בכל פעם ששבר נוצה או גמר את הדיו שבקסת, נאלץ לקום ולספק לעצמו את החסר. זו היתה הדרך היחידה לחלץ את עצמותיו. אני יודעת, כי עמדתי לא אחת על סף הדלת, התבוננתי בו והוא לא הבחין בי. הייתי מהופנטת מהאופן בו זזו ידיו – האחת עסוקה במלאכת הכתיבה והאחרת בתמיכה בדף וכל יתר גופו מגוייס למשימה. התאוויתי לקרוא את המילים תוך כדי היווצרותן, אך לא עשיתי זאת, עמדתי בשקט, בקושי נושמת והוא לא הבחין בי. 

הימים הפכו לחודשים והחודשים לשנים. סטפן הלך והסתגר שוב בתוכו. שערו צימח, זקנו ארך וגוו שפף. חלפו ארבעה חורפים בהם איבד עניין בכל הסובב אותו. הוא הלך והתמעט מחיינו. הוא לא נפגש עם שרים או משרתים, עם ידידיו הציידים או אפילו עם האב ארניק. ארבעת ילדינו שנולדו בזה אחר זה בחמשת שנות נישואינו הראשונות בקושי הכירוהו. את מילותיו היחידות ביממה היה אומר בחשכת הליל, בחדרנו, ואני לא עצמתי עיניי בלילות אלה, בהם חלק את יצועו עימי, שתיתי אותו בצמא. למדתי ממסע הנדודים הקצר שלנו כי זו דרכו להתנהלות בעולם. כשהתגעגעתי אל חוכמתו, ביקשתי לקרוא בדפיו צפופי הכתב והוא בשמחה נתן לי אותם. אלה היו החבלים היחידים שקישרו ביננו ואני קיוויתי לנס כלשהו, שיום יבוא במהרה והוא יחזור להיות סטפן של פעם.

שלושת הלידות האחרונות היו פיצוי נאה על הלידה הראשונה שהשאירה בנו חותם כה גדול וקשה. הן היו מהירות וקלות יחסית. שני בנים ובת אחת נוספת, נולדו לנו. פיטר, האנס ומריה. מאמא מרי היתה זו שיילדה את כולם, לא הסכמתי שאשה אחרת תחליף אותה. פיתחתי אליה יחסים של קירבה בלתי ניתנים להסבר, מלבד העובדה שהיתה כאן אהבה הדדית. ראיתי בה בת משפחה וקיוויתי שזה גם מה שהיא מרגישה כלפי. כלפי סטפן לא היה לי ספק שכך הוא הדבר. לא הנקתי אותם, הייתי פחות עיקשת. שמחתי יותר בשירותיה של מינקת, שלא הייתי צריכה להיות מקור האוכל היחיד של התינוקות. לילותי היו בדרך כלל שקטים. קארינה, חברת ילדותי המתה, לא באה לבקרני עוד בחלומות, אף לא זכרתיה עוד. ביליתי עם ילדיי כל בוקר בחדר ההסבה. את ביאטריצה לימדתי את ראשית תורת הקריאה, מרגע שהראתה סימנים שהיא מבינה את מה שאני מלמדת אותה, פיטר נראה איטי יותר בהתפתחותו ואילו מריה והאנס היו עוד קטנים, בעיקר הענקתי להם חיבוקים ואת כל שאריות היום ניצלתי לכתיבה. מעט מאוד מהדפים שכתבתי נשארו שלמים, את רובם קרעתי בזעם מחוסר שביעות רצון מהכתוב בהם. שקעתי יותר ויותר בקריאת ספרי פילוסופיה שנכתבו בשפתנו, מאלה שמצאתי בספרית הארמון, בתקווה שיעשו סדר במחשבותי. מעת לעת ביקרתי בחדר הקטיפה הכחולה ונלחמתי על דעתי.

מאמא מרי היתה עומדת במטבח וטורחת במיוחד עבורו. מטגנת לו קדל חזיר שפוטם היטב, מעט על צד אחד, מפלפלת וזורעת גרגרי מלח יקרים, כאלה שהובאו אלינו מסין הרחוקה, כרוכים במשלוחי הספרים של חכמי סין עבור סטפן ומיד הופכת לצד השני ומתבלת כמו את הצד הראשון. היתה משגיחה היטב שלא יעמיק הקדל את צבעו ומורידה מיד אל פרוסת הלחם העבה שחיכתה בצלחת הברזל, זו שידעה לשמור על חום התבשיל. נערתה של מאמא מרי חיכתה עם המכסה וכיסתה ברגע שהונח המעדן בעריסתו ואז לקחה ממנה מאמא מרי את הצלחת בחופזה שמא יידבק משהו מהנערה בצלחת, ואצה לאורך החדרים ובמעלה המדרגות, אל חדר הספריה להעמידה על שולחנו של סטפן. בתחילה לא הבחין בה וכשבאה לעת ערב עם צלחת חדשה, פינתה את ארוחת הצהריים בדיוק כפי שהגיעה, רק הפעם קרה וזנוחה.

לאחר ימים מספר החליטה מאמא מרי, שהחוש האמהי שלה גרם לה לאהוב אותו עוד, מאז אותו ליל בו סייע לה בלידת ביאטריצה שלנו. מעתה, כל פעם שנכנסה אל חדר הספריה קראה לו בקול גדול, סיפרה לו בצחוק מתגלגל על הקורות אותה במטבח וקירבה אליו את הצלחת המהבילה כשהיא בוטחת בריחות שיעוררו את תאבונו. היא צדקה. והוא אכן אכל בתאבון רב ואף הודה לה על טוב ליבה. מאמא מרי העזה ופנתה לסטפן ואלי כאילו לא היו מחסומי מעמד בינינו. לעתים חשקתי בחסדים שניתנו למאמא מרי ביד רחבה ובאתי ולקחתי ממנה את צלחת אוכל האהבה, רצתי כמוה לאורך החדרים ובמעלה המדרגות והבאתי אותה אליו בעצמי ואז זכיתי לשמוע ממנו מחשבות ורעיונות טריים. לפעמים אף נשארתי והתערבתי בהם, לפעמים תרמתי תרומה שבוודאי גם שינתה את כתביו באותו יום. לעתים ביקשתי את ביאטרצה להתלוות אלי וכך זכתה הילדה החכמה שגדלה ויפתה, לפגוש את אביה לפרק זמן נוסף לזה שתיכנן עבורה ואף לשמוע את צליל קולו של אביה.

מעת לעת שקדתי על רעיונות לחוקים נוספים שיהפכו את חיי הנסיכות לצודקים יותר. ניסחתי אותם על פי מה שראו עיניי בכפר שלנו כשהייתי נערה, מתוך הבנה שהחיים היטיבו עמי אך עם רבים אחרים לא, שעצם גידולי בבית מיטיב, עם הורים שאיפשרו לי מחשבה חופשית, על אף שלא נולדתי בן זכר או עם דם אציל הזורם בעורקי - הם שהביאוני לחשיבה הזו. המסע לכפר התלוי על קצה ההר שמעבר להרים שלנו, אף הוא השפיע לא מעט על צורת חשיבתי. הראיונות שערכתי עם כל כך הרבה אנשים, גרמו לי לחשיבה חדשה. ניסחתי חוקים אשר ראו את ההבדל שנוצר בין מי שנולדו למעמדות שונים, אך לא הבדילו ביניהם בזכותם לחיים טובים. חוק מסדיר את שאינו בהיר, טענתי בכתב, גורם לכל הצדדים ללכת בתלם. יש ותלמים מסדירים תוואי טוב יותר לשורשים לצמוח לתוכו, גורמים לעלים שמעל פני האדמה לפאר את שורשי המאכל ויש שאינם כאלה. החוקים שאני שואפת אליהם היו אמורים לראות את הישר והטוב והתייסרתי במשך השנים כי לא מצאתי את דרך המלך ליישב בין כל הסתירות, את המילים הנכונות שיהיו שכנות מיטיבות, זו לצד זו באותו משפט, כי נאלצתי לא אחת להתפשר. בכל פעם שסיימתי לנסח את אחד החוקים, ליטשתי, שייפתי והיטבתי אותו עוד ואז העברתי אותו אל חדר הקטיפה הכחולה, לאישור המועצה. לא קל היה הדבר. השמרנים נלחמו בי עד חורמה כדי לשמר את הקיים ואני התעקשתי על שינוי שיביא לטובה. היו חוקים שהתקבלו יפה על ידי כולם, כמו הקמת אסם מרכזי לחלוקת עודפי חיטה והיו כאלה שנשארו על הדף כי אף אחד לא יישם אותם. אני התנחמתי בזה שהם כתובים. סטפן תמך בי לרוב, כאשר לא עברתי את גבול ההגיון, כך התבטא. נציג למעמד האיכרים במועצה מעולם לא מונה לתפקיד.

אבי הטוב היה זה שגרם לי להבין סוף סוף לאן דרכי מובילה. סמוך לסוף הקיץ הראשון שלאחר נישואינו, הסתיימה בנייתו של הבית החדש של אבא ואמא. סטפן הבטיח להם כיאה למעמדם החדש כאצילים. בתי האיכרים בכפרים נבנו על ידי האיכרים עצמם, בעזרת שכניהם האיכרים האחרים. הם עזרו בדרך כלל ביציקת הבטון לרצפה והותירו את בעל הבית ובני ביתו לבנות את הקירות מקורות העץ שהופרשו מעצי ההסקה לחורף, את מלאכת מילוי הרווחים ביניהם הפקידו בידי הילדים, שכך למדו מיומנויות בנייה מגיל צעיר. בית אבי נבנה כדרך בתי האמידים שנבנו על ידי בנאים מקצועיים, שידעו לסתת לבנים ולהניחם זה על זה באופן ישר, שהרי לכל היה ברור - קיר ישר שומר על חום יותר טוב מקיר עקום. 

כספי ההכנסה הנאה והקבועה שהקציב לו סטפן הסדירו את כל אלה. מעמד האצילות אותו קיבל מסטפן לפי כל כללי הטקס, הפך אותו לבעל אדמות ועם השנים גם לבעל צמיתים שעיבדו אותן, הפרישו לו את חלקו והורשו על ידו להשאיר את חלקם עבור עצמם ומשפחתם, בדיוק כפי שהורשה הוא לעשות, בטרם היותו אציל. אבא ואמא היו מבאי הארמון הקבועים, יחד עם אחיי שגדלו והיו לעלמי חן. הם זכו להשכלה נאה. 

בחלוף השנים, באחד מהנשפים, דרשתי מאבי שיספר לי על מצבו החדש כבעל בית. האם אתה זוכר אבי, את תחושת הבטן כשאינך בטוח שהקצבת החיטה תספיק למשפחתך עד סוף החורף? סטפן כעס עלי מאוד ששאלתי שאלה כזו בנוכחות אנשים זרים ומבט עיניו לא מש ממני, דרש שאסוג בדרך כלשהי משאלתי ולא צייתתי. עמדתי על שלי ורציתי תשובה כנה. רציתי לדעת מה עובר על אדם שעשה מעבר כזה בחייו. הרי לא רבים היו כמותו וחשבתי שחייבים להיות לו ייסורי נפש וחיבוטים. חשבתי שאולי תשובתו תהיה זו שתוביל אותי אל מחוץ לסבך חיבורי ותיישב סוף כל סוף את הסכסוך בייני לביני. התאבון מתעתע, אמר אבי החכם, ארוחה שהשביעה אותי בעת היותי איכר-צמית, יכולה אולי להיות רק פתיח לארוחה של היום, מאכלים המגרים היום את חיכי, לא הייתי מעלה באותם ימים על דעתי כי הם אכילים. אי אפשר לעבור בדמיון ממצב למצב, בתי, כי אם אפשר היה, הייתי מלין היום את כל הכפר בחדרי הבית הרייקים, חושש שמא קר להם בביתם ואישם אינו מספיק לכל הלילה הקר והארוך. "את הסדר צריך לשמור", סיים אבי. ומשפט זה לא הניח לי ימים רבים ולילות ארוכים. הפכתי בו וחבטתי בו לאורכו ולרוחבו, הפכתי את מילותי ואת סדר הופעתם זה לצד זה עד שהפכו למשפט חדש וחוזר חלילה. לא יכולתי להסכין עם העובדה הזו עד אשר הפרכתי אותה. "הסדר מסודר עד אשר מוכיחים כי אינו כזה". זו היתה מסקנתי. ומאז אותו רגע, נרגעה נפשי והנחתי מעט ממלאכתי. איפשרתי לעצמי שנת לילה טובה יותר ומרווחים גדולים יותר בין הישיבות הארוכות אל מול המכתבה.