ציור של בחורה כותבת

סטפן לא הגיע לחדר השינה שלנו גם בלילה הבא, כמו בלילות הארוכים בשנים האחרונות ואני כל כך התאוויתי אליו ולגופו החמים באותו ערב, למגעו המרגיע והסוער כאחת. שכבתי בין השמיכות החמימות, המלטפות וחשבתי שמצע העלים היבשים של ליל אמש ביער היה נעים בהרבה, מלטף ומגונן רק כי סטפן היה שם איתי. בכיתי. בכיתי בדמעות גדולות, אולי כי רציתי יציבות מסוימת בחיי ואולי כי פחדתי מאוד מהמחשבות שלי שכבר לא נשארו שלי. כל היום הייתי עסוקה במשחק עם ילדי הקטנים ובפתרון בעיות מיידיות בחדר הממשל ורק עתה עם רדת הערב העליתי אל קדמת המחשבות, כמו מעלת גרא, את תחושות העלבון האחרונות.

פרק 30

אמא שלי חשבה ללכת למנזר. להיות כלתו של בן האלוהים. כל לילותיה כנערה חלמה על חייה במנזר. לכן גם התרשלה בהקשבה לאמא שלה ולסבתה שחיה חיים ארוכים ויפים, כשלימדו אותה את אורחות החיים ואת חובותיה של אשת איש. היא לא תצטרך את כל הידע הזה, חשבה לעצמה. הרי כשיבוא המועד היא תמסור עצמה למנזר הקרוב ותועיד עצמה לעבודת האלוהים בצנעה, אורחות חייה ישתנו ממילא. את מה שקרה ביום בו פגשה באבי, עת חצתה את שדה החיטה, בסוף יום עבודתה באריגת שטיחים, לא שיערה.


הוא התאהב בה מיד כשראה אותה, טוב ליבה נראה על פניה היפות והקורנות. הוא לא היה מוכן לשמוע דבר חוץ מאשר מילה אחת: "כן". את הסכמתה רצה, לחיות עמו את כל חייהם הבוגרים, שתלד את ילדיו ותחנך אותם להיות קורנים כמוה. את כל זה אמר לה בשתי הדקות הראשונות לפגישתם, הבטיח לה שיעבוד קשה כדי לפרנס אותה, שינווט את דרכו כך שימצא בעל בית הוגן שיתן לו מספיק עבודה לשובע. היא לא תרעב אף פעם, הבטיח. הוא הרי בן מעמד החופשיים, כך אמר לה, מעולם לא היה צמית.


היא התחמקה ממנו זמן רב, להוריה לא סיפרה דבר, שכן היה מנוי וגמור עמה לחיות את חייה כנזירה. אבי המשיך וחיפש אותה שוב ושוב עד שמצאה ולא הניח לה עוד. לקח אותה עמו לצריפו הדל בקצה השדה ואמר לה בקול רועד שמעתה הם זוג בעיני אלוהים ובעיניו. חלום המנזר המשיך לפקוד אותה הרבה אחרי שאיבדה את בתוליה, וכשלא הצליחה להרות בתחילה ואחרי שאיבדה את שני ילדיה הבוגרים למלאך המוות, היתה אמי משוכנעת שאלוהים מעניש אותה. אבל אבא בדרכו נסך בה ביטחון. הוא לא היה קרוב אצל בן נצרת. הוא היה בן הטבע. אני כנראה ירשתי את אבי ולא את אמי ביחסי לאל.


ברגע שחלקתי את מחשבותי לא יכולתי לסגת מהן, חזרתי והפכתי במחשבה הזו. יותר משהציק לי רעיון איבוד האל של אמי וקבלת יחסו של אבי לאלוהות, הציקה לי המחשבה על איבוד השליטה על סודותי, ואף על פי שבטחתי בסטפן כאילו היה עצמי ובשרי, הזכרתי לעצמי שאסור לי לצאת לבד אל החושך. סטפן, על אף כל השנים המשותפות והאהבה שרחש כלפי, הכבוד והדאגה, היה במידה רבה חושך עבורי. שוב הזכרתי לעצמי איך כל פעם מחדש גיליתי עוד פיסת מידע אודותיו, שלא היתה ידועה לי קודם לכן, הזכרתי לעצמי בעלבון את העובדה שלא חלק עמי את העמוקה שבמחשבותיו, גם לא בימים בהם חיפשנו ומצאנו אחד את השניה בשקיקה מרובה ביערות וחלקנו מילים ומשפטים כה רבים. הזכרתי לעצמי את כל הלילות בהם כתב וכתב את כל הגותו אל תוך ערמות הדפים, כאילו רק הם יוכלו להבין אותו ולא חשב או התאווה לשמוע את דעתי עליהם, על דעותיו. 


העלבון הזיל ממני דמעות רבות, אבל גם העיר בי ספקות אודות הספקות. הפכתי והפכתי בהם. לפרקים היו ספקות אלה חברי ולפרקים חברתי לספקות האחרים: מה אם הייתי צריכה להגות באי קיומו של האל כדי לדבוק בו עוד יותר, שאלתי את עצמי, וככל שעלה עלבוני מהתנהגותו של סטפן כלפי וגאה בי, כן דבקתי יותר בקיום אל כל יכול וככל שסלחתי לו, לנערי, שבא ועמד כנגד עיניי המצועפות, כן ביטלתי אותו, את האל, כלא היה. 


כנראה שלבסוף נרדמתי, כי מצאתי את עצמי עם דמדומי השחר בזרועותיו של סטפן שליטף את שיער ראשי ברכות ובמסירות. נתתי בו מבט כשל חולמת, אלא שהוא אכן היה שם. כשהבחין בעיניי הפקוחות, אמר לי שרוחו סערה הלילה ולא יכול היה לכתוב ולו מילה אחת. כשנשברה לו ציפורן אחר ציפורן הבין שזהו סימן שכנראה גם אני סוערת. הוא בא אלי ומצא אותי ישנה כשדמעות ענק מרטיבות את כרי ומעולם לא שנא את עצמו כל כך, כמו באותו מעמד. הוא ישב לידי כל עוד זלגו דמעותי, והן לא פסקו מלזרום. על אף שישנת שינה טרופה, מילמלת מילים, הוא אמר לי. 


רעדתי ופחדתי. לראשונה מאז פגשתי את סטפן ביום ההוא ביער והוא היה לשלי, פחדתי ממנו. פחדתי כי הפקדתי בידיו את סודי ולא ידעתי אפילו אם אני חפצה בו בעצמי, בסוד הזה. שנאתי את התחושה שלי באותו רגע ורציתי לגרש אותה מהר ככל האפשר, הבטן כאבה לי כל כך שלא יכולתי להסתיר עוד את שהתרחש בתוכי. אני מפחדת ממך, אמרתי לו. מפחדת כי הפכתי אותך לשומר סודי. מפחדת כי אני יודעת עתה שהסתרת מפני את סודך כל כך הרבה זמן, למרות שטענת שאני שותפתך לכל. אני מבינה ששיקרת לי למרות ההסבר שהשקר היה למטרות טובות. לימדו אותי, אמרתי לסטפן, הנסיך שחונך לקבל כמובן מאליו את הצייתנות כלפיו, הדריכו אותי כל ילדותי כיצד לרצות את הגבר שלי, איך להסיט מבט כשילך לטעום ממיטת אשה אחרת, איך לחייך אליו למרות שלא יעמיד אוכל על שולחני ובטני תזעק מרעב, חינכו אותי תמיד להרכין ראש מפני בעלי-אדוני כי אין ולא יהיה לי קיום בלעדיו, לימדו אותי שכל סטיה שלו מהדרך המובילה אל ביתנו – בגללי ובאשמתי תהיה, הורי השתדלו מאוד, בכל הדרכים האפשריות לצייד אותי בעצות טובות כיצד להחזיק את הגבר שלי לצידי. הם לא שיערו שאהפוך למשכילה, הם לא חלמו שהגבר שלי יאהב אותי כאילו הייתי איבר מגופו, אז איך יכלו לדעת שכדבר הזה יכול לצער אותי ולמוטט את עולמי? הם לא שיערו שהגבר שלי יכול לצעוד בשביל המוביל לדרך חשיבה שונה משלי וכשלא יספר לי על כך – הוא אשר יצער אותי מכל. הוא הניח את כף ידו הענוגה על שפתי, סכר אותן בעדינות וביקש במילים לטעון לחפותו. הסרתי את ידו ואמרתי לו – אולי מחר, אולי מחרתיים. היום אני אבלה. בוכה את לכתה של אמונתי העיוורת בך ובכנות שלך כלפי ואנא הרשה לי להתאבל.


הוא הרשה. הוא נעלם במחשכי חדר הספריה. נעל את עצמו ולא התיר לאיש להכנס, גם לא למאמא מרי. כנראה אף מנע מעצמו אוכל ושינה. אור ליום השלישי בו פרש ממני, דפק קלות על דלת חדר השינה שלנו, כדרך המשרתים. הופתעתי אבל לא רציתי לייחס חשיבות ייתרה למחווה זו. מראהו היה קשה מנשוא – פניו היו עייפות ומכורכמות, בגדיו סתורים ומפיו נדף ריח לא נעים של מי שלא בא אוכל אל פיו זמן רב. הוא נופף בידיו ופצח בנאום מבולבל ולא ברור ואני התקשיתי להקשיב. רצתי אליו וחיבקתי אותו. ביקשתי שידחה מעט את נאומו, שירשה לי ללוות אותו לאמבט, לבקש ממאמא מרי להכין לו ארוחה מהירה, התחננתי ככל יכולתי אבל הוא היה החלטי. את תשמעי תחילה מה שיש לי לומר לך ואחר כך ארשה לך לעשות כחפצך, גם בי. שלושה ימים אני יושב והוגה רק בך. חזר על דבריו בקול ברור, חיי כרוכים בשלך, אני לא זוכר עוד איך הם נראו בלעדיך. את האור המאיר את דרכי בחיים גם אם לא תמיד הוא נהיר לי. ניסיתי לחשוב כמוך, להבין את כעסך, את עלבונך. אני חושב שהצלחתי למצוא את החוטים האורגים את מחשבתך. הבנתי היכן העוול שגרמתי לך. אנא היי טובה אלי והסירי את הקללה ממני, הניחי לי לחזור אל מקומי בליבך ולא אתכחש לו עוד לעולם. הרמתי את עיניי אל שלו ובקול אמרתי "תודה", ברורה ובהירה הגיתי את המילה האחת, זקפתי את גווי ואחזתי בידו. אמבטיה ומזון יועילו לך יותר מכל, מלכי, הוספתי והדגשתי את המילה האחרונה.


סטפן היה עייף. ניכר היה בו. הוא עשה תנועה, מחווה גדולה בידו שאיפשרה לי לקרוא למאמא מרי ולבקש ממנה להכין ארוחה מזינה במהירות האפשרית, ומהנערה המשרתת ביקשתי להכין את האמבטיה במהירות ובגדים נקיים עבורו. 


התרגלתי די מהר לחדר הרחצה בארמון. אהבתי את הרעיון שאפשר לטבול במים החמימים של אמבט העץ שעמד במרכזו, כל אימת שרוצים ולא צריך לחכות לעונת הפשרת השלגים כדי לרוץ לנחל לרחוץ במימיו הזכים אך קרים, או לחלוק אמבטיה ציבורית תמורת סכום נאה של מטבעות, שלא תמיד נמצאו בכיסנו. נהניתי מהעובדה שאפשר לחמם את מי האמבט, להוסיף בהם משרת אזוביון ולבנדר, לטבול וליהנות מהשהייה הארוכה בתוך הרוגע הזה. סטפן היה שותף לאהבתי זו. עתה עזרתי לו לפשוט את בגדיו המלוכלכים ולטבול במים המטהרים. ביקשתי מהנערה לעזוב את החדר ולהשאיר לי את מלאכת יציקת המים החמים מעל גופו העירום, אפילו את בגד הרחצה לא התרתי לו ללבוש. שפשפתי את גופו בעשבי נחל ריחניים שהיו עדיפים בעיניי על פני סבון רחצת הגוף. לא בטחתי במגעו בעור הרטוב. מוצאו מעבר להרי הלהב, שם ייצרו אותו ומשם הובא לארמון, עם עוד סחורות משונים. הוא היה שונה מסבון האפר הפשוט ששימש אותנו, הכובסות, לכביסת הבגדים בנחל. ערכתי טקס קצר של גירוש רוחות רעות באמצעות מיצוי צמח הלבנדר הריחני, כפי שלמדתי מגרטרוד, האשה המופלאה שליד הנחל. טקסים כאלה, כך ידעתי, אכן ממלאים את ייעודם. אני רוצה לחזור ולהיות לך לחברת נפש כפי שחשבתי שהייתי אז, כשבילינו יחדיו ביערות, לחשתי לאוזנו תוך כדי שאני מנשקת אותו עוד ועוד. לא יכולתי להתאפק למראה גופו ההולך ומתנקה ושב לאיתנו. התנזרותו ממני בימים האחרונים היתה קשה, נכנסתי לאמבט לחלוק עמו את תחושת ההתנקות, למעשה אהבה ארוך, אוהב ונעים. 


כשחזרנו לחדר השינה, חיכתה לנו ארוחת לחם טרי וריחני, ביצים מבושלות, מיני פשטידות של ירקות גינה טריים, קדל חזיר עשוי היטב וגם קנקן יין. אחרי שהשיב נפשו, פצח בהרצאה ארוכה עוד כשפיו מלא מטעמים, זו אשר לא אביתי לשמוע קודם, עתה משהיה רחוץ ומדיף ניחוחות, מסופק ולכן נינוח, שבע במידה, גם דבריו נשמעו נעימים יותר. הוא דיבר על סערת נפש מתמדת, על אי יכולת להשכין שלום בין רעיונותיו השונים, על סכסוך מתמיד בראשו, על אי בהירות ועל חוסר יכולתו להביע בצורה מדוייקת את מחשבותיו. גם הדפים שלי נראים כך, אמר והציע לי לקוראם. איך יכולתי להסביר לך משהו שלא הייתי שלם איתו כלל וכלל? לו היה אחד הנתינים שלנו הוגה רעיונות כאלה ודאי היינו מענישים אותו, אמר, לו הייתי מספר לאב ארניק, בשנות התבגרותי, את מחשבותי ודאי היה מוצא דרך לנדותני מכס המלכות. בסימנים הוא דיבר. לא אמר אף מילה ברורה שמא מישהו יאזין, יקלוט ויוכל לספר את דברי הכפירה שהיו נושא שיחתנו. שנינו הפנמנו את אי החשאיות של הארמון, ואת הסכנה שברעיונות החדשניים שהעלינו. בזה היתה לנו הסכמה מלאה.


פתאום הופיע האב ארניק בפתח החדר. משרת הודיע על ביקורו הפתאומי והבלתי צפוי. שנינו ראינו בזה סימן. סטפן חיבק את כתפי וסימן עם אצבעו בלחיצה חזקה. שוב היינו בני ברית. שוב היינו לאחד.


לשונות רעות מדברות הוא אמר, אנשים מדברים על לילה משונה בו ביליתם ביער בחברת רוחות ושדים שגנבו את נשמותיכם, על כך שמאז חזרתכם, שוב אינכם אותם מלך ומלכה כמקודם. מיהרתי לכאן ברגע ששמעתי ובדרך נבהלתי עוד יותר: ראיתי התארגנויות של נתינים לעלות על הארמון. אני לא יודע כמה זמן יש לכם כדי להרגיע את ההמונים אבל תצטרכו לגייס את כל כוחות השכנוע שלכם כדי לעשות זאת, אמר, תוך כדי שהוא בוחן את רזונו של סטפן. נבהלנו. בעיקר מהמהירות הבלתי מוסברת בה פשטה השמועה על לינת הלילה מחוץ לארמון. משהו כאן לא כשורה, חשבתי. הסתכלתי על סטפן והוא עלי. פחדנו מגניבת המחשבות, מכך שאולי מישהו צותת לנו וגם העביר הלאה את הדברים. האב ארניק טרם סיים את דבריו ומשרת נכנס מבוהל ומסר הודעה מהזקיפים: המונים בדרך לארמון ופניהם לא לשלום. בדמיוני יכולתי לראות את מחשבותיו של סטפן פועלים במהירות. הביאי את הילדים, סינן לעברי ומהמשרת ביקש את המקטורן החגיגי שלו ואת כתרו. כך ביחד כל המשפחה, צעדנו לעבר מרפסת העץ, זו הפונה לעבר השביל הראשי העולה אל הארמון, חלונותיה נפתחו לצדדים. ישבנו בדריכות בחדר הענק הפונה אל אותם חלונות פתוחים בשקט משותף, עד ששמענו את הקולות הזועמים מלמטה. חיכינו עוד קצת והקולות כבר ממש רעמו. סטפן הנהן בראשו, נישק את ארבעת הילדים ברכות אוהבת ואחר כך אותי. 


נראה שטקס גירוש הרוחות הרעות שערכתי לא הצליח. לאט לאט התהוו בקהל הגדול מעגלים מעגלים. תחילה יכולתי לראות בבירור נשים נעות בתנועות אחידות, מזרחה, מעלה ומטה, שערותיהן הסבוכות התנופפו באוויר, כולם הימהמו מנגינה מונוטונית, כנראה סוג של תפילה משלהן לגרוש שדים, אלא שמעולם לא שמעתי אותה ולא הכרתיה. לפתע ראיתי כמה מוקדי להבה גדולים, מסתבר שהגברים איחדו את לפידיהם לכדי אש גדולה וטקס גירוש השדים הקדום, האלילי היה בעיצומו. כיוון שלא הכרתי את הטקס הזה, לא ידעתי למה לצפות ועל כן פחדתי יותר. 


שמעתי את עצמי צועקת אל סטפן שיעשה משהו. הוא נראה לי חסר החלטיות מתמיד, אבל כנראה שזו היתה רק תחושתי כי פתאום הוא הרים את האנס התינוק על זרועותיו ונצמד אל החלון הפתוח, סימן לי לעמוד לצידו, אחזתי ביד אחת בביאטריצה ובשניה בפיטר, מריה הקטנה נשארה בידי המטפלת שלה. בעוד הוא צעד קדימה, אל חזית המרפסת, הרים את ידו הפנויה לאות השתקה, ההימהום הפסיק באחת ולאט גם מעגלי הנשים הפסיקו להתנועע. איני יודעת איך כל ההמונים שמעו את מה שהיה לסטפן להגיד. הוא לא הרים את קולו, אבל דיבר בביטחה. כשההס הושלך רעם קולו של סטפן, גדול ובוטח והד קולו חזר מן העמק. הוא סיפר להמונים עד כמה שמח לראות אותם וביקש לשמוע מהם, כשהוא מחייך עד קצה האופק, במה זכה לכבוד הגדול הזה, שבאו בהמוניהם אל פתח הארמון לרקוד את ריקודיהם?


מיום שעלה סטפן לכס השלטון, הוא ביטל באחת את עונשי הגוף שהיו נהוגים עד זמנו, כולל עונשי המוות. אין איש זוכר אם היה זה נוהג קדום או שהנצרות חידשה אותו בקירבנו, מה שידוע הוא שווילפריד הגיבור הגדיל ועשה ומספר הנתינים שנענשו בעונשי גוף בתקופתו, היה הרב ביותר מאז נרשמו אלה בספר הממלכה. מעולם לא יכול היה סטפן להבין מי היה האיש הרע שהמציא את כל העינויים האלה ואת הצורך בהם, מי היה הראשון שהגה את הרעיון המטורף שכאבי תופת יזככו את נשמת הפושע בעולם הבא וירתיעו את המתבוננים במעשה הרוע בהתגלמותו, מעולם לא יכול היה להבין מי האיש המטיל על זולתו גורל של מענה מקצועי, איך יש ולו אציל אחד שסומך על אנשים כאלה שישרתוהו נאמנה. עוד בטרם נדמו קולות שמחת הכתרתו למלך ביחד עם שמחת חתונתינו, קרא למזכיר האסיפה, חיבר מסמך, חתם עליו וציווה להוציאו כצו וכחוק ולהפיצו בכל חלקי הממלכה. 


לא יהיו עוד מראות נחילי דם נתיניו ניגרים מהככרות, כתב, והסביר את הענין העקרוני באותו מסמך לפני המילים המפורשות של החוק: אין ערך ממשי לעונשים האלה חוץ מאשר דילול האוכלוסין. אין אדם נרתע ממעשה נפשע בגלל שראה את חברו נענש, לא כל שכן אם הנענש הוא קרוב משפחה עצמו ובשרו. עינויי גוף אך מולידים פשעים נוספים, כי מה יש לו לפושע להפסיד? בצמוד לכתב חוק זה, כנראה בעצה אחת עם המועצה, ייסד את עונשי הרכוש שייגזרו אך ורק במקרים של פשעים חמורים ביותר, כדי שידעו הנתינים שהיד שרוככה כלפיהם, אינה רכה מדי. סטפן היה עיקש לגבי החוק הזה, כמו אז בכפר התלוי שביקרנו בו, עת ראה את אווה כבולה לעמוד הקלון. 


האב ארניק, ניצל את השקט שנוצר אחרי שאלתו של סטפן אל הקהל וסינן לעצמו שהתנהגותם זו של נתיני המלך, ההעזה שלהם לעלות אל הארמון כשהם חמושים ומאיימים, היא בגלל היד הרכה שנהג בהם סטפן מיום עלייתו לשלטון ולא שיער עד כמה תכעיס פליטת הפה הזו את המלך, את סטפן.


שמענו שמפלצות חטפו את נשמתך ואת נשמת הוד מעלתה, צעק מישהו מהקהל, איך נדע שאדוני הוא אכן המלך ולא בבואה של השטן? מפלצות יודעות לעשות כאלה דברים, צעק מישהו אחר וגבר על ההמהום שעלה מן הקהל. הבחנתי בלבושן הגס של הנשים בקהל, בשמלות הצמודות לחלציהן, מנופפות ידיים בקריאות רמות שלא הבנתי את פישרן, בגברים הצועקים, המתגודדים שהגיעו היישר מהשדה לבושים בכלי זינם ברישול, מסכינים ועד חרבות קצרי להב, קוראים קריאות, מקללים ומגדפים. 


הפחד השתחל עמוק אל קרבי. סטפן העביר לידיי את האנס הקטן וחזר אל קידמת המרפסת. נופף בידיו לאות אהבה, חייך וקרא לנתיניו, "עמי האהוב", הלא אתם מכירים אותי, את דמותי ואת משפחתי האהובה. איך יכול היה לקרוא אליהם קריאות אהבה כאלה? האם לא אחז בו גם הפחד? אתם מכירים אותי עוד יותר טוב מהיום בו הוכתרתי להיות לכם לשליט, האם מאז ועד היום נתתי לכם סיבה לפקפק בי? האם יש סיבה לדעתכם שמפלצות יחפשו דווקא אותנו? אני מבטיח לכם שהיה זה לילה חשוך שם בחוץ. הבערתי מדורה קטנה לחמם אותנו והאש כנראה הבריחה יצורים לא קרואים, דיבר אליהם בשפתם. אם היו שם יצורים כאלה, הם לא העיזו להתקרב אלינו, הותירו אותנו לבד. אני מבטיח לכם שדבר מכל השמועות האלה לא אירע. הוא דיבר אליהם כשידיו אחוזות חזק במשקוף החלון, שמא יתנופפו סביבו כדרך הנער המתלהב בדברו, שכן עתה היה זה המלך שבו, עומד ומשיב לעצמו את לב נתיניו, המחפשים דרך הגיונית להזים שמועות העשויות להפר את השלווה המתמשכת מזה שנים. הוא הזכיר להם את מוראות המלחמה האחרונה שהמבוגרים עוד יכלו לזכור, הוא הזכיר להם את מצבה הטוב של הנסיכות מאז שרר השלום בגבולותיה, הוא קרא להם לשמור על השקט הזה.


לא פסו כנראה המנהגים הפגניים הטבועים עמוק בלב האנשים, חשבתי, קשה לעקור מלב אדם הגיון שינק עם חלב אמו, קשה מאוד להנהיג מנהגים חדשים שאינו מכיר ועוד להפכם לטבע שני עבורו. לא היה לי ספק שאיכשהו בכח דיבורו המרהיב, יכבוש אותם סטפן בחזרה ועוד יריעו לו כאילו לא עלו זה עתה בדרך המובילה אל הארמון במטרה להרוג את השטן שהתנחל בתוכו, והוא, הוא מספר להם שהשטן איננו ולא קיים. לא ממש במילים אלו, אך מי שירצה, יוכל להבין שזה הנאום נעדר האלוהים הראשון של סטפן, כי אם אין שטן אין גם אלוהים, הגיוני? מי שחכם מספיק ומכיר את מחשבותיו מיום שידעו להגות עצמם במילותיו של הילד שהיה, ואם תצליח תוכניתנו, יכול יהיה להצביע בדיעבד על רגע מכונן זה ולהגיד שכאן נולד העם חסר הדת. האמנם? אולי אלה רק הרהורי לבי? לבי שהלם ברגע זה באלף פטישים ומנע ממני להקשיב לדבריו של סטפן. התעוררתי מסרעפי וחשתי את הרחש בקהל שהיה מאוד מוזר, אבל איכשהו חשתי שההמהום המאיים שהיה כאן קודם הפך לרחש טוב, של צחוק אוהב. כשהיטבתי להסתכל רחוק, אל תוך ההמון, הבחנתי בנערי המטבח של מאמא מרי מחלקים דברי מתיקה מתוך סלים גדולים. אותם האנשים שקודם נראו לי מאיימים כל כך היו פתאום חביבים בעיניי, אכלו והודו למלכם הטוב. לא אהבתי את התחושה שפשטה בי. הרגשתי מיותרת, בלתי תורמת, הרגשתי  מחנק. המחשבה שההמון למטה שהיה חמוש היה יכול להשתלהב בקלות, ללא מאמץ רב ולהרע לנו.


בעודי מהרהרת בפחד הנטוע בי והרגשתי אותו כגוש ענק בגרוני, החל ההמון להריע כאחד, לנופף בנשקם ביד ימינם כלפי המרפסת "יחי סטפן המלך, יחי מלכנו" הרעימו בקול גדול והדאגה שעל פני התחלפה לנהרה כשהבטתי בפני אהובי מלכי. אינני יודעת איך עשה זאת ומה אמר להם, שכן הרהורי מנעו ממני להקשיב לו, ודאי לא היו אלה עוגותיה של מאמא מרי שהיפכו את התנהגותם של ההמונים, אולי רק המתיקו את צהלותיהם. הזכרתי לעצמי שאני חייבת לשאול את סטפן למילותיו המדויקות, בדרך כלשהי שלא תבהיר לו שלא הקשבתי כלל, אלא שכל מה שקרה אחר כך, היה מהיר מדי.


סטפן עזב את חלון העץ הגדול, נכנס אל החדר ונפנה בתנועת גוף מהירה אל האב ארניק, אחז בזרועו בדרך מאוד לא מכבדת ופניו ירקו אש כלפיו. שני אגמי עיניו איימו להטביע את המתבונן בהם. עכשיו ללשכתי אמר לו, עזב את זרועו ובצעדי ענק שהדהדו בכל הארמון נפנה אל מערכת החדרים שהובילו אל חדר הספריה, זה שכינה "לשכתו". אספתי מהר אל בין זרועותי את הילדים הקטנים, ביאטריצה נצמדה אל שמלתי. הפחד עמד באוויר. קשה ורע היה. מסרתי אותם חיש לאומנות שעמדו מחוץ לחדר ומיהרתי אף אני אל אותו אגף, נחושה לרסן את סטפן לבל יעשה מעשה בלתי הפיך. אחרי הכל האב ארניק היה טוב אלינו כל השנים ולא היה איש צעיר, הכיצד אחז בזרועו באופן מעליב שכזה? נעצרתי לפני הדלת, מראות ביתי הדל בו צמחתי עמדו לנגד עיניי, ספר החווה שהיה הראשון לדעת את השכלתי, שהעניק לי אבי. שוב חשתי חסרת תועלת. דעי את מקומך, אשה, גערתי בעצמי. הרי זה עתה הייתי עדה למהלך בו יכלו ההמונים לסיים את חיי וחיי ילדי בעינויים גדולים. אישום חמור הוא ביותר שהשטן לקח את נשמתי, וסטפן איכשהו, היפך את הגלגל חזרה והושיב אותי על מקומי הנוח והחופשי כמלכה וכאן שוב הלקיתי בעצמי על שלא הקשבתי לו. אל לי להתערב בינו לבין האב ארניק גערתי בעצמי. אל לי להגן על האב ארניק או על סטפן מפני כעסו. אל לי להעמיד עצמי בתוך מעגל הכעס של סטפן. אמנם לא היה דבר שרציתי יותר מכל, מאשר לדעת את פרטי השיחה בין שני הגברים החזקים האלה, אך סובבתי על עקבי וגמעתי את המרחק שבין חדר הספריה לחדר השינה שלנו פעם נוספת. הפעם, הלכתי חפוית ראש אחרי שגערתי בעצמי.


חדר השינה שלנו מעולם לא נראה לי כה שומם ומשמים כמו באותו יום. התישבתי על קצה הכסא זקופה ודרוכה, וחיכיתי. בשקט ובסבלנות. מדי פעם חשתי בדמעותי הזולגות מטה מעיניי. זרה ומוזרה היתה הרגשת הבכי העצור הזה. אינני יודעת נכונה מה גרם לו. איני יודעת אם היתה זו תחושת האובדן, הבושה מכך שאיני יודעת את מקומי היום או מחוסר התועלת שבי. ידעתי אל נכון כי כששני הגברים האלה יצאו מחדר הספריה, אמות הסיפין יזדעזעו, הרים ייעקרו ממקומם ונהרות יוטו מערוציהם המקוריים. דימיתי שאני שומעת את השיחה ביניהם, שיחה שהיא ודאי חד צדדית מצידו של בעל השררה הרם יותר, עם זאת הצעיר יותר, זה שקיבל מעול הימים בדרך זו או אחרת כמעט את כל הון הידע שלו. דימיתי שאני שומעת את מה שסטפן אומר לאב ארניק ברוגזה ומה משיב לו זה בענווה וברוגע גמור. "פליטת פה היתה זו אדוני המלך, אך פליטת פה", שמעתי אותו בראשי, אבל מחקתי ומיד שב האב ארניק והתהפך על סטפן וגער בו כאילו היה עדיין ילד קטן הלומד מספריו ומעמיד אותו על מקומו. אתה מלך וצריך לנהוג ככזה, להראות לנתינך את נחת זרועותיך. מבלי שחיכה לסיום דבריו, שמעתי את סטפן, בשיחה המדומיינת בראשי, מתמרד, משיב לו בגערה נוספת על הקודמות – "דע את מקומך נזיר". נרתעתי מעצמי על שכיניתי אותו "נזיר" על כך שאפילו בשיחה ביני לביני לא יכולתי לכנות את האב ארניק "איש האלוהים" או "כומר" או "שליח האל עלי אדמות". הקולות בראשי גברו וגעו. צבעי ארגמן של שקיעה עלו מכיוון החלונות שהיו חשופים מהוילונות המוסטים ומהר מאוד הפך הארגמן הזה לשחור עלטה ועדין ישבתי מאובנת וזקופה עד שלא הרגשתי עוד איבר מאיברי. עינויי גוף אמרתי לעצמי. עינויי גוף מזככים. והישיבה הזו, המאובנת, היא הזיכוך שלי. לא ראיתי ולו כוכב אחד מנצנץ בשמים, בדיוק כבליל העלטה בו חיבקנו את היער האהוב שלנו. ימים קודרים עוברים עלינו ולילות חסרי אור. אף נר לא דלק בחדר לסתור את החושך, אף אחד מהמשרתים לא העז לדפוק על דלתי. שקט בחדר וסערה בראשי. לבדי ישבתי והתייסרתי על חילופי דברים שרק אני הייתי עדה להם.

איך להתמצא באוספת אוצרות:

פרקי הבלוג:

הבלוג עוסק בנושאים מגוונים – טיולים, אוכל, סקירות ספרים שאהבתי, אמנות ועוד נושאים מגוונים.

לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד הראשי של הבלוג, בו תוכלו לנווט לפי קטגוריות, לפי חיפוש בקוביית החיפוש לפי מילות מפתח
או בלחיצה על לשונית האינדקס שתוביל לעמוד המסודר לפי ארצות ונושאים לפי א'-ב'.

השביל העולה להר:
סיפור פרי עטי המתפרסם רק כאן. לחיצה על הלשונית בסרגל העליון תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל פרקי הסיפור. תיהנו ואל תשכחו לספר לי רשמים בסוף.


מסלולים:
Road trips - מסלולי טיול מצולמים על מפה שאני מציירת עבורכם. לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל המסלולים.

© כל הזכויות שמורות לרבקה קופלר 2015