עם קריאת התרנגולים התעוררנו גם אנו להתכונן ליום החדש. רציתי להטמע בין המקומיים, ללבוש בגדים שיאשרו את היותי חלק מהם, ללכת בין ההמון בשוק, להקשיב לשיחותיהם, אולי אפילו לומר מילה או שתיים ולצחוק ביני לביני כי הפכתי חלק מהמציאות שאני אמורה אך להביט בה. מהר מאוד הקצתי מחזיונותי, כי השמלה שארזתי בארגז, זו שהבאתי מבית אבא ואמא, לא התאימה ואחרת לא היתה לי. כשהתגלגלה אמש הכרכרה שלנו במורדות הכפר אל הבית שארח אותנו, ועברנו ברחובות הצרים שלו, הבחנתי בבנות המקום ובלבושן הססגוני מרובה הקישוטים על הצוואר ועל הראש, חצאיותיהן עשויות בדים רבים וריקמה בתכים גסים. כמה יופי קרן מהנשים הפשוטות האלה, עיניהן הבורקות ופניהן הצוחקות בשיניים לבנות. מדי פעם מכסה מי מהן את שפתיה בביישנות כממתיקת סוד. היה לי ברור לגמרי שאצטרך לשבת על כסא רם מעלה ולשאול אותם שאלות, שמישהו יתרגם לשפתם ולקוות שהמתרגם לא יחוס עלי ויתרגם בדיוק רב את הנאמר. התלבשנו די מהר. אכלנו את ארוחת הבוקר שהגישו לנו ויצאנו לדרכנו.

תארי לי את חג הנרות, פתחתי ושאלתי את אסטרידה בת גרטרוד. זה שמה. כך הציגה את עצמה. אהבתי את העובדה שהיא נסמכת לאמה בשם, אבל בהמשך השיחה הבנתי שהאם אינה יודעת מי האב ולכן אין שמו מופיע בשמה. אסטרידה תארה עבורי את חג הנרות, כפי שביקשתי, אחרי שישבה מולי על כסא עם משענת גבוהה, עובדה זו גרמה לה לנחת, כאילו היתה חשובה ולו לזמן השיחה הזו עם המלכה. היא תיארה בהמון מילים את ההכנות, את התלבושות ואת כל מה שהיא ידעה שמנהגי החג הם. בתיאור שלה כפי שתורגם עבורי, דמה חג הנרות שלהם להפליא לחגיגה שלנו ושניהם דמו עד מאוד למנהגי הקדמונים שבאו לפני האמונה באדוננו, כפי שאני הכרתי. היא העזה ושאלה אותי כשעיניה רושפות סקרנות, למה דווקא חג זה מעניין אותי. המתורגמן קצת חשש לתרגם, מחשש העלבה, אבל הסברתי לה שאני בודקת עד כמה החגים שאנחנו חוגגים דומים. הצחיק אותה מאוד כשסיפרתי לה, שהכמרים שלנו מברכים על נרות התפילה שישמשו את כולם כל השנה. סיפרתי לה זאת כדי לגרום לה להרגיש נינוחה בחברתי. נרות לא צריך לברך, היא אמרה, אותנו האנשים, צריך לברך. הודיתי לה על הכנות ואמרתי לה שאני חושבת שזו מחשבה מאוד יפה.

אסטרידה שמחה ושאלה אם יש עוד דברים שעליהם תוכל לספר לי. היא רצתה להאריך את רגעי הקסם שלה בחברתי ואני שמחתי. ספרי לי על דרך התנהלות ביתך, ספרי לי על מיני המאכלים, על אישך ויחסו אליך, ביקשתי. גבר כשיחזור מעבודת השדה, סיפרה בחופשיות, ייכנס לביתו אחרי יום עמל ודבר ראשון ירצה שיסופקו רצונותיו. הוא עובד מאוד קשה לשים אוכל על שולחננו, אני נותנת את חלקי ולא מתלוננת, מבשלת מכל הבא ליד, הישירה אלי את מבטה הכחול עמוק, שהבחנתי בו אז. הנשים תפקידן לספק רצונותיו של הגבר וזה מה שאני עושה, אמרה בקול חלוש אך איתן והשפילה את מבטה בחזרה. היא היתה ראשונת המרואיינים באותו יום.

סטפן מצא את דרכו באותו בוקר אל היער הסמוך שמאחורי הבית שאירח אותנו. הוא הסתכן באיבוד דרכו אבל היה נחוש להכיר את היער הזה הצומח על גב ההר, בדיוק כמו שאני הייתי נחושה לשוחח עם מספר גדול של אנשים. הוא דילג והלך, נח על השרכים, התבונן בעננים ורק כשהתחיל הגשם להציק לו, התחיל לחפש את דרכו חזרה. כמה שמח שלפחות בחלק מהדרך טביעות רגליו בבוץ העמוק סימנו לו את השביל הכבוש חזרה. הוא לא שכח להתבונן סביבו ולחרוט את מה שראה בזכרונו. הוא ירצה לרשום הכל עוד באותו לילה, לפני עלות השחר, כך סיפר לי. רק כשפגש במשרתיו, מלווים באנשי הכפר המארח, הבין כי איבד את דרכו. למעשה הוא התפלא מאוד כשראה אותם למולו ואילו הם, החזירו לעצמם את נשימתם שאבדה קודם, כשהבינו שהוא נעלם.

השמש מזמן פינתה את מקומה בשמיים למאורות הלילה. כשנכנס סטפן לחדר, מלוכלך ובבגדיו המרופטים נרגעתי מדאגתי. הוא היה עייף, זנח את תוכניתו לרשום רשימות, נכנס איתי למיטה הצרה לשנת לילה נעימה. כשהתעוררנו החושך שרר עדיין בחוץ ושקט בלתי מוכר אפף אותנו. התכרבלנו האחד בשני ולאט לאט שלא כהרגלנו, מעשה האהבה שלנו היה קצר ושקט, כמעט ללא ניע ובוודאי ללא קול. עליז ורגוע, מיהר סטפן למלא חובתו מאמש ורשם את רשימותיו לאור היום העולה, בטרם יצאנו אל היום החדש.
זה היום השלישי לבואנו לכפר החביב הזה וקרני השמש הראשונות האירו לנו פנים. על אף האשמורת המוקדמת נראה כאילו אנחנו בהמולת אמצע היום. אנשים עקפו אותנו ורצו לכיוון שנראה כמרכז הכפר, אף אחד מהם לא שם לבו אלינו. שמחנו מאוד להיות אלמונים למרות שעובדה זו הביכה אותנו מעט. נחיל האדם הרץ לכוון אחד סיקרן אותנו. 

החיים בכפר הזה, ככל שנראו כלפי חוץ דומים לאלה שלנו, היו שונים מאוד. משהו ביחסים בין האנשים ברחוב נראה לי אחר ולא יכולתי אפילו להצביע על הסימנים לשוני הזה. לאט לאט הבחנתי בזה שאנשים נוהגים לגעת האחד בשני. גם בעת שיחה אקראית ידיהם נשלחות אל בן או בת שיחם, לפעמים לנגיעה קלה ולפעמים למן מכה קלילה על הכתף או על החזה. אנשים נתקלו זה בזה תדיר כשהלכו ברחוב וגם בנו. נשים מכל המעמדות התחככו בסטפן, נעמדו לפניו וניסו ללכוד את מבטו, היו נשים שאמרו לו דבר מה בשפתם ושפת הגוף שלהן היתה מזמינה. סטפן נראה נבוך, אחז בידי, הסתכל עלי ואני לא ידעתי מה להשיב. ככל שהתקרבנו אל הככר המרכזית, בה התגודדו כולם, כן הלכו והתגברו קולות ההמון. כשהגענו אל קצה הסמטה ממנה אפשר היה לראות את הככר המרכזית, הבנו באבחה כואבת את פשר הנהירה: אל עמוד הקלון, זה שראינו ביום הגיענו אל הכפר, היתה אזוקה נערה מושפלת, בבגדיה הקרועים ושערה הסתור וההמון צעק וזרק עליה מיני רקב להשפילה עוד. ידיו האוחזות בי התלחלחו בבת אחת, סיפרו לי כי זעמו של סטפן עולה על גדותיו. יכולתי להרגיש כי הוא עומד להתפוצץ ואז רעם קולו. מה בשם האל אתם עושים כאן? זעק וקולו רעם והדהד מסוף הכפר ועד סופו האחר. 

ההמון השתתק ונפנה לראות מי זה המעז להפר את שמחתם. יכולתי לשמוע את שעטות צעדיהם של הרכב ועוזריו שפילסו דרכם בין ההמונים, בריצה אלינו. מי אחראי כאן על הזוועה הזו? הרעים שוב סטפן את קולו. ההמון ששתק עד כה מרוב הפתעה, התחיל לצחקק. כנראה שצלילי קולו הם שהשתיקו אותם, אך סטפן שכח שאינו מדבר את שפתם והם אינם עשויים להבין את קריאותיו הזועמות, הוא לפת את ידי בחוזקה ופילס את דרכו אל עבר הבמה, עליה הוצב עמוד הקלון, אליו היתה הנערה המושפלת אזוקה. מאחוריה הגיח מי שכנראה היה בעל תפקיד רם ומכובד במקום הזה. לפי לבושו המוקפד הנחתי זאת, הוא קד קידה עמוקה לפני סטפן ואמר דבר מה ארוך. מישהו שהבין מדבריו כי המלך הוא זה שעצר את השעשוע, תרגם עבורנו את המילים הבלתי מובנות. אנחנו שמחים לארח את אדוני המלך בכפרנו הצנוע, תרגם, מבקש רשות להמשיך ולסיים את טקס הענישה. פניו של סטפן האדימו מרוב כעס, שחרר מיד את הנערה ושפוט אותה לפי מידת הצדק, אין אוזקים כך אפילו חיה העומדת לשחיטה, פזר את כל האנשים האלה ונתץ את עמוד הקלון לאלתר, האם אינך מודע לחוקי הנסיכות? האם אינך יודע כי אסרתי על עונשי גוף ברחבי ממלכתי? 

הנערה הרימה את ראשה לראשונה. לא ברור אם הבינה את שאמר סטפן, אבל המתרגם תרגם מיד את דבריו. האיש החשוב ניסה פעם נוספת להציל את כבודו לפני ההמונים שהתחילו להריע ובאמצעות המתרגם טען כי כישפה את כל הגברים בכפר ועל כן לפי חוקי האל, היא מותרת לסקילה ולמוות איטי, כשידו עזבה אותי הפחד תפס את מקומה, ראיתי אותו עולה על הבמה, שולף את אולרו ומתיר את החבלים שהכאיבו לידיה של הנערה. עתה ניתן היה לראות בבירור כי נערה צעירה היא. התכופף וגזר במהירות את החבלים שמנעו חופש מרגליה וכל גופי החל לרעוד מפחד ההמונים, נוסף אליו פחד שמא גם ההמונים רואים. 

היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה, הנערה. חיה, לו היתה משתחררת לפתע מכלאה, היתה פותחת בריצה מטורפת אל האופק ואילו הנערה לא ידעה מה עליה לעשות עם החופש שניתן לה. 

כיוון שגם אני התקדמתי אל הבמה, יכולתי לראות את זוג עיניה המבוהלות. צעקות ההמון גברו ולא יכולנו לשמוע את מילותיו של המתרגם, הרכב ועוזריו אחזו בי מצד אחד, הקיפו את סטפן מצד שני והורידו אותנו בנחישות מהצד האחר של הבמה. הכל נעשה במהירות ומצאנו עצמנו בתוך חדר מעופש שהוצג בפנינו כחדר המועצה בו שלט האדון, שנראה לנו חשוב בשל בגדיו המהודרים. המתורגמן אמר לנו שהוא אדון הכפר. סטפן זעם, נזף בו ארוכות, אך ספק אם המתורגמן תירגם את כל דבריו כפי שנאמרו. סטפן אמר לו שאם לא יקרא מיד, לכל חברי מועצת הכפר ויעמיד אותם על טעותם באי מילוי צווי המלך על איסור עונשי גוף, הוא, סטפן ינשל אותו מתוארו ומנכסיו. לרגע תהיתי מה פשר נחישותו של סטפן. לא התערבתי ולא פציתי פה. התגאתי בו כשם שפחדתי שמא יהיה מי שיתמרד בזעם כנגדנו. אחרי הכל, היינו ללא שמירה ראויה. המתורגמן כנראה תרגם היטב את דבריו של סטפן. האדון, האיש החשוב של הכפר אמר דבר מה, השתחווה עמוקות ויצא את החדר. הוא הלך לקרוא לחברי מועצת הכפרים האזורית, אמר הבחור הצעיר, כולם שהו באותו הכפר לרגל הארוע. סטפן שיחרר את פניו שהיו קפוצים מאוד, עיניו ניגלו מתחת לעפעפיו והוא לקח את ידי ולחץ אותה, כאילו לומר, אני אצליח, את תראי.

חיכינו כך די הרבה. המתורגמן קירב אלינו כסאות כדי שנשב. ביקשתי ממנו לבדוק מה אירע לנערה שהיתה אזוקה לעמוד והוא שלח מישהו החוצה לבדוק. השמש כבר עמדה ברום השמיים כשנפתחה הדלת ונכבדי הכפרים נכנסו לתפוס את מקומם. אנחנו לא זזנו מכסאותינו והמתורגמן נעמד בהיכון. 

הנה הם כולם, אדוני, אמר האיש שכבר היה לנו הכבוד להכירו.  סטפן, רגוע לגמרי הורה למתורגמן להתקרב אליו, ובשלווה גמורה ביקש ממנו לתרגם עבורם את הוראותיו. הם נענו והציגו עצמם אחד אחד, כולם היו אדוני הכפרים הסמוכים, שאת שמותיהם הכרתי רק מהמפות שלמדתי על-פה. אף אחד מהם לא הבין שפה אחרת, זולת שלהם, עובדה שהיתה לנו לרועץ. מיד עם הכתרתי הוצאתי הוראות חדשות, פתח ואמר סטפן, אחרי שהציג אותנו בשמותינו. חוקים חדשים הועברו בכל רחבי המדינה. ציינתי בהם בפירוש מה הם המעשים הגוררים ענישה ואת איסור עונשי הגוף, שאינם תקפים עוד בממלכתנו. האם לא קיבלתם את ספרי החוקים? האם לא הבנתם אותם? כבר כשנכנסו בשערי הכפר נבהלתי מהימצאות עמוד הקלון בככר המרכזית והיום הוכחתם לי כי צדקתי. 

בעוד המתורגמן תרגם עבור הנכבדים, נכנס נער ולחש דבר מה על אוזנו והמתורגמן אמר לנו כי לא נמצאה הנערה, נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. היא כישפה את כל הגברים של הכפר, חזר המתורגמן על שנאמר לנו מקודם, כתשובה לשאלתי מה היה פשעה. האם נערך לה משפט? הובאו עדויות או ראיות? הקשיתי ומשלא קיבלתי תשובה מספקת, שאלתי בקול רם. באופן לא מנומס עצרתי את דבריו של אחד האנשים החשובים בחדר על מנת להשמיע את שאלתי: האם נערך לנערה משפט צדק? המתורגמן תירגם והתחילה מהומה, כל אחד מהגברים בחדר אמר משהו. אני חושב שאני מתחיל להבין את שפתם, לחש לי סטפן אהובי החכם, המילים מאוד דומות לשלנו, ההגייה שונה, הדקדוק קצת אחר. חייכתי אליו, הייתי מנשקת אותו בהערצה אלמלא המעמד.

המתורגמן ניסה לאחד במשפט אחד את הרחש של כולם: מעשיה היו ברורים וידועים לכל, אמר. לסטפן ולי היה ברור שלא רק שאיננו דוברים את אותה שפה, אנחנו גם לא מבינים את התכנים שלהם והם לא מבינים את שלנו. אין ערך לכל החוקים שלנו, לחש סטפן אם אין אכיפה ואם אין חינוך להבנה. אין דבר כזה, "ברור וידוע לכולם", אמרתי כשנעמדתי על רגלי, לשם כך נועד משפט צדק שהיה נהוג עוד בימי אבותינו הקדמונים, עוד בטרם קיבלנו על עצמנו את מורא אדוננו ומאז שעשינו כן, אנחנו מצווים גם על פי דבריו ודברי שליחיו לברור את האמת לאמיתה. ואני אומרת, שאתם מצווים לציית למלוכה ולשם כך עליכם להכיר את חוקי המלוכה. מישהו מכם יכול לומר לנו היכן הם? באיזה ארון אתם שומרים אותם? מי למד אותם ויכול לפעול על פיהם?

השקט שהשתרר עוד קודם, כשהתחלתי לדבר הפך עתה לשקט יותר, אפילו הציפורים בחוץ הפסיקו את שירתם, הרוח עצרה את שריקתה ברווחים שבין קורות העצים מחזקי הקירות, אפילו בהפסקות שנטל האב גרהרד, בין דבריו המפחידים בכנסייה שלנו, במרכז הכפר בו גדלתי, לא היה כזה שקט. במחילה מכם הוד רוממותכם פתח ואמר האדון המוכר לנו דרך המתורגמן, במחילה, אין אנו יודעים דבר על חוקים חדשים שהיו אמורים להגיע אלינו, אנחנו נוהגים על פי חוקי אבותינו מימים ימימה. 

סטפן החליף צבעים. הוא זעם והאדים, הוא זעם והכחיל ולבסוף קם ממקום מושבו, החזיק בידי כמבקש רשות דיבור ואמר בשקט בשקט: זו תהיה חלוקת העבודה בימים הקרובים. המלכה רוזי תהיה עסוקה בעניינים שלשמם הגענו לכאן, בזמן הזה אני אשב איתכם, עם כולכם ואורה לכם, כמו מורה לתלמידים את עיקרי החוקים של הנסיכות. אתם תמנו רשם שירשום בשפתכם את כל אשר ייאמר, ותפעלו בדיוק לפי דבריי. שישה חודשים מהיום אשלח אליכם פקחים כדי לבדוק שלא שכחתם מאומה. אני אפקיד בידם את ספר חוקי הממלכה לשימושכם ואתם תאחסנו אותו במקום של כבוד עבור הדורות הבאים. והיה והפקחים האלה ימצאו כי אינכם דבקים בחוקיי, תנושלו מיד מכל נכסיכם ותופשטו מכל תארי האצולה שלכם לדורי דורות. האם הובנתי כהלכה? את השאלה האחרונה כבר שאל בשפתם. 

לשיטתם של האדונים האלה הם ציפו לעריפת ראשים ולכן הם הופתעו מאוד מהפתרון של סטפן. התפקיד החדש שלקח סטפן על עצמו לא תאם את התוכנית וברור היה כי יגרור שינוי מסלול ואף יגזול ממנו ימים שהיו מיועדים לכתיבה. הנהנתי אליו בראשי לאות כי טוב בעיניי הפתרון.

הימים הבאים היו ימי עבודה לא קלים עבור שנינו. אני ראיינתי כשני תריסרי גברים ונשים, שאלתי אותם שאלות שהכנתי מראש ואף נתתי להם אפשרות לספר לי דברים שהם רצו לספר לי בלא שנשאלו. סטפן התכנס עם אנשי מועצת הכפרים באותו חדר מועצה מעופש, מבוקר עד לילה כדי להיות להם למורה. בתום כמה ימים כבר הבין את דבריהם לפני ביאור המתורגמן ובתום ימים נוספים אף אמר בעצמו כמה משפטים בשפתם. הם נשבו בקיסמו והעריצו אותו. משתה הפרידה נקבע ליום שישי בבוקר והיה אמור להמשך לאורך כל היום. אנחנו התעקשנו שכל אנשי הכפר יוזמנו אליו.

התעוררתי באמצע הלילה במיטתי הזרה. עדיין חבוקה בזרועות סטפן אך לא יכולתי להגיד היכן אני. החושך היה שחור משחור. הסתכלתי סביבי כדי למצוא את אור הלבנה הנכנס מבעד לוילונות הסתורים אך לא מצאתיו. בהלה קלה עלתה במעלה גרוני. רציתי להתישב ליד החלון, זה אשר תמיד עזר לחלומותי להפליג למרחקים, אבל אז נזכרתי שאין כאן חלונות של ממש. כאן מותחים בימי הקיץ על מסגרת החלון פיסת בד טבולה בשומן חזיר כדי לגרום לה להיות שקופה וכך מכניסים מעט אור פנימה. עתה, ימי ראשית האביב היה עדיין קריר למדי בלילות ומסגרת החלון שנאטמה לכל תקופת הימים הקרים עדין האפילה על החדר. הרגשתי מחנק. גיששתי למצוא את שמלתי ורחש הבד שלה בין אצבעותי העיר את סטפן. 

החלום היה יפה כאן, אמר כשחיוך גדול על פניו כמבין שלא ינתן לו לחזור אליו עוד והצטרף אלי. יצאנו מהצריף שהיה ביתנו לשבוע זה, סטפן נטל לפיד ומיהרנו אל הרחוב. הכפר הזה הפך להיות מוכר ואהוב במשך השבוע ששהינו בו. אהבתי את הנוף השונה שניבט מפתחיו, אהבתי את הפתרונות הקטנים שהצלחתי לפתור לבעיותיהם של האנשים החדשים שפגשתי, אהבתי את הגילויים החדשים, אורחות החיים שלא הכרתי ועתה כן, אהבתי את העובדה שהצלחתי לשוחח עם אנשים זרים לגמרי גם בלי שהיתה לנו שפה משותפת ובלי שהיה לנו עולם דימויים דומה. אהבתי את הקשרים האמיצים שנוצרו בין הזרים שהיינו ועוד יותר אהבתי את הברית המחודשת שנוצרה ביני לבין סטפן. 

​

ברחוב שליד הבית ששימש ביתנו בשבוע האחרון, היא התחככה בי בפעם הראשונה. הייתי משוכנעת שזו טעות, הרי הרחובות כאן צרים כל כך ואנשים ממהרים לעניינם וגם אחרי שבוע לא כולם זיהו אותי, אותנו. אמנם אפשר היה להסיק על פי מלבושנו ועור פנינו הנקי מהו מעמדנו, אבל לא כעסתי. האמת היא שהבחנתי רק בשולי שמלתה ומיד גירשתי אותה ממחשבותי, נתתי את ידי בכף ידו של סטפן והלכנו בנעימים אל הככר המרכזית של הכפר לחגוג את נשף הפרידה. 

דמדומי השחר נעמו לנו, שוחחנו את השיחות הקטנות שלנו שגרמו לנו שוב ושוב לחוש כצוות. רק אחרי פרק זמן לא קצר, שמענו את הרכב וחבורתו רצים ברחובות לחפש אחרינו. ממש לפני הכניסה לככר הרגשתי בה שוב. הפעם הפניתי את מבטי בתנועה מהירה יותר והצלחתי להבחין בפנים מוכרות, והעובדה שהן היו מוכרות לי הטרידה אותי מאוד. בככר קיבלו אותנו בשמחה גלויה. נראה כי לו הכרזנו על הכפר הזה כמקום מושבנו החדש, אנשי הכפר היו שמחים מאוד. הוכרז על יום חג היום, הושבנו אחר כבוד על כסאות המלכות במרכז הבמה שעמדה בקצה הצפוני והמוצל של הככר, תזמורת נגנים כבר שימחה את האורחים, שולחנות ארוכים עמוסי תקרובת הוצבו מסביב ואנשים שנראו שמחים וטובי לב חגגו. כולם לבשו את בגדיהם הטובים, פניהם היו נקיות ושערם סורק ומורק.

על רקע כל האנשים האלה היא בלטה. היא היתה שונה בבגדיה המלוכלכים ובשערה הפרוע. נראה ששנינו, סטפן ואני הבחנו בה יחד ובמבט עמוק, האחד אל תוך עיני השניה, הבנו שאנחנו מזהים אותה. קראתי למתורגמן שעמד כל הזמן במרחק מבט מאיתנו. לחשתי לו שאני מבקשת שיאמר לה בשקט ומבלי לעורר מהומה שאנחנו רוצים לדבר איתה אחרי שהחגיגות יסתיימו. הערצתי את אומץ ליבה, הרי אחרי שסטפן שיחרר אותה מעמוד הקלון היא נעלמה והנה עתה שבה אל לב המאפליה. היום היה שמח, והנער הרושם לא מש ממני, כל הזמן הערתי הערות ממראה עיניי והוא רשם בקפידה. מצאתי שמנהגי המקום כמעט ולא שונים ממנהגי הכפר שלנו, סטפן התקבל בכבוד רב ואנשים ברכו אותו כל הזמן, ובכל זאת רצינו שהיום ייגמר, רצינו לפגוש את הנערה שזימנו לסוף היום וכלל לא היינו בטוחים שהיא אכן תגיע.