ציור של בחורה כותבת

העבודה על ספר החוקים היתה תובענית מכפי שציפיתי. שקעתי בה ימים רבים. התלהבותי הראשונית התחלפה בתסכול על חוסר ידע בתחומים רבים. בתחילה חיפשתי תשובות בספריה וכשלא מצאתי פניתי לסטפן. סבלנותו ניתנה לי במשורה. סטפן שהיה נער חולמני ורך, הפך לאיש בוגר בעל עמידה בוטחת ודיבור קצר. נדמה היה שהמטלה הגדולה שהטלתי על עצמי היתה נוחה לו. בכל חודשי הקיץ החמים מנשוא, הוא הלך והתמעט מחיי, באותה מידה בה כבש אותם בסערה, כך פג מהם. הותיר אותי לבדי למשימתי.

פרק 22

שגרת חיינו הצטמצמה לפגישות ליליות, לעתים הצטרף אלי לחדר הילדים לפגוש את ביאטריצה, לעתים הופעתי ללא התראה מוקדמת באולם הקטיפה הכחולה והשתתפתי בדיון או שניים. סטפן מצא לעצמו עניין משונה בציד, שהעלה על שולחננו מיני חיות מוזרות ועניין זה חלף אף הוא במהרה. שיחותינו התמעטו, למעשה כמעט ולא התקיימו. היו לילות סוערים שהחלו עם דימדומים, עת פרץ סטפן כרוח לחדרי המגורים בארמון וקטף אותי מכל מקום בו נמצאתי. ממציא תירוץ טוב, אוחז בידי ורץ איתי לחדר השינה, ושם היה רק שלי, מחבק, מלטף ומנשק כל פינה בגופי, כאילו לא חל כל שינוי, עוצר כדי לספר מסיפוריו תוך כדי נפנוף ידיו, שהיה ההרגל האחד שדבק בו ושוב חוזר לנשקני ולאהוב את כולי, ואני, על מנת לא להפר את תחושת הקסם, לא דיברתי איתו על בדידותי.


היו הימים האלה שהיו נחמתי, בהם ביליתי במטבח אצל מאמא מרי הטובה. היא היתה לי לאם ולמרגוע בארמון הענק הזה, שלמרות כל השתדלותי, הדגיש את היותי זרה ולא תמיד היה לי לבית. 


כסא קבוע נשמר עבורי ליד השולחן הגדול במטבח ההומה והרוחש, מאמא מרי שמחה ללמד אותי את סודות מטעמיה, איך על מנת להשביח תבשיל, היתה מוסיפה קצת מזה וקצת מזה, מודה לי על שהפכתי אותה למבשלת מומחית מאז שביקשתי אותה למנות את הנער האחראי על רישום מתכוניה. 


היה זה ביום שישי, שלפני תענית הימים הארוכים הקודמים לפסחא, בו הדגימה פעם מאמא מרי בסיפור: ארבעים ימות הצום שלפני הפסחא, היוו תמיד אתגר עבור המבשלות, אמרה, שהרי צריך היה להתנזר ממאכלים שמסבים הנאת גוף, אך כיוון שלמלך ולאורחיו אין להגיש מאכלים שאינם טעימים, למדה מאמא מרי מנסיון השנים, שאם מוסיפים לבצק העוטף את פשטידת הגבינה, קמצוץ של עשבי גינה שיובשו וכותשו עד דק, הפשטידה כולה מקבלת ניחוחות נעימים לחיך והתענית יותר קלה לעיכול. מאמא מרי סיפרה לי תוך כדי נעיצת מרפק על בתה השלישית שנולדה רפת שכל. כבר בשעת הלידה, לחשה לה המיילדת שתינוקת מוזרה למראה נולדה ואם רק תסמן לה במילה מתאימה - היא, המיילדת, תדאג שהתינוקת לא תטריד אותה עוד, אף פעם. ואני, אמרה מאמא מרי, מיד הבנתי את הרמז העבה על אף כאבי הלידה העזים. "אם תיפול שערה משערות ראש בתי" איימתי, "תבוא עליך קללה עד סוף כל הדורות וכל הילדים שתיילדי יהיו דומים לבתי", כך אמרה המפליאה בבישולים ואני נדרכתי ורציתי לשמוע עוד. 


קלותילדה, זו בתי, אמרה מאמא מרי, היתה ילדה נוחה לבריות. רק פעם בשנה, בתקופת התענית היתה בלתי נסבלת. לא יכלה לעמוד בתנאי התענית. אף פעם. היא דרשה וקיבלה את מנת הבשר השבועית שלה, שנה אחר שנה ולא, צווחותיה הגיעו עד שערי השמים. הכומר שלנו פטר אותה מחובתה ואמר שכיוון שהיא רפת שכל ואינה מבינה את משמעות התענית, אין היא חייבת בה. אלא שאני חשבתי אחרת, אמרה מאמא מרי, היא היתה ילדה מאוד חרוצה, במיוחד בעבודה על הפלך, היא ידעה בדיוק מה עליה לעשות, כיצד לגלגל את הצמר בין אצבעותיה המגושמות כדי שיצא בצד השני חוט נוח לסריגה או אריגה, אז איך לא הבינה את החובה הקדושה בתענית הגוף? כשגיליתי פעם, במקרה, את סוד אבקת הצמחים היבשים בתוך בצק פשטידת הגבינה, הכל בא על מקומו בשלום, והילדה לא זכרה עוד את תאוותה לבשר ומאז סללה קלותילדה שלי את דרכה אל גן העדן, תהי מנוחתה בשלום. מזה שנתיים שאלוהים חפץ בה לצידו.


סיפורה של מאמא מרי העלה בגרוני גוש גדול ומכוער, כזה שמטיל ספק, כזה שבוחן את חיי מחדש. כשחציתי גבולות ונישאתי לסטפן, כל רצוני היה לחיות לצידו כשאנחנו קוראים יחד בספרים ודנים בהם, רציתי לשתות את חוכמתו מכוס עמוקה, רציתי להרגיש חשובה כשהוא מקשיב לי ולמילותי שהלכו והתרבו, רציתי לראות את השחוק בפניו, את עיניו העמוקות מביטות בי. לא דמיינתי שיום יגיע ואהיה בודדה בין כתלי ארמונו, מנסה להמציא עולם חדש שתכליתו אינו ברור, לא חשבתי כי אמצא עצמי פעמים רבות, מספרת לקירות אלה בקול רם, בוכה ומדמיינת אותם מרגיעים ואומרים לי לרפד עצמי בסבלנות של נשים ואני משיבה ולעיתים לא. ידעתי כי מאמא מרי שמה בידי את הפתרון: עלי למצוא את התבלינים שאלוש לתוך חיינו. חזרתי לחדרנו ואמרתי לעצמי בקול, שהלילה אמצא את הדרך לשנות את נתיב גורלי.


בין נשיקה לליטוף באותו לילה דיברתי על בדידותי, סיפרתי לסטפן על הימים הארוכים בהם רק קירות הארמון שומעים את רחשי לבי, באין לי חברים אחרים, סיפרתי לו על ספקותי בחשיבות עבודתי, על כך שאני לא בטוחה בתוצאותיה. כשהוא עצר, התרחק ממני קמעה והתבונן בי במבט המעמיק שלו אמרתי את המילים המפורשות: "אני מרגישה בודדה".


יכול היה לאסור, יכול היה להעניש. לו רצה יכול היה להקים עלי את כל הארמון, על יושביו ולהציג אותי מבויישת, מבקשת ומתחננת להשיב את דברי אחור, אותי את כלתו שבאה משום מקום והעזה להתלונן על אדונה, אבל הוא שתק. קם והתעטף, הקשיח את גופו והלך ללגום מהיין שנח על השולחן הקטן ליד החלון, עמד אל מול ירח חיוור ושתק. רחש לגימותיו היה עצבני. אמר דבר מה על שבועתו לאהבני בטקס נישואנו, על הכבוד וההערכה אלי. בכעס אמר את הדברים ומילים טובות הרי אין להן ערך אם אינן נאמרות ברוך. מה עוד תרצי ממני רוזי שלא נתתי לך? אמר קצרות וחזר אל שתיקתו שחתכה בבשרי. "תבלינים" הזכרתי לעצמי. לרכך, לפתוח את הבצק וללוש אותו. תבלינים, לחשתי לסטפן והוא פתח זוג עיניים. אני מחפשת את התבלינים שייטיבו את תבשיל חיינו, אמרתי לו. באמת ובתמים רציתי רק להשיב אותו אל חייקי ולא רק בלילות אהבה סוערים.


הלכתי אליו ונעמדתי מולו, מביטה בו עמוקות ובקול רועד שאלתי, זוכר ששאלת אותי אם אני מתכוונת לצאת למסעות? לפי מבט עיניו חשבתי כי הוא מחפש בי את החטא שהוביל לטירוף והעזתי מהר לפני שאתחרט: נצא למסעות ביחד, המשכתי, נהפוך לנוודים לתקופה קצרה ונאפשר לעצמנו חזרה לימים שהיו רק שלנו. הנה ביאטריצה גדלה מעט, ועם בוא האביב נוכל להשאירה, נצא להכיר את הנסיכות שלנו, ובדרך גם את עצמנו מחדש. מה אתה אומר? השתדלתי להשמיע התלהבות בקולי כדי שיתרצה. השינוי בפניו היה מהיר, "כן" הוא אמר אבל היה ברור לי שמאחורי המילה הקצרה נבלעים עוד משפטים ארוכים. הפחד נעלם מתוכי. לא היתה חשובה לי הסיבה בגללה התרכך, שמחתי שזה קרה.


הכרות עם כל חלקי הנסיכות מקרוב. זה מה שאמרנו למועצה השלטת, שאל דיוניה חזרתי כבר למחרת. מבלי משים נתנו בידנו את מבוקשנו: בקשתי להוספת נציג האיכרים לחברי המועצה נדונה מדי פעם מחדש ותמיד ללא הצלחה, נציגי אלוהים עלי אדמות תמיד ידעו מה רצונו וזה היה תמיד חשוב מרצוני בעניין זה. ריב קטן נתגלע בין רצוני לזה של היושב במרומים. הדיון באותו יום גרר ויכוח על מהות החופש שיש לתת לאיכרים, כלומר עד כמה יש לשחרר את הרצועה הכובלת אותם. טענתי שכיוון שאנחנו לא מכירים, אלא את האיכרים בכפרים הקרובים לנו, ואין מי שידבר באולם הקטיפה הכחולה מתוך גרונם, אין אנחנו יכולים להמציא חוק שיהיה סביר עד כדי כך שיגרום להם לציית לו, "החוק צריך להיות הגיוני", ציטטתי. סטפן ביקש תקציב למסע הכרות עם נתיני הממלכה, גם בישובים מרוחקים והמועצה אישרה תקציב נדיב. 


שמחתו של סטפן לא ידעה גבול. הוא צהל, קפץ, נופף בידיו ושכח את כעסו כלא היה. אני לא הוספתי לדבר עוד על בדידותי כי זו נעלמה למעשה. סטפן רץ בין חדר השינה שלנו לבין הספריה אין ספור פעמים, בכל פעם החזיק ספרון אחר בידיו כשכל בגדיו סתורים ושערו היפה מלא בקורי אבק שדבקו בו, בפינות נידחות בארמון שאיש לא נגע בהן שנים. הנה הנווד הזה מספר כאן על דרך שפרצו לפני מאה וחמישים שנה לערך, הדרך מובילה אל מעבר להרים הגבוהים שמצפון לנו, חישב בהתלהבות כשהוא מניף אותי אל על, אין היא מסומנת על אף אחת מהמפות! התלהב סטפן כאילו היה מגלה ארצות. פעם אחר פעם פרץ בהתלהבות קולנית אל חדרנו כשהוא מסמן לי שגילה עוד פיסת מידע מועילה לתכנון. רוח חדשה של שמחה ושותפות נשבה ביננו, כעסו נמוג ולפניו שב האור, כמו גם הזיק העמוק בעיני האגמים היפייפים. הארמון כולו נראה כמרקחה, שגרתו הופרה באיבחה קולנית ושמחה. 


ימים רבים ישבתי ליד השולחן הגדול שבחדר המפות, פורשת מפה מאובקת אחר מפה מאובקת כדי להבין את תוואי הדרך הרצוי. לפי גודל היישובים המסומנים על המפה בררתי מסלול. למדתי את המפות האלה על-פה והם לא סיפקו לי את שרציתי. אינני יודעת את אורכה של הדרך ועד כמה היא פנויה ממהמורות, אמרתי לסטפן. בלילות שכבתי לפני החלון הפתוח, בוהה בעננים הנוסעים לפניו ודמיינתי מראות שמעולם לא ראיתי. השמחה החדשה הזו נכנסה גם לחדר הילדים, עירסלתי את ביאטריצה ושרתי לה שירי דרך שהכרתי. היה לי ברור שהפרידה ממנה תהיה קשה, אך הכרחית. 


הסתיו והחורף הקשה שלאחריו הוקדשו להכנות. מלתחה חדשה שתשמש אותי בדרך נתפרה עבורי. הסתבר לי שיש שמלות הקרויות "שמלות מסע" והן נתפרות באופן שונה לחלוטין מהשמלות הנלבשות יום יום בארמון. יש להן גיזרה אחרת, מרוחקת יותר מהגוף והשרוולים שלהן יותר קצרים, מגיעים רק עד גובה הירכיים. הן עשויות מבדים גסים יותר, עמידים לפגעי מזג האוויר ולפגעי הנסיעה, שבינתיים לא הבנתי מה הם. תופרות וסנדלרים שהכינו נעליים מעור קשה באו והלכו בחדרי, נקראתי למדידות בשעות משונות, עד שמאסתי בכל מעשה התפירה וההנעלה והוריתי לתופרת האחראית פשוט להעתיק את השמלה האחת שכבר מדדתי ואושרה כטובה. כמוה נתבקש לעשות גם הסנדלר. פניהם התעקמו והתכרכמו אבל לי לא היה אכפת.


מאמא מרי עמלה במטבח עם נערותיה. הן הכינו מלאי גדול של נקניקים קשים וגבינות יבשות שיספיקו לימים רבים. בישלו פעם נוספת את הירקות והפירות המשומרים מהקיץ, בתקווה שיהיו אכילים בדרכים. הגאוגרף הראשי של הנסיכות שוחרר מכל משימותיו ותפקידו היה לעזור לי למזער נזקים בתכנון המסלול. עמלנו על שרטוטי מפות חדשות עד שהגענו לעמק השווה.


או אז ביקשתי ממזכיר המועצה לכתוב מכתבי הזמנה לכל האצילים בתחומי הנסיכות ולהורות להם לצפות לבואנו, בהמשך המכתב פירט את כל מבוקשי לכל אחד מהלילות בהם נתארח בארמונם. ביקשתי חדר ובו מיטה לשינה, שולחן כתיבה ולידו כסאות ישיבה נוחים וכן חדרים למשרתים הספורים שלנו. כמובן שהם היו צריכים לפנות מקום באורווה לסוסינו ומקום לכרכרותינו. על הנוהג הזה להתארח בארמונות אצילים אחרים למדנו מספרי המסע שסטפן ואני קראנו בלילות. אלא שאני ביקשתי לראות כפרים שונים, בקצוות הנסיכות שלנו, ולא היה ברור אילו ארמונות אם בכלל, נמצאים בקירבתם. 


מישיבות המועצה הרבות למדתי כי רוב הכפרים מבססים את פרנסתם על חקלאות, כמו הכפר שלנו, הגידולים מגוונים, מתחלקים בין הכפרים השונים והם מוכרים תוצרתם זה לזה. עם זאת, יש מעט כפרים אשר פרנסתם על המכרה שלפתחו הם יושבים, ואחרים העוסקים בדייג של דגי נחלים ואגמים. גם הם מוכרים את תוצרתם בכפרים סמוכים. רציתי ללמוד על שיטות המסחר שלהם ועל מידת שביעות הרצון שלהם מהסידור. רציתי לדעת כיצד מתייחסים הכפרים המרוחקים האלה לחוקי הנסיכות, אלה היוצאים מהארמון שלנו וכיצד הם מתייחסים לחוקי הממלכה, אלה המחוקקים בארמון המלך הגדול. את כל אלה תכננתי לשאול אנשים אקראיים שיזומנו לראיון איתי.


החורף התחיל להתפוגג, הפשרת השלגים החלה, ביאטריצה כבר עשתה את צעדיה הראשונים, היא גדלה להיות ילדה יפייפיה וחכמה. זמן תחילת המסע התקרב. ארגזים ובהם בגדי מסע נארזו ביחד עם בגדי נשפים ובגדים המתאימים לארוחות חגיגיות. מתוך געגוע לחיי הכפר, הכנסתי לאחד הארגזים את הבגדים עמם הגעתי מבית הורי לארמון ושמרתי עליהם בהסתר. חשבתי שארצה לעיתים להעלם בין האנשים המקומיים, שכך אסתיר את עובדת היותי אצילה, רציתי להקשיב לשיחות חולין. לא העליתי על דעתי שלכל מחוז יש בגדים אופייניים לו ועל כן אבלוט בבגדי השונים ואהיה זרה בכל מקרה.

איך להתמצא באוספת אוצרות:

פרקי הבלוג:

הבלוג עוסק בנושאים מגוונים – טיולים, אוכל, סקירות ספרים שאהבתי, אמנות ועוד נושאים מגוונים.

לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד הראשי של הבלוג, בו תוכלו לנווט לפי קטגוריות, לפי חיפוש בקוביית החיפוש לפי מילות מפתח
או בלחיצה על לשונית האינדקס שתוביל לעמוד המסודר לפי ארצות ונושאים לפי א'-ב'.

השביל העולה להר:
סיפור פרי עטי המתפרסם רק כאן. לחיצה על הלשונית בסרגל העליון תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל פרקי הסיפור. תיהנו ואל תשכחו לספר לי רשמים בסוף.


מסלולים:
Road trips - מסלולי טיול מצולמים על מפה שאני מציירת עבורכם. לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל המסלולים.

© כל הזכויות שמורות לרבקה קופלר 2015