ישבנו חבוקים כשאש האבוקה מאירה עבורנו את הלילה שהחשיך מהר מאוד. דיברנו הרבה, החלפנו מחשבות, חלקם מטורפים עד כדי כך שהפחידו אותנו גם כשהגינו אותם, למשל, איך אפשר לחיות חיים שלמים מבלי להתפלל לאל כלשהו? היינו שיכורים מההכרה שאנחנו לבד בעולם, שאין עוד אנשים שדומים לנו, שרק העצים והשרכים מאזינים לנו. הפחד מפני הרעיונות החדשים שלנו היה עמוק, אלא שעכשיו יכולנו לבטוח זה בזו. בעיקר חשבנו על דרכים להתנהלות נכונה, כזו שלא תגרום לנו לשיגעון בגלל חשד בסובבים אותנו. בעיקר פחדתי שירחיקו אותנו מילדינו, מהארמון. החלטנו שסוד הספקות שלנו ושלילת האלוהות יהיה שווה ערך לסודות חדר המיטות – הרי גם עליהם איננו מדברים עם אחרים והרעיון שאנחנו שומרים אותם לעצמנו אינו מפחיד אותנו. ההשוואה הזו הביאה עמה שלווה מיידית, על שנינו. אולי, אמרתי בהבזק, נצא למסע נוסף אולי ניסע לעיר הגדולה, שם ודאי נמצא אנשים דומים לנו. 

הבטן שלי הפסיקה להתהפך ופניו של סטפן התרככו, אפילו באור הקלוש הזה יכולתי לראות זאת. רעיון המסע הנוסף לאחר שנים, קסם לו. 

פתאום התחלתי לדאוג לדברים גשמיים יותר, כמו הלילה הצונן שלא היינו ערוכים אליו כלל וכלל, לפתע שמנו לב לשחור הלילה החף אפילו מכוכבי השמיים שכנראה הסתתרו מאחורי העננים, לקולות הרחוקים של חיות בלתי מוכרות, הרי אימת הליל המסתורי טבוע בילדי האיכרים עוד משחר ילדותם. בירור קצר עם סטפן הבהיר לי עוד משהו שלא ידעתי: לאנשים ממעמדות שונים יש מקורות שונים לפחדים שלהם בגלל אופן גידולם, הם מקבלים גוונים שונים, לעיתים מנוגדים. בני איכרים וצמיתים כמוני וכמו בני משפחתי חושלו לחיים הקשים הצפויים להם. סיפורים ואגדות סופרו להם על ידי הוריהם לפני השינה, סביב האש הנמוגה בתנור הבישול הביתי, מלמדים אותם כיצד לשרוד. הסיפורים האלה היו מפחידים, איכלסו אותם שדים, מפלצות וליליות. היצורים האלה שהתעוררו כל לילה, מרדת החשכה ועד עלות השחר, בעולם מקביל לעולם העליון בו חיינו אנחנו, ישנו בימים מתחת לאדמה, כשאנחנו עבדנו בעבודות הקשות שפירנסו אותנו. בלילות הם עמלו לקחת מאיתנו את כל אוצרותינו ולקנח במאכל התוואה הידוע: ילדים שמנים. שני הישגים היו לאיכרים מהסיפורים האלה. מחד, לא היה אף ילד שהעז לקום ממיטתו בלילה, בוודאי לא על מנת לצאת מהבית, כך היה קל יותר להשגיח עליהם. מאידך, האוכל המועט שברשותם הספיק לילדי הבית הרבים, כיוון שאלה דאגו לאכול במשורה, כדי לא להשמין חלילה ולהפוך למעדן עבור יצורי הלילה. 

הבנתי שהפחדים האלה לא היו מנת חלקו של סטפן כי לא היתה להם שום מטרה בחינוכו. למחנכיו של סטפן היה ברור כשמש בצהריים, שלא ירצה אי פעם לעזוב את הארמון בחשכה המפחידה ממילא ולכן לא היה צורך להניא אותו מכך, בוודאי שלא היה צורך בהרעבת נסיכים כי היה עבורם אוכל בשפע. לכן, הוא זכה לסיפורים אחרים לפני השינה, על בתולות ים בעלות קול מפתה וחדי קרן עדינים הצועדים ביערות קסומים. עם ההבנה הזו התחלתי לגלגל במוחי רעיון חדש של צורך בחינוך אחיד לכל ילדי הממלכה. היטבתי ככה, את המחשבה והתאמצתי לזוכרה. חשבתי שזו לא עת נכונה לחלוק אותה עם סטפן.

סטפן התחיל לקושש זרדים כדי להדליק מדורה עם שאריות אש האבוקה, ומשעשה כן, אסף ערימת עלים יבשים שנשרו על אדמת היער, כדי שתשמש לנו מצע לשכב עליו ועוד ערמה שתכסה אותנו וכך התקנו עצמנו ללינת לילה בקרחת היער, כי על חזרה לארמון אי אפשר היה לחשוב בכלל: מי זה הולך בדרכים האלה בחושך? התנחמנו בכך שכל עוד לא גילו אותנו מפלצות או חיות לילה אחרות יש לנו בטחון מה. על המהומה שעוררנו בארמון לא חשבנו כלל. רוב המשרתים שהכירו את סטפן מימי נערותו, בהם בילה ביערות את רוב זמנו, עזבו אותנו ולכן איש לא חשב לחפשנו שם. באופן טבעי בא ראש המשרתים עם פמלייתו אל חדרי מאמא מרי לשאול אותה שמא היא יודעת לאן נעלמנו. שמועות אודות כישוף שגרם לנו להעלם, החלו להתפשט כהרף עין. מאמא מרי הזעיקה את זקן המשרתים מהארמון הקטן. פטר היה כבר זקן ותשוש, כמעט לא שימש עוד כמשרת. הוא לחש על אוזנה שיש לחפש את סטפן ביער ושהוא מקווה תקווה גדולה שאני עימו, אלא שאיש מהמשרתים לא העז לצאת את הארמון בלילה, גם לא בעבור המלך. רק משהוזעקו חיילי משמר הארמון, התארגנה משלחת מהם, שיצאה במורדות הארמון הגדול לכיוון היער לחפשנו. 

הם מצאו אותנו בקרחת היער הקטנה בה ישנו חבוקים לאור גחלי המדורה הקטנה שעוד רחשו, השמים כבר האדימו בצבעי ורוד כתום, מבשרים בואו של יום יפה. שמחנו על הפגישה ועל הסוסים שהביאו עבורינו, להקל עלינו את הדרך בחזרה. רכבנו בשלווה אל הארמון, רעבים לארוחת הבוקר שחיכתה לנו.
מאמא מרי כמעט שיצאה מדעתה מרוב דאגה, הופתעה מחיבוקו הגדול של סטפן, מיד עם הגיענו לארמון. לאן נעלמתם הוד מלכותכם בליל עלטה שכזה? שאלה בדאגה אמיתית, כאילו היתה אמו הורתו של סטפן ולא המבשלת ומיד סכרה על פיה בשתי כפות ידיה, כי הבינה שעברה את גבול המותר לה. סטפן חייך חיוך רחב של בן אוהב. הוא נהנה מאוד מהאהבה שהרעיפה עליו מאמא מרי ודאג להראות לה את נחת רוחו כל אימת שחש את חום האהבה הזה מתפשט בגופו. לא עניין של מה בכך היה גילוי החיבה הזה לעיניי כל המשרתים, גם לא מכובד לפי כל אמת מידה שהיא. עוד ידובר רבות במחווה קטנה זו בין משרתי הארמון. הוא פצח בנאום קצר על חרותו הפרטית, על אהבתו למרחבי ארצו היפה והאהובה, על צחות האוויר הליילי שיש להכיר ולאהוב יותר, על זימרת ציפורי הלילה ששמח להכיר לראשונה ורק לבסוף הודה לכל המשרתים הנאמנים שדאגו לשלומו ולשלום מלכתם האהובה.