרב מהשמש והזקין מהגשם, בגדיה בלו ומשכורתה לא עמדה לה בחידושם. את אלה הכרתי בכנסייה של האב גרהרד, שבמרכז הכפר. היא ישבה שם בבגדיה הבלויים, נקיים ומגוהצים ולידה ארבעת ילדיה, צייתנים ושקטים. בתום התפילה היו עוברות נשות הכפר ונותנות לה בסתר דבר מה, אוכל או בגד לילדים שיחזיקו אותה עומדת על רגליה עד לשבוע שלאחר מכן. אבא אמר פעם שרוב הצמיתים נוהגים בה ביושר בשדה, נותנים לה עבודות קלות יותר ועוזרים לה בקשות. רובם ישבו יחד איתה במעגל של הפסקת הצהריים וחלקו לחם קשה וכוס בירה. 


פעם חזר אבא הביתה רוטן, שלא כמנהגו. אמא לא יכלה להוציא ממנו ולו מילה במשך כמה ימים. בלילה השלישי שמעתי אותם מדברים במיטתם. הוא סיפר לה שמצא יחד עם השכן את אלה, בפינת השדה שבקצה הכפר כמעט ללא רוח חיים, הם עזרו לה לחזור הביתה וברור היה להם שבעל השדה כפה עצמו עליה תוך כדי הפעלת אלימות קשה, כמו שחיילי האויב נוהגים בנשי העם הנכבש, שמעתי את אבא בספרו לאמא. היא היתה חבולה בכל חלקי גופה, היה מאוד קשה להוביל אותה לביתה. אבא נשאר איתה ועם ילדיה הבוכיים עד שהשכן שב עם רופא הכפר. שניהם שילמו את שכרו. אנחנו נצטמצם בחורף הזה, אמר אבא לאמא, אבל נדע שעשינו מעשה טוב ולא השארנו יתומים ללא אמם לטפל בהם. לאחר שתיקה ארוכה, בה חשבתי שכבר נרדמו, הוסיף פתע אבא ואמר שברור שאסור לנו לדבר על כך בפומבי שמא יגרשו אותנו. שכבתי במיטתי ללא ניע, רק הדמעות זלגו מעיני בשקט. הייתי כבר מספיק גדולה כדי להבין מה פרושו של אונס ומה פרושו של סוד.


הקולות האלה ממיטת אבא ואמא באותו לילה חלפו בראשי במהירות, חשבתי שסטפן בוחן את המשרתים מי מהם אינו שומר את סודנו, מי מהם מספר למישהו בחוץ את שאנחנו מדברים בינינו, חלפה במוחי המחשבה שסטפן ואני צריכים לתאם על אילו דברים מותר לנו לדבר בנוכחות אחרים, על אלו דברים אנחנו צריכים ללחוש בחדר המיטות ועל אילו בכלל לא. חשבתי על זה שמשהו לא טוב קורה לנו. שלא כך צריכים להתנהל חיינו שהתחילו בפתיחות רבה. אמרתי לו משהו על כך שמיד אחרי ארוחת הבוקר ניגש לחדר הקטיפה הכחולה, ביקשתי מהמשרתים שיזמנו את ישיבת המועצה. 


הישיבה היתה סוערת במיוחד. רוב אנשי המועצה רצו להכריז על קרב, מיד אחרי שסטפן עורר את דבר רצונו של ווילפריד הגיבור לפלוש לשיטחנו, חלק מאנשי המועצה חשבו שסטפן לא נהג נכון במורדים שעלו על הארמון לפני כמה ימים ואני הייתי טרודה בעיקר בעובדה שטרם הספקתי לתאם עמדות עם סטפן. קירות חדר הממשל רעדו מעוצמת הגשם. החלונות הגדולים שקרעו את הקירות והכניסו הרבה אור לחדר, לא היו חזקים דיים כנגד הגשם שהיכה בהם. משרתים עמדו וספגו את המים הניקווים על הרצפה מתחתם. מדי פעם נעורתי ממחשבותי והקשבתי למי מאנשי המועצה, שחש צורך להסביר למה חשובה מלחמה עכשיו, ראיתי את פניו המשועממים של סטפן בראש השולחן. לו נשאל, היה מסכם את הישיבה הזו שלא הוא זימן, מיד עם פתיחתה. לא היתה לו סבלנות לאנשים שלא הבינו מיד עם המילה הראשונה שלו את כל המשפט שבא אחריה. לא היתה לו סבלנות לאנשים שטענו טיעונים מופרכים בעיניו וגם מגייסים את אלוהים לצידם. מאלה האחרונים סלד בעיקר. לא נועדתי לשלוט, זכרתי שאמר לי פעם, באחד הלילות. 


אלה מעולם לא שבה לאיתנה. היא הפכה למשוגעת הכפר שלא יכלה לדבר ולו משפט אחד שלם ומובן. לו לפחות דיברה, היו נשות הכפר הופכות אותה לידענית או מנחשת סתרים, אבל אלה רק מילמלה משפטים בלתי מובנים. בתה בת השש הפכה להיות מפרנסת המשפחה בדוחק. היא הוזמנה לעבודות מזדמנות כגון טאטוא או קיפול כביסה, לימדו אותה להדיח כלים כשהיא עומדת על שרפרף לפני הגיגית. גבירותיה החדשות שילמו לה בקערת מרק ובעוד דברים פעוטים שיכלו להשיג ומכיוון שלא היתה עוד כנסייה בכפר לשמש למפגשי יום ראשון, אחרי שזו נשרפה, היו באות נשות הכפר לביתה של אלה ומביאות לה שיירים לקיים את המשפחה האומללה. את הבת החרוצה והמסכנה, שטפניה, השיאו סמוך ליום חתונתי, והיא בת שתים עשרה בלבד, לאלמן בן 30 שהיה מטופל בכמה ילדים, יתומים מאמם שמתה בלידת התינוק האחרון, וזה התחייב להעמיד אוכל על שולחן אמה כל עוד אחיה צעירים מכדי לעזור בפרנסת הבית. אינני יודעת למה סיפורה של אלה המסכנה רדף אותי בכל אותו בוקר אפור וסוער, גם מגשם הזלעפות בחוץ וגם מהדיון הער בחדר הקטיפה הכחולה. אולי כי החלונות נטפו כאילו היו חלונות של צריף רעוע, אולי כי טרדתי את עצמי בעניין הסוד של סטפן ושלי ועל האפשרות לשמור אותו בלתי גלוי ואולי, חשבתי לקראת צהרי היום, אולי האונס מציק לי, אולי הוא רומז לי דבר מה.


הנסיכות שלנו היתה חלק ממלכה גדולה, שמארג החיים של כל חלקיה, אלה בצד אלה בשלווה יחסית, היה נוח ומנחם אחרי מלחמות רבות עקובות מדם. זקני העדה עוד יכלו לזכור חלק מהם. הנוהג לשלם לנסיך השליט עבור הזכות להחזיק באדמות, על ידי הקצבת חיילים למלחמה, לא היה קל לאף אחד מהצדדים. מלחמות אלה נגמרו תמיד בשפיכות דמים רבה, גם מותם וגם פציעתם של רבים מהחיילים. הפצועים חזרו כשהם בלתי כשירים לשוב לעבודת השדה. שתי דרכים היו להמשיך ולעבד את השדות: על ידי הזרמת עבדים שהיו שבויי מלחמה, או על ידי שליחת נשים נחותות לעבודה קשה זו. השנים האחרונות, השלוות, הרחיבו את מעגל האיכרים החדשים מקרב הצמיתים שלנו והצמיחו במקביל גם תבואה הרבה יותר גדולה. האסם המשותף שביקשתי להקים עזר במעט לרווחת כל האיכרים. איש לא התגעגע לזוועות המלחמה. ידעתי שאני חייבת להתגייס ככל יכולתי למניעת המלחמה הבאה, לעשות דבר מה שימנע מווילפריד הגיבור לפתוח בה ולהביס אותנו בגלל חוסר מעש מצידנו, אלא שווילפריד לא הכיר בקיומי. יכולתי רק להשתדל ולגרום לסטפן לחשוב כמוני על מנת שהוא יתייצב מולו בצורה כלשהי.


הייתי זקוקה להשראה, על מנת להצליח. עזבתי את חדר הממשל כששאר חברי המועצה נשארים שם להמשך הדיונים, ומצאתי את עצמי הולכת לעבר הספריה, לשאוב כוח מהספרים הרבים בה, שאיש זולתנו לא קרא. סטפן הכיר את כולם ואילו אני קראתי רק את מיעוטם. התישבתי ליד המכתבה שבמרכז החדר והעין חיפשה מסביב. כל הספרים נראו דומים. כריכת עור חומה ושם הספר כתוב באותיות זהב לאורך השידרה. לא את כל השמות יכולתי לקרוא, חלקן דהה וחלקן נכתב בכתב עתיק שלא ידעתי לזהות, חלקן בשפה שאינה מובנת לי כלל. ישבתי כך, מהופנטת מהיופי, מהריח המיוחד של דבק הכריכות שדבק בספרים ועמד באוויר החדר והרבה מחשבות התרוצצו בראשי. 


תחילה הבחנתי בחוסר סדר על המדף השלישי, מעל ראשי: כל הספרים היו מסודרים, עומדים זקופים ורק במדף השלישי הזה היו שלושה ספרים נשענים זה על זה, בחוסר אחידות. הלכתי אל הקצה הצפוני של החדר וגררתי אחרי סולם לטפס עליו, וכשהייתי בגובה אחד עם המדף הסורר ראיתי אותו, את הספרון הקטן בצבע ארגמן. הוצאתי אותו ממקומו ודיפדפתי בו בחרדת קודש, כמו מצאתי אוצר. היה זה כנראה יומן, כי הוא פתח בתאריך כתוב באותיות מצויירות וכל ייתר הדפים כתובים כתב יד עגול ויפה, בלחיצת ציפורן שאינה אחידה, בשורות לא ישרות אך צפופות ואחרי עשרה עמודים עמד היומן בשממונו. ניסיתי לקרוא ולא הצלחתי. הוא לא היה כתוב בשפתנו, אם כי היו מילים בודדות שזיהיתי. סקרנותי היתה כה גדולה שלקחתי את היומן הזה אל סטפן. הוא ודאי יידע לספר לי את סיפורו, חשבתי, הרי הוא מכיר את הספריה הזו ככף ידו, ואם לא, ודאי יוכל לתרגם אותו עבורי.


ירדתי מהסולם ואימצתי את הספרון אל לוח לבי. הגשם הוסיף עוד להכות בכתלים ואיים לשבר את הארמון כולו, או שמא היה זה הדמיון שלי שהפעיל עוד אחד מפחדי והייתי צריכה להזכיר לעצמי שהארמון בנוי אבן חזקה ולא צריף עץ רעוע הוא, כשל בתי האיכרים. כל רעם הקפיץ אותי עד שהגעתי לחדרנו. סטפן לא היה שם. התישבתי על המיטה באי שקט, ואז קמתי וקרבתי אלי נר, ניסיתי לפענח עוד מהספרון המסתורי וחשבתי שאני מזהה משהו בכתב היד העגול, הבלתי אחיד. בהארה חפוזה פתחתי את מגרת המכתבה שלי והוצאתי ממנה את המכתב של מארי, שחשה כלואה כאן בארמון, אותו מכתב שמצאתי ביום הראשון לשהותי בו, זה שהפחיד אותי כל כך מהצפוי לי כאדוניתו, זה שגרם לי להחליט שלחיי תהיה דרך חיים שונה משלה. מארי שלא הסיקו את חדרה גם בחורף הקשה. 


השוויתי בין שני כתבי היד – זה שבמכתב וזה שביומן ומצאתי שלמראית עין, חד הם. שמחתי מהגילוי הקטן בעוד סטפן פתח את הדלת, תוך כדי שהוא מסיים שיחה עם מישהו מבחוץ, נעמד ליד הדלת הפתוחה והשתתק. הוא כבר זיהה לפי אופן תנוחת הגוף שלי שמובטח לו מפי סיפור מעניין. הנחתי להססנותי, לפחדי והחלטתי לבטוח שוב באלוף נעורי. 


הראיתי לו לסטפן וסיפרתי לו את כל סיפור המכתב והשפעתו עלי ועל פחדי ועד כמה שמחתי לגלות שגורלי היה שונה מגורלה. הנה, תסתכל על כתב היד, אמרתי לו תראה איך האותיות מצויירות באותו אופן, ובכל זאת המכתב כתוב בשפתנו והיומן לא. סטפן חיבק אותי ומילמל משהו על הסודות שביננו, על כך שכנראה לא תתכן כנות מוחלטת. הנה לא סיפרתי לו על הפחד הזה שלי, גם כאשר מניתי בפניו את כל פחדי, ביום ההוא. אילו הייתי מספרת, אולי היו נמנעים ממני כמה כאבי גוף, אמר. נישקתי את פיו וביקשתי ממנו לתרגם עבורי את היומן. בחפץ לב, אמר סטפן משועשע, את יודעת הרי שאני אהנה מזה, אחז בידי והוביל אותי אל האגף הצפוני בו שכנו חדרי הילדים שלנו, הנסיכים, מאחד הקירות ניבט דיוקן פניה של אשה מיוסרת, יפה במיוחד, שערה אסוף למן פקעת מוזרה ולבושה בבגדים כבדים למראה, מונחת על גבי ציור במסגרת מוזהבת וכבדה גם כן. זו מארי שלך, אמר סטפן, סבתו של אבי.

איך להתמצא באוספת אוצרות:

פרקי הבלוג:

הבלוג עוסק בנושאים מגוונים – טיולים, אוכל, סקירות ספרים שאהבתי, אמנות ועוד נושאים מגוונים.

לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד הראשי של הבלוג, בו תוכלו לנווט לפי קטגוריות, לפי חיפוש בקוביית החיפוש לפי מילות מפתח
או בלחיצה על לשונית האינדקס שתוביל לעמוד המסודר לפי ארצות ונושאים לפי א'-ב'.

השביל העולה להר:
סיפור פרי עטי המתפרסם רק כאן. לחיצה על הלשונית בסרגל העליון תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל פרקי הסיפור. תיהנו ואל תשכחו לספר לי רשמים בסוף.


מסלולים:
Road trips - מסלולי טיול מצולמים על מפה שאני מציירת עבורכם. לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל המסלולים.

© כל הזכויות שמורות לרבקה קופלר 2015