ציור של בחורה כותבת

אני מניחה שהיתה זו אשמורת שניה של לילה כשסטפן נכנס לחדרנו. עדיין ישבתי באותה תנוחה בלי לזוז. רק עיניי התבוננו בו מבעד לחושך. פחדתי לפגוש שוב את העיניים המפחידות מהבוקר והנה גיליתי את שני אגמיו הצלולים שכה אהבתי, זוהרים אל מול ירח שעמד עתה באמצע השמיים הכהים שבחלוני. יכולתי לשמוע מבעד הערפל שאפף אותי את המהומה הגדולה שהתרחשה לפתע סביבי, את קולו הדואג של סטפן שואל אותי שאלות שלא ירדתי לפשרן, פתאום הואר החדר באור נרות ויכולתי לחוש את אש האח מלחכת את גופי.

פרק 31

לראשונה הזזתי את ידי וליטפתי את כתפי, כאילו כדי להשיב להן חיים ולהעירן. הרמתי את עיניי, עיקבות הסערה שהתחוללה בתוכי ניכרה בהן ושאלתי את סטפן – מתי? מתי מה? השיב בשאלה כשהוא מלטף אותי לטיפות זרירות כאלה, של דאגה ועוטף אותי בשמיכה, שמי מהמשרתים הגיש לו. מתי יוצא האב ארניק להורג? שאלתי אותו, הרי חרצת את דינו. הרגשתי כיצד אני נישאת על ידיו החסונות אל המיטה, שמעתי כיצד הוא מורה לכל המשרתים לצאת החוצה ולקרוא לרופא הארמון מיד כי חומי עלה מאוד. איני זוכרת עוד דבר מאותו הלילה. למעשה גם לא מכל היום שלאחריו, כי כשפקחתי עיניי שוב, ראיתי את אותה עלטה בחלוני. מאמא מרי עמדה מעלי וספגה את זיעת מצחי במגבת, ביד רכה ואוהבת ליטפה אותי. הבחנתי בחיוך אוהב עולה על פניה המזקינות. חיוך אשר נסך בי רוגע. המרק שהגישה אל פי היה טעים מאוד. חמים ירד בעדינות מלטפת בתוככי גופי היישר אל בטני הרעבה. הייתי אסירת תודה. כשהרמתי את עיניי ראיתי את סטפן נכנס לחדר. תודה, אמר למאמא מרי, עכשיו תורי, עמד וגירש ברוך את כל מי שעמד מסביב והלך וסגר בעצמו את דלתות החדר. הפחד עלה מקיבתי במסלול הפוך לזה שחשתי בו קודם לכן את ליטוף המרק החם, עלה ועמד בגרוני מאיים לפרוץ החוצה בקיא מסריח. 


מתי התחלתי לפחד מאישי אהובי? מתי הפסקתי לחוש מוגנת במחיצתו? מעולם לא ראיתי אותך כך רוזי, אמר לי מלכי, מעולם לא הרגשתי כה חסר אונים כי איני קורא את מחשבותיך על פניך. את חושבת מחשבות חדשות שאינן מוכרות לי, הלא כן? שאל. קולו היה זר. היית מאוד משונה באותו ערב לפני יומיים. יומיים? ישנתי יומיים? שמעתי את עצמי שואלת בקול רם? הזית, שוב פקדה אותך מחלת החום והזיעה. שוב רצה רופא האליל להקיז את דמך ושוב לא התרתי לו. איני יודע מדוע אני מחזיק אותו כאן בארמון, את אוכל החינם הזה. מאמא מרי רקחה שוב שיקוי מצמחיה, הפעם היו להם צבע וריח שונים והשקתה אותך. היא אמרה שחומך יעלה עוד יותר לפני שתזיעי את כולו החוצה. משום מה אני בוטח בה והרשיתי לה להשקות אותך את הרעל שרקחה למרות פחדי הרב. ידעתי שאם אמרה, אכן יפעל את פעולתו בדיוק כפי שתיארה. 


היכן האב ארניק, שאלתי בקול הכי רגוע שיכולתי לגייס. במנזר, אמר סטפן, מדוע את שואלת? כי איני יודעת מה קרה בחדר הספריה אחרי שאחזת בזרועו בחוזקה מביישת והובלת אותו לשם. ישבתי כאן ודימיתי את שנאמר בינכם, שיתפתי אותו בנבכי מחשבותי. יכולתי לשמוע את קול צחוקו של סטפן מהדהד, יכולתי לשמוע את הדרך שעשה אותו צחוק מתגלגל מטה אל בטני השבעה, מתדפק על כל חלליה כאילו היתה מנגינה של חגיגות ויוצאת דרך נקבי וחוזרת אל שפתיו הרכות. כשנרגע, שאלתי בקול נמוך, התואיל עתה לספר לי? את כל הסיפור דרך עיניך, מרגע ששמעת את האב ארניק ועד שאחזת בזרועו? הרי היית שם אמר סטפן ומהתשובה הזו בדיוק פחדתי. 


ההמון המשולהב היה מוכן לעלות על הארמון ולעשות בנו את שפטיו והאב ארניק, כאב לי, האשים אותי במקום את ההמון. דחיתי את רגשות כעסי ולא בקלות, הרי כעסתי עליו, אמר סטפן, כעסתי מאוד שהוא תפס את עמדת השמרן, מגן העולם הישן ואני הרי מעולם לא הכרתי אותו ככזה, כעסתי עליו כי הוא לא היה שם לפרוס תחתי את זרועותיו המגנות, כדי לתפוס את גופי ברגע הנפילה, אלא שלף חרב ארוכה וחדה כנגדי. לאחר שנחה דעתי מכך שהצלחתי להרגיע את האנשים בדברי חלקלקות, גייסתי שוב את תחושות הכעס ואמרתי לו את כל אשר על ליבי כשנכנסנו לספריה, הוא החזיר לי בטיעונים מנגד ופתחנו בפולמוס פילוסופי מהסוג שכבר לא היה לנו שנים כמותו. כנות לא היתה שם, אני אומר לך, אבל היה דיון מעניין כולל ציון סכנות מבחוץ שלא הייתי מודע להן כי נכחתי כל כך מעט בחדר הקטיפה הכחולה. 


בסוף התחבקנו, כרגיל. למה חשבת שההוצאה להורג הראשונה שלי תהיה דווקא של האדם שאהבתי נתונה לו עוד משחר ילדותי? אם אחתום אי פעם על צו הוצאה להורג קשרי אותי אל העץ בככר הכפר והכריזי כי השתגעתי, כי אין בכושרי לעמוד בראש הנסיכות. לא תוכלי לקשור ביני לבין מעשים ברבריים כאלה. הוא סיים להאכיל אותי את המרק של מאמא מרי תוך כדי דיבורו שהיה יבש וחד. לאילו סכנות לא היית מודע? שאלתי. בבוקר נדבר על כך, ענה. סטפן פשט את מקטורנו והתיישב בקצה המיטה. טבל את קצה המגבת שהשאירה מאמא מרי בקערת המים שעל השידה והחל לרחוץ את גופי. טובל ורוחץ. השקט שהשתרר אחרי שיחת ההבהרה הלאקונית הזו, היה טוב. יכולתי להתבונן בו ובמעשיו ולהתמסר לעונג שבמגע המגבת על גופי. עתה מזג מעט מהשמן שבבקבוקון הקטן אל תוך קערת ידו, העביר מעט אל ידו השניה וכששתי ידיו היו מלאות בנוזל המשכר בריחו הטוב, הרים בקצות אצבעותיו את כותנתי והחל מורח אותו על כל גופי המיוזע, מורח ומלטף מורח ומלטף. באהבה רבה טיפל בי, באהבה רבה גרם לגופי לרטוט וכשהניח לי, פשט את בגדיו, כיבה את הנרות, נשכב לידי וחיבקני אליו בחוזקה. כך ישנו יחד כל הלילה מבלי שביקש לבוא על סיפוקו. עונג ההתפייסות היה הסיפוק היחיד של אותו לילה.


כשדימדומי השחר עמדו בחלוננו עוד היינו חבוקים. לשונות אחרונים של אש האח עוד לחשו על הגחלים. היה לי חם, נעים ובעיקר הרגשתי מוגנת בין זרועותיו של סטפן. לא זזתי כדי לא להעיר אותו ובשקט הזה שמעתי פתאום את גשם הזלעפות בחוץ מכה על שביל החצץ המוביל במעלה ההר אל הארמון. כל בוקר עוד הייתי צריכה להזכיר לעצמי היכן אני מתעוררת, להסתכל סביבי על החדר הענק הזה שידע את אושרי ואת יגוני ולהזכיר לעצמי שזהו מקומי ולא הצריף הרעוע בו גדלתי. הרעם הראשון קרע את השמיים, העיר את סטפן והעלה בי מחדש את הגוש הגדול של אמש אל לוע הבליעה. נזכרתי בכל מאורעות הימים האחרונים שמשום מה נעלמו בחסות החיבוק החם. נשקתי לשמורות עיניו שנפקחו, לאפו המחוטב ולזיפי זקנו שארך וכל כך שנאתי. הוא חייך. 


פחדתי ממך מאוד, אמרתי לו מהר לפני שיסיח את דעתי ולא אוכל להגיד לו לעולם את שמעיק עלי כל כך, מקווה שעם המילים היוצאות מפי ייעלם גם הגוש בגרוני, אפילו שאני יודעת שבכך אני מסתכנת במקומי אצל ליבו, שהרי מיום שהתוודה בפני כי הוא מבין לליבי לא הספקתי להשיב לו. אמרתי לו שאני מפחדת שאני מגדלת את מפלצת הפחד ולכן רוצה להרוג אותה בעודה צעירה וקטנה. אני מאמינה בכל לבי בקיומן של מפלצות כאלה, אמרתי. מניתי בפניו את כל פחדי בעודו שותק ומחייך אלי, אלה של איבוד מקומי בארמון, אלה שגרמו לי לחשוש מאיבוד ילדי וחיי, אלה שחשים בשינויים שחלו בו, בסטפן וגרמו לו להתרחק ממני, אצבעו הקטנה ליטפה קלות את קצוות שערי ואני נשקתי עוד את שמורות עיניו האהובות וזכרתי לציין גם את הפחדים מהשינוי של אורח חיינו מהקצה אל הקצה. אבל, אמרתי, כל העת אני נאחזת בזכרון הזה של לחיצת ידו על כתפי בחוזקה ברגע כניסתו של האב ארניק מבוהל לחדר, הלחיצה הזו שאמרה לי שברית האיתנים החדשה שלנו קיימת. הוא שאל אם מניתי את כל הפחדים, אם לא שכחתי מי מהם באחד מחללי גופי? הבנתי שהוא צוחק לי, אבל הנחתי לו והוא כבר היה מעלי ובתוכי מלטף, מנשק ואוהב ברכות ובעדינות. שמחתי כל כך על מחוות גופו. אנחנו לא נפסיק לפחד אף פעם אמר אחרי שנשימתו נאספה. זו מתנת אלים למי שאמור למלוך הוא אמר. הפחד הזה הוא המניע אותנו, אין לי ספק בכך, אבל לעולם אל תפקפקי ביחסי אליך. אמר ולא יסף. 

איך להתמצא באוספת אוצרות:

פרקי הבלוג:

הבלוג עוסק בנושאים מגוונים – טיולים, אוכל, סקירות ספרים שאהבתי, אמנות ועוד נושאים מגוונים.

לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד הראשי של הבלוג, בו תוכלו לנווט לפי קטגוריות, לפי חיפוש בקוביית החיפוש לפי מילות מפתח
או בלחיצה על לשונית האינדקס שתוביל לעמוד המסודר לפי ארצות ונושאים לפי א'-ב'.

השביל העולה להר:
רומן היסטורי פרי עטי המתפרסם רק כאן. לחיצה על הלשונית בסרגל העליון תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל פרקי הסיפור. תיהנו ואל תשכחו לספר לי רשמים בסוף.


מסלולים:
Road trips - מסלולי טיול מצולמים על מפה שאני מציירת עבורכם. לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל המסלולים.

  • fcebook
  • Pinterest
  • Instagram

© כל הזכויות שמורות לרבקה קופלר 2015