האנשים שהזעיקו אותה בדחיפות ועל הבוז שרחשו לה אחרי שהצילה את יקיריהם, על כך שאף גבר לא רצה להיקשר אליה בנישואין, בגלל האיסור שהטיל כומר הכפר, כל הגברים שחפצה בהם ברחו מהר מאוד. 

 

אמא שלה הועלתה על המוקד, סיפרה אווה, בלהבות גדולות וכתומות, היא היתה עבת בשר, לא כמוה והלהבות גדלו בשל כך עוד ועוד. היא כמעט בטוחה שגם סבתה הוענשה באותה צורה ולכן היה ברור לה שסופה יגיע גם אל הלהבות ולא פחדה, אבל מאוד התביישה ומאוד נעלבה מכל הרפש והקללות שנזרקו עליה. תוך כדי שהיא מספרת לנו את סיפורה, הבחינה בדמותו של סטפן, כנראה גם נזכרה במעשהו הגיבור, כשהציל אותה מעמוד הקלון והתחילה לגלגל את עיניה לכיוונו, במשחק חיזור שהיה זר לי.

הקשיבי אווה, אני לא מאמינה בכשפים ולא במכשפות, מה שאת עושה כרגע הוא מעשה אשה בריאה שפגשה גבר נאה ומוקירה לו תודה על שהציל את חייה, הגבתי מיידית שלא כדרך נשים מנומסות, אל תעשי את זה, אל תלטשי עיניים לאהובי ואל תתחנחני לפניו כי הוא לא יקח אותך למיטתו, לא כל עוד אני כאן. קמתי, נפניתי אל החלון וסטפן נאלץ להרים את עיניו מהספר שעניין אותו יותר מההתרחשות בחדר. והיא, אווה, לטשה אל סטפן הנבוך את עיניה היפות שצבען כעין השקד, ביקשה במבטה הצלה. סטפן לא הראה סימנים שהוא מקשיב לשיחה ואני מניחה שאפילו לא פירש את מעשיה כפי שאני עשיתי זאת. הייתי צריכה לשלח אותה מעל פני בכעס, אבל כיוון שזו היתה פעם ראשונה שנתקלתי בפתיינות לעבר אישי, מצד נערה שזה עתה ניצלה מהגרדום הייתי רכה יותר.

מה תרצי לעשות אווה, עם חייך שהושבו לך? שאלתי אותה? עתה הרים סטפן את עיניו מהספר, כהוכחה לכך שהוא הקשיב כל הזמן והסתכל עלי במבט מזהיר ולא מבין כאחת, הרי בזה הרגע כעסתי עליה ולפתע אני שוב מיטיבתה, אתם אולי תלעגו לי, אנשים טובים, הפכה אווה שוב לילדה קטנה ונבוכה, אבל אני חושבת שאם אלוהים יטה אלי חסדו, אוכל להיות נזירה טובה ולהקדיש לו את חיי, כך גם אוכל לשנות את גורלי ולהבטיח את בטחוני. עיניי נערי שחקו. אנחנו ניקח אותה אל האב ארניק, אמר אלי והוא ידאג לה. אמנם פיקפקתי בטיב העיסקה שנחתמה זה עתה, אך הודיתי לו ללא מילים ובעלת הבית סידרה לה מזרן של קש ליד האח המבוערת. למחרת בבוקר יצאנו אל הדרך בחזרה הביתה, אל אגם המראה שלנו, לאחר שכל הלילה ההוא שמרתי עליו קרוב אלי יותר מבכל לילה אחר. אווה נסעה עמנו באחת מכרכרות המשרתים.

הדרך עברה במשעולים נמוכים מאלה שהגענו אליהם לכאן. הרכב טען שגם אם הדרך תתארך מעט, היא תהיה יותר יציבה ותטפס אך מעט על ההרים. ההרים כאן היו גבוהים בהרבה מכל אלה שראינו עד כה, אולי בגלל שהדרך הסלולה עברה בעמק נמוך. הצל הגדול שהם הטילו על העמק כולו צינן מאוד את האוויר. הוקסמתי מאוד מהתחושה הזו של אפסות אל מול איתני הטבע. נחל קטן ליווה אותנו מרבית הדרך ובפעמים שעצרנו להשיב נפשנו, פרסנו מפה על השולחן הארעי ואכלנו מהמזון שהכינה לנו בעלת הבית בו לנו, כצידה לדרך. השארנו לה ולבעלה ארנק כסף שיוכל לסדר את חייהם לחורף שלם אם לא לשניים. 

התקופה שחלפה מיום צאתנו למסע נראתה בעיניי קסומה ומעניינת כאחת, למדתי יותר משיכולתי ללמוד אילו ישבתי כל חיי בספריית הארמון, המפגש עם האנשים שכל כך דומים לנו אך גם שונים, העיר הרבה שאלות ישנות מרבצן, לצד אלה החדשות. יכולתי לראות כיצד העריצו את סטפן משל היה אלוהים בעצמו, ואלי כיוונו אך את נימוסיהם. יכולתי לראות כיצד היישירו אלי מבט בבטחון של עליונות, הגברים שביניהם, ואילו בשיחה עם סטפן השפילו את אותן עיניים. כששוחחתי על כך עם סטפן הוא הופתע מאוד. בתחילה אמר כי בודה אני מלבי את כל זאת וכי לא היו הדברים האלה ולא נבראו, אלא שביום למחרת השיחה הזו, הוא ראה רק עיניים, מיישירות מבט ומושפלות, בדיוק בסדר הנכון וכפי שתיארתי. ביקשתי מהנער הרושם לרשום גם זאת. אינני יודעת, אמרתי לסטפן, כמה זמן יידרש ממני ליישר את כל הכתובים ולעשות בהם סדר שיהיה הגיוני והרי לא נוכל לצאת שוב לדרכים בטרם אעשה את הסדר הזה, אמרתי ונעצבתי. כי יותר משהיה חשוב לי שהדברים יירשמו, וירשמו כהלכה, גיליתי שהמסע הזה מסב לי עונג רב, עונג מסוג שלא הכרתי עד כה. הוא היה חדש לי וגם נעים, חשתי כי השבתי את סטפן לחייקי אך געגועי לביאטריצה הקטנה היו בלתי נסבלים וכל שרציתי היה שנתאחד שוב.

נדמה היה כי הדרך חזרה לארמון שלנו בלתי נגמרת. היא היתה ארוכה יותר, וסבלנותי פקעה. כשעצרנו אצל האב ארניק במנזר, תחרות ניצתה ביני לבין סטפן על תשומת ליבו לסיפורים שלנו והוא הניד בראשו כמקשיב, עיניו אורו לעיתים וכבו כשהיה מוטרד. ראשית מסרנו לידיו את אווה, סטפן ביקש ממנו שינהג בה במירב החופש והיושרה האפשריים. האב ארניק הורה לנזיריו לקחתה אל החדר שיועד לנזירים חדשים והורה לשמור על חדרה פן יאונה לה רע, וכבר למחרת בבוקר שלח אותה עם זקן הנזירים אל מנזר הנשים המרוחק מרחק יום וחצי רכיבה. אווה לא השמיעה ולו קול התנגדות אחד. לפני שיצאה לדרך, נפלה לרגלנו והודתה לנו בשפתה שוב ושוב על שהיטינו את כף המזל לטובתה, בירכה אותנו מיני ברכות, קמה ונסעה.
סטפן ואני השתהינו עוד יום נוסף במנזר, שיועד להשלמת המסע. הרי היו לנו עוד כל כך הרבה סיפורים לספר לאב ארניק ודעתו עליהם היתה חשובה לנו מאוד. הוא לא חסך מאיתנו את ביקורתו וגם זכר לחון אותנו בשבחיו. השהות הזאת בשקט של המנזר איפשרה לי להתחיל לסדר את דפי הרשימות שנרשמו עבורי כל המסע, בסדר שנראה בעיניי הגיוני.

בדרך חזרה הביתה אל ארמוננו ישבתי נפעמת אל מול חלון הכרכרה, מסתכלת על ההרים העולים אל על, לובשים דמות מוכרת אך גם אחרת, הם היו גבוהים יותר ומחודדים יותר בקודקודם.