ציור של בחורה כותבת

לבסוף הגיע האביב. הקור העז עזב את העמק, פרחים הנצו שוב ומחלון חדרי ראיתי את המים הרבים שזרמו בנחל, נשפכים אל אגם המראה. בלילה שלפני המסע, נכנס סטפן למיטתנו ללא אומר, חיבקני אל גופו החם ונרדם מיד. אני לא עצמתי עין כלל. עם דמדומי בוקר כבר לבשתי שמלת מסע חדשה, חיכיתי בקוצר רוח לתחילתה של הרפתקה ומשזו בוששה לבוא הלכתי למטבח של מאמא מרי. שימרי על גוזלי אמרתי לה כשאני מחבקת את גופה הגדול והמזיע. שימרי עליה כאילו היתה שלך וכבר בלעתי את הגוש הגדול שעמד בגרוני ומיהרתי החוצה שמא אתחרט. 

פרק 24

שם ליד הכרכרה, שהעמיסו עליה את ארגזי המסע, עמדתי חסרת סבלנות, כועסת על סטפן שדווקא בבוקר הזה מכל הבקרים התמהמה וכשהגיע לבסוף, לא הסתרתי ממנו את קוצר רוחי. נכנסו לתא הקטן של הכרכרה, שיהיה ביתנו הכי קבוע לתקופת המסע. לא ידעתי למה לצפות ורציתי שהמאוחר כבר יגיע. הכרכרה שלנו גלשה ראשונה במורד ההר לכוון אגם המראה, אחריה עוד שלוש כרכרות ובהן האנשים שליוו אותנו. משלחת מכובדת. בעיקולי הדרך יכולתי לראות דרך החלון הקטן את השיירה כולה. תחילה עברנו בתוך כפר הולדתי, ירדנו לנחל הכובסות, משם לאגם המראה שהיה באותו יום צלול במיוחד. עד שהשמש עלתה כבר טיפסנו לראשונה על ההרים הדרומיים, שמנו פעמינו אל המנזר של האב ארניק שהיה היעד הראשון שלנו. לא יכולתי להתיק עיניי מהחלון, למרות שעד כה הדרך היתה מוכרת לי היטב, הרי צרבתי אותה בכפות רגלי בריצות אין ספור.


העצים חלפו ביעף לפני חלון הכרכרה. היה יום שמשי נעים ובתא הקטן היה חם עד מחניק מאוד. על אף שהרכב הראשי הבטיח לנו כי הכרכרה צויידה ב"גלגלים הטובים ביותר שהוא מכיר", מהמורות הדרך הקפיצו אותה לא מעט ודרשתי לעצור עם כל קפיצה מיותרת, כדי להשיב את נפשי. סטפן היה לעומת זאת, נחוש להמשיך בנסיעה, רטן מעט וציין כי נצטרך להאריך את תקופת המסע בגלל העצירות הללו ולשלוח רצים להודיע למארחנו על האיחור. אילצתי את עצמי להסתגל לתנאי הדרך ולהפתעתי אף התחלתי ליהנות. 

מרגע שהתחלנו לתכנן את מסלול המסע שלנו, געגועי אל האב ארניק גברו, לא פגשתיו מאז הובהל לארמון לייעץ לי. חמימותו וחוכמתו חסרו לי. האם תשלח אליו שליח להודיע לו שאנחנו מגיעים? תבקש ממנו רשות בהזדמנות זו לשוחח עם כל נזיריו? ביקשתי מסטפן. עלמתי, הוא חייך, את לא צריכה לבקש רשות, הוא יקבל את פנינו בשמחה.


עצרנו בתחנתנו הראשונה למסע זה, בשערי מנזר בנדיקטוס. סטפן דילג מהכרכרה החוצה ולפני שפתח לפני את הדלת קפץ אל בין זרועותיו של האב ארניק בחיבוק שהעלה חיוך על שפתי שני הגברים. מה יפה היה המראה הזה, מה יפה היתה החיבה שרחשו האחד לשני. האב ארניק קידם אותי בברכה על בואי למעונו הדל, כשחיוכו הנעים לא מש משפתיו. 


החדר שהוכן עבורנו במנזר היה סגפני כשאר חדרי המנזר, אבל חמים ונעים. התעוררנו בפנים שוחקות, לאחר שנת ישרים ראשונה מזה הרבה לילות חסרי שינה. עם השלווה ששרתה עלינו, ישבנו לצד כל הנזירים באולם האוכל הגדול של המנזר, הודינו על הלחם, היין והגבינה מעשה ידיהם, אכלנו במשורה ואז קמתי ואמרתי את שאני מבקשת. הסברתי לנזירים שהקשיבו בנימוס, כי אני מבקשת להכיר ולו על קצה המזלג את עולמם וכי אשמח למתנדבים שיבואו לפגוש אותי בחדר שהאב ארניק הקצה למען מטרה זו. אני חשבתי כמובן שארצה לערוך את השיחות האלה בגן המופלא שלהם, או בספריה האלמותית, אבל האב ארניק, ברוב חוכמתו לימד אותי שיעור למסע כולו: תמיד עדיף לערוך שיחות כאלה מאחורי דלתיים סגורות, אמר, כי כך תהיה יותר נכונות לתשובות כנות מצד המרואיינים. 


ראשון הגיע אלי האח פיליפ, בחור צנום וגבוה, בעל עיניים כבויות להחריד. עבודה רבה מחכה לי גבירתי, אמר לי מבויש. הוריתי לו לשבת על הכסא מולי, הוא התישב והסיט את מבטו. לצידי ישב על כסא נמוך יותר הנער הרושם. בגיל שנים עשר שלחו אותי הורי לכאן, פתח האח פיליפ וענה לשאלתי כיצד הפך לנזיר, אמרו לי שזה רצון האל ואני לא התווכחתי. חיי השיוויון כאן במנזר נעמו לי כבר מהשבוע הראשון. שמעתי ברבות הימים על מנזרים אחרים בהם יש משטר מעמדות, שהוא קשה מנשוא ולפעמים עוברים על הנזירים חיים שלמים מבלי שמעמדם מגיע אל השלווה. האב ארניק מנהל כאן את המנזר בהרבה אהבה, גם לאל וגם לבני האדם. אני הקשיתי עליו ושאלתי שאלות מציקות, על ארוחות ועל רעב, על שיחות ועל קריאה, על עבודות קשות ואולי גם על קלות ולבסוף שאלתי אותו אם יש משהו שירצה להגיד רק לי. אני אשלח את הנער הרושם החוצה, אמרתי לו, אם תרצה שהדברים ייאמרו רק לאזני. הוא חייך לראשונה מאז פגשתיו ואמר שאין אני יכולה לשלוח את האל החוצה מהחדר ומכיוון שהאל רואה ושומע הכל, אין הוא מסתיר דבר. יכול הנער לרשום את אחרון המילים שהוא אומר. חרטה אחת יש לו, אמר האח פיליפ, על השנים בהן כעס על הוריו שהוציאו אותו מעם החיים והכניסו אותו למוסד הסגור בפני העולם ועתה הוא מבין עד כמה טעה: בין כותלי המנזר הזה הוא פתוח לעולם הרבה יותר מכל איכר בור, שאינו יכול לקרוא את כל הספרים שהוא מורשה לקרוא. "איכר בור" אמר האח פיליפ, שהיה בין הנזירים שנשבעו להקדיש את חייהם להעתקת ספרים, משימה שהפכה למטרה הכי חשובה בנסיכות.


הייתי מאוד נרעשת אחרי הראיון הזה והלכתי לחפש את חום קרני השמש בגינה, שם פגשתי במקרה את האח אולסן. הוא היה עסוק מאוד בכיבוד פרחי הגינה הפורחים, עישב סביבם, טיפל במזיקים שלא יגעו בפרחים. כשפניתי אליו ושאלתי לשמו הוא ענה לי מבלי להסב את ראשו אלי, שאלתי שאלות סתמיות כדי לפתח שיחה, לתרגל שוב את אומנות התישאול והוא ענה את תשובותיו תוך כדי עבודה ואז הצגתי את עצמי. אני יודע מי את, נכנס לדברי בחוסר נימוס, את הנערה שהתעלפה כאן לפני שנתיים, שלושה חודשים ועשרים יום. הייתי המומה מהמידע המדויק. איך אתה זוכר מידע כזה? שאלתי. כי מאז ועד היום לא היתה אשה אצלנו במנזר, ענה. האב ארניק אוסר עליהן את הכניסה אל בין הכתלים הקדושים, אמר. אז מדוע הוא מרשה לי, לדעתך? שאלתי אותו בהתרסה, מקווה לשמוע דברי חנופה. האח אולסן עדיין לא הפנה אלי את מבטו ואמר שאין הוא בודק את רצון האל ואם הורה לאב ארניק לחרוג ממנהגו, הוא ודאי יודע מדוע הוא עושה זאת. הנער הרושם רשם הכל ואני נפניתי משם בבושה. הוספתי בתחתית הדף הערה של איפוק. בסך הכל שוחחתי עם חמישה נזירים באותו יום. כולם שיבחו את האב ארניק, שתקו כששאלתי על ענישה, כולם הודו על מזלם הטוב שהוביל אותם לצורת החיים שהם חיים, כל הנזירים (חוץ מהאח אולסן) שמחו על שניתנה להם ההזדמנות להעתיק ספרים וראו בכך שליחות של האל בכבודו ובעצמו. על השאלה מדוע שומרים את כל הספרים המועתקים במנזר ואין נותנים לכל החפץ בכך לקרוא בהם, לא היתה להם תשובה מוסכמת. כולם ציינו בדרך זו או אחרת את מעמדם הנבדל משל האיכרים אבל גם משל האצילים. את סטפן פגשתי שוב רק בארוחת הערב וכל הלילה שתקנו שוב מחובקים במיטה, בלא שהחלפנו רשמים.


ערפל הבוקר ליווה אותנו עד שיצאנו לגמרי מתחום ההרים המוכרים לנו והגענו אל ההרים האחרים. נחל שוצף בצד הדרך ניגן נעימה מוכרת של אדוות מתנפצות על סלעים שעמדו בדרכם. פרחי האביב הנצו בכל מקום ופיזרו ריחות טריים. בקושי רב התאפקתי מלעצור את כל השיירה רק כדי להריח אותם. סטפן ואני היינו מוקסמים. דיברנו במילים מאוד קצרות עם אצבע מורה על האופק הרחוק "תראה" וחיוך גדול התפשט על שפתות שנינו, "הנה" וכמעט נחבטנו בתקרת קופסת הכרכרה כשקמנו לראות מה. היערות שעברנו היו שונים מאוד מהיערות שהכרנו ולריחות שהרחנו מבעד לחלון הפתוח היה טעם אחר ואנחנו רק במרחק יום רכיבה מהעמק בו גדלנו כל חיינו. 


הסוסים הובילו את הכרכרה בדרך סלולה שהתפתלה בתוך יערות מסתוריים. גזעי העצים היו דקים בהרבה מאלה שנשענו עליהם ימים שלמים, סטפן ואני, ביער שלנו. לא יכולתי להסיר את עיניי ממראות הדרך, היה מופלא בעיניי איך שהנוף משנה את טיבו. יכולתי להבחין בצורתם השונה של ההרים שנגלו לעינינו מיד לאחר שעזבנו את ההרים שהקיפו את העמק שלנו. אני רוצה לספר לך על הנזירים שדיברו איתי אתמול, אמרתי לסטפן, מפרה את השתיקה הכבדה. הם לגמרי משוכנעים שנזר הבריאה בידם. סטפן צחק שוב אחרי שהזכרתי את המילה הזו. אין להם שום ספק ושום היסוס. אם תאפשר להם להמשיך ולעשות את אותו הדבר שהם עושים, עוד שלוש מאות שנה, הם עדיין יהיו מרוצים. כולם זולת אחד, שנראה לי מאוד משונה. טוב שהתחלת את מסע הראיונות מהנזירים ומאנשי הדת, אמר סטפן, כך תהיה לך נקודת השוואה טובה, ותודה שאיפשרת לי חזרה למנזר שלי ומפגש עם האב ארניק, הוא חסר לי מאוד!


בחצות היום, עצרנו לארוחת צהריים תחת כיפת השמיים. הוצאנו את הסלסלה שערך לנו האב ארניק לצידת הדרך, ובה גבינות מצויינות שהכינו במנזר ויין בעל טעם וריח עמוקים של היער שהשארנו מאחור ואת זו של מאמא מרי, כדי שלא תכעס אם תדע שלא אכלנו את האוכל שלה, צחקתי. סטפן הגיש לי תפוח שקטף מהעץ הקרוב אלינו ואני ריחרחתי אותו היטב, כפי שלימדו אותי לעשות כבר בילדותי, זה בוסר אמרתי לו, אסור לנו לאכול. הוא שמע בקולי למרות שנעצב ועטה פני ילד נזוף. תפוח כזה יפה לא ראינו מעולם. ואז שמענו את הרכב מספר לעוזרו ש"אגסים" כאלה פגש אך לפני שנים רבות. ניגשתי ושאלתי – אגסים? וראיתי אותו אוחז בפרי שנראה בדיוק כמו "התפוח" שסטפן קטף עבורי והוא חצי אכול. האגס, אמר הרכב מבלי להביט בי, איננו גדל בעמק שלנו ולכן איננו מכירים אותו, הציל את כבודי, טעמו טוב בעיניי משל התפוחים שאנחנו אוכלים, זהו פרי של סוף החורף וטעמו משובח יותר כמה ימים אחרי קטיפתו. הסתכלנו האחד על השניה, סטפן ואני ונגסנו נגיסה קטנה. אסור לנו להסתכן במחלת הבטן אבל הסקרנות היתה חזקה מאיתנו. טעם הפרי החדש אכן היה טעים כטעם ההרפתקה. הרכב קטף כמה אחדים עבורנו ואחסן בסלסלות שהתרוקנו. בעוד כמה ימים תטעמו שוב, אמר וקד קלות.


כל העת הזו היה הטבח הצעיר ששלחה איתנו מאמא מרי עסוק בהתקנת הארוחה שלנו. הוא אסף פטריות טריות נגס מהן וטעם לוודא שהן לא רעילות ורק אחר כך בישל אותן ביין והוסיף עשבי תיבול טריים שקטף ביער, על שולחן מאולתר פרס מפה לבנה, סידר כוסות יין ומזג מיין המנזר הנהדר, בצע מהלחם של מאמא מרי והוסיף את הנקניקים שהכינה כל החורף ואת הגבינות מהמנזר של האב ארניק. סימנתי לכולם לשבת ליד השולחן, הם היססו אבל סטפן אמר להם מפורשות שלאורך כל המסע אנחנו חבורה אחת וכולנו נתחזק יחד באוכל שנתחלק בו וככל שנאגור יותר כוחות, כן נפיק יותר תועלת ממעשינו. אכלנו, צחקנו והחלפנו חוויות מהמראות שראינו כאילו ולא היו ביננו מחיצות מעולם. הארוחות האלה בדרכים יהפכו עבורי ועבור סטפן להיות החלק המהנה ביותר של המסע. 


העובדה שישבנו בארוחות הצהריים המאולתרות בדרכים, חבורה אחת קולנית שצחקה ופיטפטה יחד, היתה אמורה לטשטש את הרושם שאנחנו אצילים הנוסעים עם רכוש לא קטן, על מנת להתחמק מהגנבים האורבים לנוסעים בדרכים. למדנו על חבורות האנשים המתקיימים מביזה בלבד, כבר מתחילת תכנון המסע, על כך שאין לדעת היכן יצוצו ומה יעוללו, על כך שהם הסכנה האמיתית של הנוודים. זו הסיבה שסטפן ביקש מפורשות שהכרכרות שלנו לא ייראו מפוארות כלפי חוץ כנהוג, אך ברור שאנשים מיומנים כמו גנבי היערות ידעו להבחין בסממנים כגון הגלגלים המשובחים, שהם מאיכות טובה יותר ובסוסים, שניכר בהם שאומנו באורוות מלכותיות. קיווינו שהטעיה זו תעבוד כהלכה ובכל אופן לא נתנו דעתנו על הסכנות הללו, אולי בשל תמימות מסויימת של מי שנע בדרכים בפעם הראשונה בחייו.


גלגלי הכרכרה חרקו בעליה, הסוסים המיומנים למסעות מעין אלה התנשפו ובקושי סחבו את משאם. העליה הזו היתה קשה עליהם בגלל השיפוע הגבוה והחד שלה. הנשימה הפכה קשה גם עלינו כשהעפלנו לרום ההר. בשלב מסויים עצר הרכב הראשי את כל השיירה ובהתנצלות, שמבעה היה כמעט הגשת חייו לתליה, ביקש מאיתנו לרדת מתא הכרכרה כדי לאפשר לסוסים לעבור את החלק הקשה. אני ואנשי נישא את המלכה על אפיריון עד לנקודה שבה הסוסים יוכלו שוב לסחוב את הכרכרה, אמר בבושת פנים. חייכתי אליו, הרמתי יד בתנועה שאמורה היתה לרכך את מה שאני עומדת להגיד והוא נבהל עוד יותר. אני אלך ברגל אמרתי בשקט, אני רגילה ללכת, עודדתי אותו, סטפן קושש בינתיים שני ענפים חסונים, נתן אחד מהם בידי ושמח להזדמנות שנקרתה על דרכנו. העליצות הזו החזירה לעיני האגמים הצלולים שלו אדווה קלה ואני הייתי מאושרת מהקירבה שנזדמנה לנו. הסדרתי נשימה והלכנו להתייחד עם פריחת רום ההר, כשהרכב, אנשיו וכל הצוות שהתלווה אלינו התנשפו והתנשמו כדי להעביר את כלי הרכב במעבר ההרים הקשה. מאחורי ההר הזה הובטח לנו ביקור בכפר מהמבודדים ביותר בנסיכות. הכפר הזה עניין אותי במיוחד, כי ראיתי סימנים לקיומו על גבי המפות העתיקות ביותר בחדר המפות. קיוויתי לקבל שם תשובות לשאלותי בענייני אמונה עתיקה לעומת אמונה חדשה, בגלל בידודו. סברתי כי את רוב הפולחנים האליליים אוכל לפגוש בו. ספק אם אנשי הכפר שמעו אודותינו לפני בוא השליח שלנו, שביקש להכין עבורנו מגורים לתקופת שהייתנו.


השביל הזה כנראה לא ראה מעולם אשה מהלכת עליו, ואם כן אז לא נשארו סימנים, אמרתי לסטפן. הוא החמיא ואמר שנשים מנוסות ממני בדילוג בשבילי יער והרים, אין כנראה. רגליך היחפות הכירו רבים מהם, אמר ובשובבות מה התכופפתי כדי לחלוץ את נעלי כשהוא עצר בעדי. לא יאה, יפתי, אנחנו לא לבד, שמר עלי ועל תומתי. נישקתיו באהבה גדולה על חידוש נעורינו. שובבות כזו התאימה ליום הזה, הצח והבהיר של ראשית האביב. 


כשהרכב חזר להודיע לנו שאפשר לחזור אל הכרכרה, היינו באמצע ויכוח נוקב אם צריך ללכת עם השביל הפונה אל מעלה ההר, או עם זה היורד מטה. ההגיון אמר שתמיד יש ירידה לצורך עליה אבל הקול הפנימי שלי אמר, שאני רוצה לחוות עוד תצפית מרהיבה שתימצא כנראה, דווקא למעלה. סטפן נכנע ובא אחרי. כאן ביערות הוא דבק בי והרכב המסכן נשאר ללא מענה. רק אחרי שבאתי על סיפוקי על הפסגה וצפיתי אל גבולות האופק החדשים, שם היו שני אגמים צמודים זה לזה מוקפים יערות עד, אמרתי כי אני נאותה עתה לשוב אל הכרכרה. כלומר, לחזור לתלם. למעשה מצאתי את הדרך למעבר הרים חדש שלא היה כאן קודם. הדרך נוצרה עקב מפולת סלעים די טרייה, איבחן הרכב והצביע על האבנים הגדולות. אדוננו הוא שהדריך אותך להבחין בשביל שנוצר, הוסיף. נדתי בראשי לאות תודה על ההערכה וזכרתי להצטלב. התצפית למעלה על ההרים שמסביב היתה מרהיבה ביופיה.


כשהכרכרה עברה לצד השני של ההר, נגלה הכפר אליו כיוונו את פעמנו. הוא היה מונח על גב ההר שמנגד בצורה שנראתה כבלתי אפשרית, הבתים נראו תלויים עליו, המראה הכללי החמיא להר. ביקשתי לעצור את הרכב וסטפן המוקסם הוציא מתיק המסע שלו דפים, ציפורן וקסת דיו, התיישב על הסלע הקרוב לשרטט את שראה, נאמן ככל שיכול למקור שלפניו. עד שלא נמלא כולו כתמי דיו כבימי נערותו, לא נרגע מהמעשה ואני, כדי לא להפר את הקסם שסטפן היה שרוי בו, קראתי לנער הרושם על מנת שירשום את מחשבותי על נחישות האנשים בכפר, תהיתי מי הגה את הרעיון לבנות את בתיהם במקום המסוכן והבלתי אפשרי הזה, מה היתה הסיבה לכך וכיצד שכנע את השאר לעשות זאת? ככל שתהיתי יותר, שאלתי את עצמי שאלות רבות יותר.


העצירה הזו היתה בעוכרנו. השמים התכרכמו והגשם החל לרדת בטיפות אחדות שבמהרה התגברו לכדי שטפון עצום והפך באחת את האדמה לבוצית. המשמעות העיקרית היתה שגלגלי העץ שכל כך התאמצו קודם, כמעט והיו מנועים מלנוע. הרכב ניתב את הכרכרה אל מתחת לענפי העצים האיתנים, הקרובים ביותר בציפייה להתבהרות, שסירבה להגיע. ההרים מנגד, עם הכפר התלוי עליהם, אליו התכוונו להגיע, נעלמו מתחת לשמיכת העננים שירדו מטה, וההמצאות בתוך תא קטן שאינו חסין מפני כניסת מי הגשמים היתה מסוכנת משהו. פחדי הישנים כילדה קטנה בלילות סערה, צצו ועלו למרות שהשתדלתי מאוד להסתירם. סטפן חש בהם ועבר לשבת לצידי כשהוא מנסה לחממני בגופו, מצטער על כל ההרפתקה הזו שהסכים לה. ישבנו כך חבוקים זמן רב, כששולי שמלתי ונעלי שהיו כבר מלאי בוץ מהטיול הרגלי, נרטבו לחלוטין מהמים שפרצו פנימה. הרכב ביקש רשות, כשהוא עומד כולו בגשם השוטף, לנסות ולהמשיך בנסיעה עד למקום מסתור יותר יעיל. הסכמנו בהנהון ראש, למרות שידענו כי גלגלי הכרכרה בסכנת קריסה.
יצאנו מהיער ועלינו על דרך משובשת שטיפסה על ההר. למרות ואולי בגלל העננים שכיסו והסתירו חליפות את ההר ממול, הכל נראה מכושף. הקור והגשם חדרו מבעד לחלון הקטן, דרכו הבטתי החוצה מוקסמת. למזלנו הרב, בעיקול אחרי ההר התגלו מספר בתי עץ שמצורתם היה ברור שהם בתי איכרים. הרכב עצר את הכרכרה ונקש על דלת הבית הראשון. הסביר לבעלי הבית מי הם נוסעיו וביקש רשות להסתתר בביתם עד חלוף הסערה. בעלי הבית כמובן הסכימו, וכי מי לא יסכים לארח את המלך והמלכה ולו להרף? בתי האיכרים היו קטנים, כמו הבית בו גדלתי. ביתם הכיל שולחן אוכל מרכזי, שתפס כמעט את כל חלל המגורים, לידו מבנה של תנור ששימש לבישול האוכל ולחימום הבית. שאר החלל התחלק בין מיטות דרי הבית לבין מרבץ החיות. לא קל לארח בתנאים כאלה, חשבתי.


סטפן ואני נכנסנו. הוזמנו לשבת ליד השולחן. לוטה ואולף, בעלי הבית קדו קידה עמוקה והציגו עצמם, הילדים המנוזלים התרוצצו סביב, כל אחד הביא דבר מאכל וכהרף עין היה השולחן ערוך. ודאי כל המזווה שלהם התרוקן. ריח חריף ובלתי נעים עמד ביננו. דיברנו דברי נימוסין, הודינו לטוב ליבם, בירכנו את אדוננו ולא הספקנו אפילו לסיים את ספל הרותחין המבושמים שהגישו לנו כשהגשם פסק. הרכב הודיע בנימוס כי כדאי להמשיך הלאה למחוז חפצנו לפני גבור החשיכה.


הביקור הזה היה מאוד משמעותי עבורינו. סטפן לא הפסיק לדבר בו כל הדרך, מרגע שעזבנו את הבית שהיה מפלטנו הקצר מהגשם הכבד, הישווה אותו לבית הורי החמים אותו הילל ושיבח. חום שבא לאו דווקא מן האש, עלמתי, אמר, חום המגיע מהאנשים אשר דרים בין קירות הבית. אחייך מעולם לא נראו כמו הילדים האלה שהתרוצצו לפנינו, אמר, אצילות מקורה ביושרה ובהתנהגות האנשים, אצילות היא ברוח העוברת בין אנשים החיים יחדיו ולא במעמדם החברתי, התלהב סטפן וברוב התלהבותו הוציא את הראש מחלון הקרון וצעק לרכב "תודה" וקולו נשמע בכל העמק מתחתינו ושב אלינו חזרה. הרכב הזה כנראה לא זכה מעולם במסע כל כך משונה, חשבתי. סטפן המשיך עוד ועוד לדבר על לוטה ואולף וילדיהם, מצא אין ספור נקודות השוואה להורי. אף פרט לא נעלם מעיניו היפות. הכל הוא ראה, אבל בעיקר את הצינה שנשבה בין בני הזוג ואני התנחמתי בזה, שבליבו נשאר איתי יותר מאשר בגופו.


הכרכרה טיפסה בקושי אל ההר המיוחל, זה שהכפר כבש אותו. השבילים היו כאן נדיבים בהרבה אך גם משופעים מאוד. מעת לעת נגלה שועל בין העצים, או עדרי חיות בית שרעו במרעה. נשמתי נשימות צלולות שכולן שמחה. כה אהבתי את כל מה שראיתי! כה העדפתי זאת על קירות הארמון שסגרו עלי בשנים האחרונות. תהיתי אם גם סטפן חש כמוני, אבל עיניו שתמיד נתנו לי תשובה לשאלותי, התרוצצו עתה אנה ואנה ולא היו לרשותי.

איך להתמצא באוספת אוצרות:

פרקי הבלוג:

הבלוג עוסק בנושאים מגוונים – טיולים, אוכל, סקירות ספרים שאהבתי, אמנות ועוד נושאים מגוונים.

לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד הראשי של הבלוג, בו תוכלו לנווט לפי קטגוריות, לפי חיפוש בקוביית החיפוש לפי מילות מפתח
או בלחיצה על לשונית האינדקס שתוביל לעמוד המסודר לפי ארצות ונושאים לפי א'-ב'.

השביל העולה להר:
סיפור פרי עטי המתפרסם רק כאן. לחיצה על הלשונית בסרגל העליון תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל פרקי הסיפור. תיהנו ואל תשכחו לספר לי רשמים בסוף.


מסלולים:
Road trips - מסלולי טיול מצולמים על מפה שאני מציירת עבורכם. לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל המסלולים.

© כל הזכויות שמורות לרבקה קופלר 2015