כשעברנו את העיקול, בפתח היער, נהגנו לעצור ולתלות את הכבסים על חבלים שקשרנו בין העצים. כאן נשבה הרוח ממעבה היער וביום טוב שזפה השמש את התלויים וכך יבשו בדרך כלל עד סוף יום המחרת. שם גילינו אותה בין עצי היער קוטפת פטל, אוכמניות או גרגרים טריים אחרים.

אבא שלה חשב שהיא יפה באופן מיוחד, כך סיפרה לנו. הוא הסביר לה שיופיה יעלה את ערכה בשוק השידוכים ולכן שילח את לדרכם כל מחזריה שמקרוב באו. הוא היה בטוח שיום אחד יתדפק על דלת ביתם הדל חתן ממעמד יותר גבוה משל כל יתר המחזרים. ברטארדה היתה אדישה לגחמותיו של אביה, אבל  דבק בה הרעיון כי היא יפה ולכן וסיגלה לעצמה הרגלים מוזרים שהפכוה לגאוותנית. למשל, היה לה ההרגל הזה להביט בדמותה המשתקפת בנחל הזורם, אחר כך לאסוף את שערותיה יחדיו מתחת לצעיף ומיד לאסוף מחמאות מחברותיה.

פגשתי אותה בארמון הנמוך ולא האמנתי למראה עיניי. כשמועד המסע התקרב וארגזים הוכנו, החלטתי שכדאי להתחיל להתאמן בתשאול, שלא אבוא חלילה אל משימתי קיצרת המועד ללא נסיון כלשהו במלאכה אשר ביקשתי לי ובעבורה שכנעתי את המועצה לקצוב לה תקציב. זה היה ביקורי הראשון בארמון הנמוך מאז עברתי לגור על ההר. הגעתי בליווי שתיים מנערותי תוך כדי שבחנתי את המבנה המלבני המקיף את החצר, בה התהלכו חופשי חיות הבית ואז ראיתיה. 

יופיה נשתמר עמה על אף שנראתה עייפה מאוד. היא השפילה מאוד את מבטה כדי לא להביך אותי. ברטארדה ידעה שאני מתגוררת בארמון הגבוה, שאני מלכתה ולא חשבה שימינו המשותפים ליד הנחל מקנים לה את הזכות להמשיך ולשוחח עמי גם עתה. מה מעשיך כאן? שאלתי אותה בשמחה גלויה וכמעט נפלתי על צווארה מרוב התרגשות מהמפגש. מיום שנישאתי לווילי שלי, אמרה, אנחנו גרים כאן. הנישואים איתו הקנו לי זכות לעבוד בתור משרתת ומכיוון שהמיומנות העיקרית שלי היא כביסה, מינו אותי להיות אחראית על כביסת הארמון ועל הכובסות כאן.

תנאי העבודה שלנו כאן קלים לאין ערוך, אמרה תוך שהיא נזהרת לא להזכיר את עברי, ומבלי ששאלתי סיפרה על סבון האצילים שמנקה בקלות יתרה, על דודי המים הגדולים, המוסקים בגזרי עצים רבים. הם נבנו במיוחד כדי שלא יצטרכו הכובסות לרדת לנחל, האדון נדיב עמנו אמרה בחיוך. איפה פגשת את ווילי שאלתי, סקרנית לדעת איך הגיע לבסוף בעל המעמד הגבוה לאביה לבקש את ידה. במאפיה שבמרכז הכפר, אמרה. את זוכרת את קארינה? העזה ושאלה בקול נמוך כשהיא משפילה עוד יותר את עיניה. ודאי, אמרתי, שמחתי שגם היא זוכרת וחיכיתי להזדמנות לשאול אותה אם היא מבקרת גם אותה בחלומות. פגשתי אותו במאפיה עת באתי לבקר את קארינה, הוא היה כל כך יפה, ווילי שלי כשהיה נער, שבו במקום שכחתי את כל נימוסי, אחזתי בידו והובלתי אותו לביתי. אפילו לא שאלתי אותו לאיזה בית הוא שייך, פתחתי את הדלת והודעתי לאבי שאני רוצה להנשא לו. אני חושבת שווילי נבהל יותר מאבי וברח. אחרי יומיים שבהם חטפתי מאבי כהוגן, הוא חזר ואמר "כן" ואז גם סיפר שאביו הוא משרת המלוכה ולכן הם גרים בארמון הקטן. ומה ווילי עושה כאן? שאלתי, מה תפקידו? הוא סייס ומטפל בסוסי המלך, אמרה והשפילה את מבטה. עכשיו לא התאפקתי וחיבקתי אותה. ברטארדה נבוכה מאוד, לא החזירה חיבוק. אמרתי לה שארצה לשוב ולשאול אותה שאלות על ילדיה. היא היתה מחונכת היטב ולכן לא הראתה עד כמה היא שמחה אבל יכולתי לראות זאת לפי עיניה שזרחו. הם יפים מאוד, אמרה כמעט בלחישה, זו שהחשיבה יופי יותר מכולם.

כבר למחרת שלחתי לקרוא לה, שמחתי במפגש המחודש עם פנים מוכרות. ביקשתי ממנה שתספר לי על אופן גידול ילדיה, על טיב העבודה שנדרשה מהם וכיצד הם מקבלים את חינוכם. את כל דבריה רשם הנער שהפקדתי מעתה על הרישומים לתקופת המסע. ביקשתי שירשום בראש הדף את שמם המלא של המרואיינים ומקום מגוריהם, כדי להקל עלי את עיבוד המידע מכל דפי הרישום, אותו תכננתי לעשות בסוף.
עצב גדול נפל עלי עם עזיבתה של ברטארדה, כשלפתע עטפו אותי ידיו של סטפן מאחור, ליטפו את געגועי לבית אבי ואמי ולכובסות שהשארתי מאחור, כאילו ניחש מתי בדיוק עליו להופיע. בשקט וללא אומר נכנס למחשבותי הנוגות שגירשתי מהר ושבתי לתכנון המסע: תכננתי כך, סיפרתי לסטפן, שהמסלול שלנו לא יתרחק מדי מההר שלנו, כך שנספיק בזמן קצר למלא די הרבה ממשימותינו והעדרותנו תהיה קצרה ככל האפשר. הראיתי לו על המפה את הכפר שהוא יעדנו העיקרי במסע. זכיתי לחיבוק גדול ונשיקה ארוכה. אני אוהב את הלך מחשבותיך לחש לי סטפן.