חוויתי חורפים קשים מרובי גשמים וסערות שלגים, סערות של ברקים ורעמים לא היו חדשים לי, אך משהו היה שונה הלילה - סערה כזו קשה לא זכרתי, אף לא בבית הורי הרעוע. פחדתי מאוד מהשאלות של עצמי ומסופי הוודאי הקרב, בגלל שהעזתי והקושיות הראשונות הולידו חדשות, קשות עוד יותר. פחדתי כי הארמון עב הקירות ינותץ כאחרון הצריפים. משעלתה לנגד עיניי תמונת מגורי העץ של איכרי הכפר, לא יכולתי עוד לאסוף את רוחי ולהרגיעה. ברק ארוך ומאיים פילח את החושך בו הייתי שרויה ומיד אחריו נשמע קול נפילה גדול. היתכן כי כל העמק מתפורר? דבר אחד היה ברור לי: כל התוהו ובוהו המתרחש בחוץ לא ניתן להסבר על ידי קיומו של האל, אלא על ידי העדרו. כל החוקים החדשים שרציתי לנו, לא היו כדי לפאר את שמו אלא כדי לבאר את אי הסדר הקיים בעולמנו זה. 

כותנתי נדבקה לגופי בזיעה קרה. יותר משפחדתי כי סוף העולם קרב, פחדתי כי לא אספיק להשלים את המלאכה בה התחלתי, שעבדתי לאט מדי, שנים רבות מדי. הפחד הזה היה חזק מכל פחד אחר. מחשבה רדפה מחשבה והתובנה כי אם סוף העולם מטפס בשביל העולה להר, לא יהיה עוד צורך בחיבור שלי. היא היתה בהירה וברורה, המחשבה הזו. רעם נוסף שקרע את השמיים אחרי ברק שהבעיר את גזעי העצים הנפולים מהרעש הקודם למטה, הבהיר לי סופית שאין אחראי על המתחולל בחוץ ובמוחי גם יחד. ישבתי על רצפת החדר, צמודה לקיר ומצפה לעונשי. הייתי בטוחה כי לא יאחר להגיע ומשלא בא, קמתי מהר מפינתי, לבשתי בחופזה סודר, כי הפחד גורם לצינה הגדולה ביותר ורצתי מהר, לפני בוא הברק הבא. עברתי בין החדרים המחברים בין אגפי הארמון ופתחתי במהירות את דלתות חדר הספריה הכבדות, הסוגרות דרך קבע על מלכי.

הן נפתחו והברק האיר את החדר העצום, בדיוק כשהבנתי מה נורא יכול היה להיות המעשה שעשיתי, אבל מאוחר היה לסגת אחור. אין מקומה של אשה לבלוש אחר בעלה המדיר רגליו מחדריה, או לחפשו באישון לילה סוער שכזה – את זאת ידעתי, שכן את אש קנאתי הייתי מבעירה בין אם הייתי מוצאת את החדר ריק ובין אם הייתי מוצאת שם את אלוף נעורי בזרועות פילגש שלא ידעתי על קיומה. אבל האופן בו הדפתי את ידיות הדלת העידו אלפי מונים על בטחוני הרב, באישי ומלכי, כי למרות העדרויותיו הרבות מחדרי בשנים האחרונות, ידעתי בתוך תוכי כי לא תאוות בשרים היא המרחיקה אותו ממני, הרי צפיתי בו לא אחת רכון מעל דפיו, מפליא במעשה הכתיבה ללא הרף. 

הוא היה שם, עם ספריו הרבים הפתוחים סביבו, עם ערימת דפים שהספיק כבר למלא ועם אלה שעדיין לא. עוצמת פתיחת הדלתות הבהילה אותו יותר מהסערה בחוץ שהבהילה אותי. הנר היחיד שהאיר את משפטיו הנכתבים, כמעט כבה ממשב הרוח שהכנסתי אל תוך החדר. נפלתי לרגליו, מחבקת אותן בחוזקה ומתייפחת. מלטפת ובוכה. במשפטים מהירים סיפרתי לו על פחדי מהרעם ומשאריות הברק, סיפרתי לו כי ת'ור התגנב לפחדי, סיפרתי לו על המחשבות שלא הניחו לי ובמשפטים עוד יותר מהירים שטחתי לפניו את כל הספקות שכירסמו את תודעתי. על מקומו ועל העדרו של האדון האלוהי בסדר העולמי, המלך השמימי, האל האב הכל יכול ועל העונש שאני מצפה לבואו.

סטפן העמיק את מבטו אל תוך עיניי כפי שלא עשה זאת כבר זמן רב. הוא חפן את פניי בשתי ידיו העדינות, המלוכלכות מדיו, סובב את כל גופו לעברי - אני מוטלת לרגליו והוא ניצב גבוה מעלי, בעודו ישוב על כסאו, אמר לי "ברוכה המתפרצת אל חדריי". לא הבנתי לרגע. חשבתי שהוא מכוון אל חדר הספריה. השתהיתי עוד על המחשבה ואז הבהיק ברק נוסף ופילח את החדר הגדול, היכל הרעיונות והידע של הארמון. הרעם לא איחר לבוא אחריו ולבאר: "גם סטפן חושב כמוני". 

חשבתי שהברק יכני, שהעונש מגיע היישר מלמעלה ומהר, אמרתי לו, על כך שאני מטילה ספק בסדר הקיים, מקימה עליו חדש, צודק יותר בעיניי, אך מי אמר שהוא צודק בעיניו? אף שדאגתי לקשור את חוקיי בסדר הגיוני לחוקיו. חשבתי שהם חוקיו ואינני בטוחה בכך עוד, אמרתי בקול לוחש. מה יגיד האב ארניק אם אתוודה בפניו על השינוי שחל בי? הוא ודאי יוקיע אותי בפומבי ויגרום לי לעזוב את הארמון ואותך ואת ילדינו. עתה כבר בכיתי ממש. ראיתי לנגד עיניי את אחריתי. למה התכוונת, אורו לפתע עיניי? למה התכוונת כשברכת אותי בבואי אל חדריך? שאלתי כשכל גופי רועד, תוהה מהיכן ניטעה בי מחשבת הכפירה.

סטפן קם, הלך אל האח והיטיב את הגחלים הלוחשות, הוסיף להם עוד כמה בולי עצים. האש גדלה, חיממה אותי ואת הצינה שהתנחלה עמוק בלבי. הוא מזג כוס יין והגישה לי. חשבתי שלעולם כבר לא אפגוש אותך שוב, אמר. חשבתי שעיסוקיך התמידיים עם חוקים, שלטון ועם סדר, יקרעו אותך מעלי וממחשבותי. מאז אותו לילה בו נולדה ביאטריצה וראיתי במעשי הניסים של מאמא מרי שהשיבה אותך לחיים, לא יכולתי עוד להאמין בו וביכולותיו. לא יכולתי עוד לתת לו את הבכורה על הניסים ועל הסדר העולמי. שמחתי על רעיון המסע שלנו, כי חשבתי שאולי בדרכים אמצא שוב את אלוהי, אבל שם הבנתי בבירור שבני אדם נתנו בידי אלוהיהם יותר ממה שהיה לו. כששבנו הביתה, הלכתי אל הספרים האסורים. אל ההגות העתיקה של חכמי יוון וסין, זו שהמליכה אלים מסוגים שונים בכל הדורות הקודמים וככל שהבנתי יותר כך התרחקתי יותר. פחדתי לספר לך, פחדתי לאבד אותך, שתעלמי מחיי לחלוטין. התרחקתי ממך בשעות בהן הייתי צריך לשקר ולא יכולתי לעשות זאת, התרחקתי מהילדים אותם פחדתי לחנך לאור ההבנה החדשה שלי.

סטפן המשיך לדבר ואני ניגשתי אל החלון. התבוננתי בגשם הזלעפות שניתך כל כך חזק ארצה, עד כי כיבה את האש שפרצה קודם בעמק מפגיעת הברק, ואולי לא היתה האש? אולי רק דימיתי אותה? ראיתי את גרטרוד לנגד עיניי. גרטרוד, האשה המבוגרת מהנחל. מעט מאוד נשים הכרתי בגילה המופלג, גברים עוד פחות. רק חלק קטן משיניה היו בפיה ועורה היה די מקומט, שיערה היה כמעט כולו כסוף ודהוי ולמרות זאת, היתה אשה מרשימה מאוד. היא חיה לבד בצריף מט ליפול, קרוב לשפת הנחל, בעיקול בו נהגו הכובסות ואני ביניהן, לכבס מדי יום. בימים בהם הפתיע אותנו הגשם באמצע מעשה הכביסה, הסתתרנו מפניו בצריפה החמים.
היא נהגה לקבל את פנינו בחדוה וברינה, וכיבדה אותנו במשקה חם, משונה, שרקחה מעל האש הקלושה שלה. מזגה אותו לכלי עץ שגילפה לבד וכל מזיגה זכתה לליווי של סיפור קטן. אינספור פעמים הסתתרנו אצלה מפני הגשם ומעולם לא חזרה פעמיים על אותו סיפור, שפעה רבה ומעניינת היתה בהם. מדי פעם שאלתי שאלות אותן ידעתי שכולן רצו לשאול, אך אף אחת לא העזה, כי מנומסות הן לא היו, השאלות. שאלתי אותה איך זה שהיא חיה לבד ללא אנשים סביבה, ואיך זה שאין אף גבר שתומך בה ושם לחם על שולחנה? פעם אפילו שאלתי מאין בכל זאת מגיעה פרנסתה, לאור השאלות הקודמות. 

גרטרוד נהגה להתחמק בעדינות, אבל תמיד גמלה בסיפור חדש. ככל שנקפו הימים, ככל שהכרתי אותה יותר, הערצתי אותה יותר: היא היתה האשה היחידה שהכרתי, שחיה שנים רבות כל-כך, הרבה יותר מכולם, לבד ובכל זאת נראה היה שהיא מוערכת על ידי כולם. הידענות שלה בסיפורי האלים הקדמונים שהיו מושאי אמונתם של השבטים שלנו, לפני שקיבלו עליהם את עול הנצרות, ייחדה את גרטרוד מכל שאר האנשים שהכרתי. היא ידעה בדיוק איך לקיים את כל הפולחנים, לפי עונות השנה ולפי החגים ששאר האנשים שכחו. ולמרבית הפליאה, היו חגים אלה חופפים לשלנו ונבדלו מהם רק בשמם או בתאריך בו התקיימו, הסיבה והפולחן היו זהים. 

הסיבה שאהבתי לכתוב ביערות בנערותי, אמר סטפן והעיר אותי מהרהורי, היתה כי שאבתי המון השראה מהעושר הרב של הטבע. בניגוד למה שלימדו אותי מלמדי, שסדר העולם נוצר על ידי אל בורא כל יכול, אני חשבתי שהכל דווקא אינו מסודר. שהכל מקרי לגמרי. הרבה פעמים שאלתי את עצמי מדוע כיסו השרכים את גזעי העצים וגרמו ליער להראות כאילו אין גנן? 

לא הבנתי למשל, מדוע להקת פרפרים, צבעם כתום נפלא, שבלטו על רקע הגוונים האינסופיים של ירוק העצים, אימצה פרפר אחד תכול שנראה כאילו איבד את דרכו והגיע בטעות אל להקת הכתומים, אמר סטפן. עקבתי אחרי הפרפר התכול וראיתי שהוא מרחף מעט אחרי הכתומים, תמיד הגיע אל הפרחים שהם כבר מצצו מהם צוף והשתהה שוב על אותו פרח. אני הרי ידעתי שהוא כבר ריק מצוף, לכן תהיתי. שכן, אם היה סדר קבוע מראש ודאי היו פרחים המיועדים לתכולים וכאלו המיועדים לכתומים. לילות שלמים ישבתי בספרייתו של האב ארניק, חיפשתי תשובה בכל הספרים ולא מצאתי. לא לשאלת הפרפרים, זו שולית, אלא לשאלת הסדר המוחלט, הכללי, שאלוהים כל יכול הטיל על בני מינים פשוטים, שכל אחד ידע את מקומו. מי ראשון ומי אחרון, מי אציל, מי צמית ומי איש דברו שישמור על הסדר הזה. ביקשתי עוד ועוד ספרים וכשאלו אזלו, ציווה ווילפריד הגיבור, לפי בקשתי, על האב ארניק למצוא, לתרגם ולהעתיק עוד ספרים מבלי שידע לאיזו תכלית וגם אלו, החדשים לא נתנו לי תשובות. 

כשהייתי נער, שוחחתי ארוכות עם האב ארניק על ספקותי, תמיד היו לו תשובות מוכנות ותמיד היתה לו סבלנות, אלא שפעמים ראיתי בתנועות הגוף שלו, שעדיף לי לשמור את ספקותי לעצמי, למדתי שאסור לי לדבר עליהם. סטפן צעד לאורך המדפים עמוסי הספרים וחיוך קטן עלה על פניו, כשעברתי לשבת על כס המלוכה, אמר, דחיתי מעלי כל ספק שהוא. פיניתי הרבה מקום לידיעות המוצקות אודות הסדר האלוהי, כפיתי אותם על עצמי בחיבוטי נפש עצומים ושלווה מסויימת נפלה עלי עד שאת, עלמתי החלטת שצריך לכתוב ספר חוקים חדש. 

היה לי ברור שעלי לקבור את כל אותם רעיונות, אבל הם בערו בי בכל זאת, וחשבתי שהדפים האומללים שלי יסבלו אותם, שאם אכתוב אותם הם יניחו לי לנפשי, שאם בלילה אעסוק בהם, אפנה את היום. חשבתי שאוכל להיות שני אנשים, סטפן של הסדר הישן וסטפן הספקן. אלא שהספקות שלי התגברו בלילה בו נולדה ביאטריצה. את לא היית אמורה להשאר בחיים אחרי הסבל הנוראי שעברת, החיים נזלו ממך במהירות שלא תתואר ומאמא מרי כישפה באהבה את צמחיה שהחיו אותך. איך יכולתי לספר לך כי אחרי זה איבדתי את אלוהי? איך יכולתי לומר לך שאני בוטח בתבונתה של האשה הטובה הזו ולא בכל יכול? אל תדוני אותי לכף חובה. זו הסיבה שהסתרתי ממך. מאהבה עשיתי זאת. אודה כי חשבתי שאהבתי אליך תחזיר את האלוהים אל לבי בייתר שאת ובכל פעם שהתגנב ללבי חשש ישן, הבנתי שאני מחזיק בידי אוד בוער, שגם אם אישו חלש, עדיין יכול להצית יער שלם. ככל שלמדתי יותר, כן העמקתי את בור חוסר הידע שלי, כל פרט חדש שהכרתי חשף את אין ספור הפרטים הבלתי ידועים, שעתה ידעתי כי הם חסרים לי ובכל זאת לא יכולתי לשוב אל חיק האמת המוחלטת של הדת. 

לא הצלחתי אהובתי, אנא סלחי לי. סלחי לי שלא מצאתי את הדרך או העוז להדיר אותך מדרך הישר, אבל את מצאת אותה אלי לבד, בדרכך שלך, אולי כך יותר טוב. אולי כך לא תכעסי עלי שנטעתי בך את רעיונותי, כי בי נשבעתי, לא עשיתי זאת! מדי פעם גם ליטף, בהססנות עשה זאת, כאילו חיכה שאסיט את ידו מעמי, שלא ארצה עוד במגעו, שאגרש אותו ממני, אבל ככל שליטף הרגשתי איך סטפן הנער הרך, הנעים עם שני אגמי האזמרגד בעיניו – שב אלי. חיבקתי אותו אלי ושמחתי בו. 

האב ארניק בחר בך בקפידה, אמר סטפן, הוא בחן אותך היטב ומהר מאוד הבין שאת לצידו, אנא אל תעלבי מהמשפט הבא שאומר, הוא ידע שלא ממש תזיזי הרים וגבעות. כנראה שמראה פני המתכרכמים הסגיר אותי, כי הוא השיב לי מיד בשאלה מתריסה, כמה זמן עבר מאז שהבטחת לחוקק חוקים חדשים? הוא כנראה יודע בתוך תוכו, האב ארניק, שלא תוציאי לפועל את אותה חקיקה משנה סדרי עולם ואני לעומתו קיוויתי בכל ליבי שתסיימי את חיבורך ומהר. קיוויתי שכשתסיימי תתקרבי אלי ולדעותי ולו במעט. אני שמח שמשהו מזה קרה. איך ידע לתרגם סינית, נקרה בי מחשבה צדדית משונה שהפריעה לי להקשיב לכל אשר אמר.

אני נושאת עמי מחשבות כפירה עוד מימי הנחל והכביסה, התוודיתי, מאז שהכרתי את גרטרוד, סיפרתי לסטפן על האשה המופלאה. סיפרתי לו שהוקסמתי מסיפורי הפולחנים העתיקים, מהחיבור לנצרות והזהות ביניהם. כבר אז תהיתי באפשרות ריבוי האלים הבוראים. מניחה בצד את העלבון שעלב בי זה עתה ודיבורי המהסס הפך מתלהב: כי אם יש בורא עולם אחד, איך זה שלא כל בני האדם עלי אדמות מכירים אותו? איך זה שיש סיפורי בריאה שונים ושליטים שמיימיים רבים? את המשפט האחרון הבנתי אך הלילה, אמרתי לסטפן, בעת הסערה שהפחידה אותי. אבל אינני רואה כל קשר בין אי המצאות אל יחיד בעולם לבין הצורך לקומם סדר בין בני האדם, סדר מוסרי שיאפשר להם חיים הוגנים מאלה, שרובם חיים כרגע, לא כי האל רצה אלא כי אנחנו רוצים, ואז הוספתי בשקט כאילו אני פוחדת מפני הרעיונות של עצמי – האל שאנחנו מכירים מדרשות הכנסייה הוא אכזר, הוא משלח את האנשים אלה באלה להרוג אחד את השני על מנת שהמנצחים ישאו את שמו למרחקים, ואנחנו – אתה ואני סטפן נותנים יד לעיוות הזה. 

אם הייתי יודעת לאן כל זה יוביל אולי הייתי מקדימה את המאוחר. אולי הייתי מציקה לו, לסטפן, יושבת איתו כל השנים בהן ישב לילות ארוכים לבד ליד המכתבה שלו. אם הייתי יודעת שדרכנו ייפגשו שוב, אם הייתי יודעת שאני לא מאבדת אותו, אולי הייתי מתעקשת שיהיה נוכח יותר בחדר הקטיפה הכחולה, אם הייתי יודעת שנאבד את אלוהינו יחדיו, אולי הייתי יותר שמחה בימים האפלים ההם, שחשתי בם בדד, ערירית ומסכנה, כמי שאיבדה את חייה בשנית. כשחזרתי לחדרי כבר עלה היום, ישבתי אל מול החלון הפתוח, מביטה אל היום האפרורי והגשום שהחביא את אגם המראה אי שם למטה ורחוק. הרהרתי שוב ושוב בשיחה הליילית שלנו ולא ידעתי מנוח. סערה עצומה התרחשה בתוכי ואני פחדתי. פחדתי מפני הבאות, מפני הלא ידוע. כי מרגע שאיבדתי את אלוהי, התנחל בי הפחד. וכי מה חשבתי לי? מרגע שקראתי תיגר על מלכותו, ברור היה כי סערה גדולה תהיה האחרית.