משהושם ווילפריד הגיבור בתא הכלא של הארמון, היה ברור לכל שלמחרת היום תכונס המועצה השופטת לשפוט את מי שהיה שליט הנסיכות והמשפט יוצג לראווה למען יראו וייראו, אך אף אחד לא צפה שהמלך יניח לכל ענייני המלוכה ויתכנס בתוך עצמו ובחדריו לכל כך הרבה ימים. יעדיף את משפחתו ואת שמחתו המהולה ביגונו, על חובותיו. ווילפריד הגיבור החזיר את אנשיו אל חיקו בדברי חלקלקות, בתקופת מאסרו שהתארכה.
שידל אותם לחבור אליו שוב ושכנע אותם באוזלת ידו של סטפן, מלכתו כישפה אותו להפוך עורו, אמר להם. הראיתם מימיכם גבר המבלה בחדרי הלידה יותר מהזמן הנדרש להביט בילוד ולברך את יולדתו? הראיתם מימיכם גבר אשר זונח את כל תפקידיו רק על מנת להחזיק ידה של רעייתו שהמיתה את יורשו? והם שוכנעו וקראו למרד. את אשר לא הצליחו לעשות באותו יום בו פרצו אל אולם הקטיפה הכחולה, ביקשו לעשות עתה, בהעדר העין הפוקחת, הלכו ואסרו תחילה את כל חברי המועצה, סגרו את דלתות אולם הממשל ופיקחו על היוצאים והבאים. רק משרתים נושאי מגשי אוכל הורשו להכנס ולצאת, זקיפים מטעם המורדים הועמדו בכל שבילי הגישה אל הארמון וכרוז יצא מטעמו של ווילפריד אל הכפרים להודיע, כי תם עידן סטפן המלך הרך וכבר הועמדו פקידים לגבות את מס המרד.
אמנם ענייני השלטון השוטפים נוהלו על ידי שריו-נאמניו כפי שנוהלו כל יום, אך משבושש סטפן להגיע לאולם הקטיפה הכחולה, החלו הדיבורים על רכותו ועל חוסר יכולתו לשלוט באמת. מישהו כבר ציין את העובדה שווילפריד נמצא בארמון ואפשר בקלות להמליך אותו שוב תחת סטפן והנה ווילפריד הגיבור לקח את המלוכה לידיו בעצמו. מאמא מרי נחרדה ממקום מושבה הבטוח במטבח ורצה להזהיר אותנו. מהומה היתה בארמון. סטפן ואני לא ידענו דבר על הנעשה עד שבאה מאמא מרי להזהירנו. בתוך עולמנו החדש הסתגרנו. עתה הפכנו בו אסירים. סטפן לא ידע את נפשו מרוב זעם ואני לא עודדתי אותו.
ימים אחדים נמשך שלטונו המחודש של ווילפריד הגיבור. פחד הושת ברחבי הארמון וכעס בלבי. מצד אחד הייתי אסירת תודה לאלוף נעורי שהיה לי למשענת בימים קשים כל כך, שגיליתי מחדש את ליבו הרך, שאהב את בכורתו למרות שלא היתה זכר יורש, מצד שני הבנתי שהמלוכה חומקת מידיו מהר משציפה לכך. כשלא טיפל בי ובביאטריצה, ישב בספריה כאילו ימים שלווים עוברים עליו ועל ממלכתו, במקום לטכס עצה איתי ועם יועציו, הלך והסתגר. בבוקר הראשון בו חדרו קרני השמש האביביים הזכים לחדרנו, ידעתי כי עלי לפעול.
למרות שכל רצוני ביום יפה זה, היה לעטוף את ביאטריצה הקטנה היטב ולקחת אותה עמי אל היער, אל הפלגים השוצפים, אל הפרחים שזה עתה זקפו ראשם וחיכו רק לי כדי להפתח במלוא יופיים, התפקחתי מהזיותי, קראתי למאמא מרי והוריתי לה להכין ארוחת בוקר מזינה, וברוח סערה הלכתי לחפש את סטפן.
ליטפתי את זיפי זקנו הבהיר שצימח בימים האחרונים כדרך גברים בוגרים. ליטפתי ומיקדתי את עיניי בשלו, ראיתי בעומקם את אותם מראות יער שאך קודם התאוויתי אליהם. היום נלך לחדר הקטיפה הכחולה, אמרתי לו בקול תקיף. אתה תזדקף ובקול סמכותי תיקח בחזרה את ששלך ממילא. תשלח לאסור שוב את ווילפריד ותדון אותו כפי שראוי לו להידון עוד היום, תבקש במלוא הוד המלכות שניתנה לך סיכום הימים בהם לא נכחת ובתום היום, כפרס, אספר לך על רעיון חדש שחשבתי עליו בימים האחרונים.
סטפן נדהם מהסמכותיות שלי ולא הוציא הגה. נשק לשמורות עיניי וחצה את החדר אל עבר דלת היציאה, לכשהגיע אליה כבר יכולתי לראות שגוו הזדקף לחלוטין והוא היה שוב לסטפן, אלוף נעורי.
הוא אכן נטל את השלטון לידיו בחזרה כאילו מעולם לא עזבו. בתום יומיים בהם ארך המעשה לא היה עוד לאיש ספק מיהו שליח האלוהים עלי אדמות בנסיכות הקדושה. ווילפריד הגיבור נאסר ביחד עם אנשיו והוגלה לכל ימי חייו אל ארץ הנסיכות השכנה, שהועילה לקבלו ללא כל הגבלות על אורחות חייו זולת ההגבלה היחידה והכואבת ביותר: נאסר עליו לדרוך שוב על אדמת אבותיו. בל יהא עונש זה דוגמה לעונשים אחרים בעתיד, אמר סטפן, כי איש זה עשה עבורנו יותר משיכול כל בן תמותה אחר לעשות, אלא שככל בן תמותה אחר, גם הוא לא חף מטעויות, והטעויות האחרונות שלו יעלו לו ביוקר. איש לא העז להביט בעיניו של סטפן כשחרץ את הדין. מעולם לא שמעו על גזר דין כה מפויס על עבירה כה חמורה. אין לי שום רצון לפתוח במלחמה, הסביר.
עכשיו אני ראוי לשמוע את הרעיון, הרעים בקולו בשעת הדמדומים, כאשר פתח את דלת חדרנו, ריח פרחי שושנת העמקים האביביים מילא אותו, כביום בו נישאנו, אלא שהפעם נמהל בריח התינוקות שנדף מביאטריצה השקטה והשלווה שנחה בזרועותי, יונקת. לא וויתרתי על תפקיד האם שציפה לי. שדיי כאבו בבוקר שלאחר הלידה כאב חד יותר מכל איבר אחר בגוף, הם היו מלאים וגדושים בחלב שהיה מיועד לשני התינוקות שילדתי. בשקט אך בתקיפות אמרתי לסטפן שרצוני להיניק. הוא איים במיני איומים כמו בריחה אל היער. מעולם לא שמעתי על מלכה שנוהגת כאיכרה וכי למה שתהיי הראשונה? הזכיר לי בעצב את מוצאי, אך כשדבר לא הסיט אותי מעקשותי, נדם קולו והפך רך, ביקש ממאמא מרי שתחנוך אותי במעשה ההנקה. ביאטריצה נאחזה בפיטמתי ברעב גדול ובחיוך בהפוגות, כאילו היה זה מקומה הטבעי, אצל שד אימה. ככל שירד הגודש, פחת הכאב וככל שפחת הכאב שבה אלי שלוותי. הודיתי למינקת כששחררתי אותה וגמלתי לה על טוב ליבה. לסטפן הודעתי באותו לילה שזהו מצבנו החדש – הורים לתינוקת יונקת שתינק עם חלב אימה את כל אשר הוא רוצה להוריש לה. אשמח עד מאוד, אמרתי לו, אם מעת לעת כשהיא יונקת, תשב עמנו ותספר לנו מסיפוריך, שתקבל ביאטרצה מזון רוחני יחד עם מזון ממשי, ותצמח לנערה משכילה. הוא התרצה. סטפן היפה התרכך ועשה את אשר ביקשתי. כל מלך אחר היה ודאי עורף את ראש מלכתו אשר העזה להמרות את פיו באופן כה גס, אך לא סטפן, אלוף לבי. ואני לא ידעתי עד כמה הזקתי לו בגחמותי אלה, לכן חשבתי שהגיעה העת לגמול לו.
"עכשיו אני ראוי לשמוע את הרעיון" שמעתי אותו מבעד לעננת השירים ששרתי לביאטריצה, אותם שירים שאימי שרה לי ולאחיי כשהיא הניקה אותנו. חשבתי על רעיון שהפכתי בו שוב ושוב ואף על פי שנשמע משונה בתחילה, הוא מתיישב לי יותר עם ההגיון, אמרתי לו. למרות שחוק המלך אוסר על דלת העם לרכוש השכלה כלשהי, אני מכירה לא מעט איכרים שעשו זאת. אמנם השכלה דלה, שאינה מתיימרת להגיע לאלה של הנזירים המעתיקים את ספריך, בוודאי לא מתקרבת לזו שלך או של מלמדיך, אבל השכלת מה יש להם. אפילו אני רכשתי את השכלתי הבסיסית מאבי האיכר, למרות איסורי החוקים, קרצתי בשובבות, אז חשבתי כי יש מקום לשלב אותם בהמועצה השלטת. מדוע שלא תינתן להם לפחות זכות לנציג אחד מכל אלה הנציגים המרכיבים את המועצה המייעצת לך? ודאי ידע הוא יותר על אורחות חייהם של האנשים האלה, שלפי כל צדק צריך להתחשב גם בצרכיהם, האין זה כך?
סטפן הסתכל עלי וחייך. שתק ארוכות וחייך. החזרתי חיוכים אך לא הוספתי אף מילה כי הייתי ראויה לתגובה, חשבתי. סטפן כחכח בגרונו ואני החשבתי זאת לתשובה, אז המשכתי. חשבתי על כך שצריך שייכתב ספר חוקים, שכל מה שאנחנו מחליטים עליו באולם הקטיפה הכחולה, יהפוך לחלוט ומוחלט שאף אחד לא יוכל לערער עליו, כיוון שהוא כתוב באותו ספר. שלא יבוא שוב ווילפריד הגיבור או יורשו וישנה סדרי עולם. חשבתי שאעזור לך בכתיבת חוקי הצמחת החיטה והשבחת האדמה, חוקי גידול חיות הבית שאפילו עבורן יש מעט מדי חוקים, חוקי מתן ולקיחת המיסים, חוקי עבודה, כי אסור שאדם, יוציא את נישמתו בעבודה בשדות האדון, גם אם הוא איכר. לא רק כי זה לא יעיל לטווח ארוך עבור האדון שיקבל פחות מיסים מאנשים שמתים צעירים תחת עול העבודה, אלא כי זה גם לא צודק לפי חוקי הכנסייה והאלוהים כלפי האיכר שיעבידו אותו מעבר ליכולותיו. אלוהים ודאי לא רוצה שבניו ימותו לפני תום השנים שהקציב להם לחיות על מנת לשרתו, וכדי שזה יקרה צריך שימולאו מינימום מהצרכים שלהם: מזון מספיק, בתים שיגנו עליהם בחורף הקר, כדי שיזכו לראות את ילדיהם חיים, שלא ימותו מרעב, מעוני, ממחלות ומצינת החורף. צריך שיהיה חוק כתוב כיצד יחולק היבול: כמה חלקים לאדון וכמה חלקים ינתנו לאיכר ולמשפחתו, אם כל זה יהיה כתוב, אי אפשר יהיה לשנותו לפי גחמת ליבם של האדונים, אם האדון והאיכר יתחייבו לאותם חוקים ידועים מראש, ירווח לאדון וירווח לאיכר. אם יצטרך האיכר לעבוד פחות בעבודת השדה, יישארו לו עוד חלקים מהיום בהם יוכל האיכר לדאוג לצרכיו כמו, זיפות גגו וגם לצרכי האדונים כמו תיקון שביל המעבר בין ההרים, ואם יחיה האיכר חיים יותר טובים אני משוכנעת שאלוהים יתרצה ויגדיל את היבול. אחרי שהכל ייכתב, נצטרך להפיץ אותו ספר חוקים, בכל יישובי הנסיכות שלנו כדי שיתרגלו אליהם וינהגו על פיהם.
עוד חשבתי, שכדי לכתוב כזה ספר חוקים שיהיה נכון וצודק, אנחנו צריכים להכיר טוב יותר את תחום הנסיכות שלנו. האם נסעת פעם מעבר להרים הגבוהים שלנו? האם אתה מכיר כפרים מעבר לאלה הקרובים אלינו? ביקרת פעם בעיר גדולה, כזו שצויירה על המפות שלך ואתה יודע לדמיין אותה? אני את כל אלה לא ראיתי ואיני חושבת שמן הצדק לקבוע עבורם חוקים מבלי להכירם כלל. סיימתי. נשמתי נשימה עמוקה. את רוצה לצאת למסעות? תמה סטפן בהרמת גבה מבלי שהתייחס לחלק הראשון של נאומי ואני רק השבתי בקול קטן "כן".
עד היום אינני יודעת איך הצלחתי לבנות נאום כזה מורכב. ודאי בלילות בהם פחדתי מווילפריד הגיבור שגנב את מלכותנו. אני יודעת שבכל לילה התגנבה עוד תוספת ועוד אחת לנאום הזה. כל השאר מאוד מעניין, אמר סטפן בקול שהלך והתחזק, אני מאוד אוהב את קו המחשבה שלך, נשק לי, אני אהרהר בעניין התוספת למועצה, אך כבר עכשיו אומר שאביך לא יוכל להיות נציג האיכרים, למען ההגינות והצדק. הנהנתי. עניין ספר החוקים מעניין מאוד ובעניין המסע אני צריך לחשוב. יומיים אחרי זה חג סטפן סביבי. צהל, עלץ וחגג. בתום שני ימים נוספים אמר: "טוב" ולא יסף ואני לא הבנתי למה התייחס הטוב הזה.
על אף התוכניות הגדולות שמילאו אותי, החודשים שלאחר לידת ביאטריצה לוו בעיקר בכאבים רבים. כאבים של הגוף שזכר את גודלו הקודם וכאבים של הגוף החסר, זה של הילד ששכן שם יחד עם ביאטריצה והחזיר את נפשו לבוראו מיד כשיצא לעולם. דמעות זלגו מעיניי ללא פשר וללא הקשר כלשהו, כל כך נבהלתי מעצמי ומהתנהגותי החדשה עד שביקשתי, למרות הכל, לקרוא לאמי הטובה, רציתי לחוש את מגע ידה המרגיע. היא היתה זרה בחדרי הארמון הגדולים. כמוני לא הפסיקה להסתכל על הקירות ועל התקרה הגבוהה, נבהלה כשהבחינה מבעד לחלון הגדול שקרע את הקיר הצפוני, בצללית הכפר שלנו במורד ההר, אך היא ישבה למראשותי, עירסלה אותי כאילו הייתי עדיין ילדתה הקטנה וסיפרה לי את סיפור כאביה שלה. אלה שעדיין טמונים במרכז ליבה. הכאבים על אמה שנפטרה בעודה יולדת את אחותה הצעירה, היא זוכרת תינוקת יפייפיה, אלא שמאז אותו יום לידה לא ראתה אותה עוד ואפילו אינה יודעת מה השם שניתן לה. קצת ליד אותם כאבים מוטמנים כאבים חזקים מנשוא על שני בניה שנולדו לפני שנולדתי אני, בריאים, יפים, עגלגלים וורודי לחיים, היא היניקה אותם וטיפחה אותם וחיממה אותם בגופה בלילות הקרים, כל אחד בתורו ובכל זאת אלוהים חשב לקחת אותם אליו בטרם הוציאו את שנתם השנייה.
היא ניחמה אותי בליטופיה ובחום גופה הרך והנעים ואמרה שלפחות תנאי חייה של ביאטריצה יהיו טובים, יאפשרו לה חיים ארוכים יותר ונטולי מכשולים והעונג שידיעה זו תגרום לי, יקל על כאבי, היא לימדה אותי כיצד להכין מקום לכל מכאובי הלב, שכן, "אם לא תכיני מספיק מקום", אמרה "לא תוכלי להתמודד עם החיים עלי אדמות. לו החלמת מהלידה בקרב נשות הכפר, הן ודאי היו מספרות לך את אותן סיפורים ומעודדות אותך להרחיב את ליבך לכאבים שיבואו והם הרי יבואו".
מדוע מתה קארינה, אמא? ספרי לי עליה בבקשה, ביקשתי, היא מופיעה ללא הרף בחלומותי על אף שגירשתיה מזמן. פחד הופיע על פניה היפות של אמי העייפה, אך כיוון שביקשתי, היא גם סיפרה, על אימה של קארינה המסכנה, אשת האופה, שעבדה קשה יותר מכל נשות הכפר שהכירה, שכמעט ולא היה יום אחד בו לא היתה הרה מיום שנישאה, שבעלה האופה נהג לנאוף בה תמיד, כל הכפר ידע זאת. כשקארינה התעברה, לשונות רעות לחשו כי אביה הוא זה שעיבר אותה, כמו גם את אחותה הבכורה לפניה, שכן הוא מעולם לא השיא אותן. אחותה הבכירה הלנה ילדה שלוש פעמים בטרם מתה בלידתה הרביעית, אחרי חמישה חודשי הריון אומללים. כשקארינה החלה להתעגל ולשונות הכפר החלו ללחוש, הפסקתי לשלוח אותך למאפיה. בעצמי הלכתי. פחדתי שמא יאונה לך רע ממנו. קארינה השתגעה. היא עשתה מעשים משונים ביותר, האחרון שבהם היה הצתת הכנסייה. עונשה היה שלאחר מעשה הלכה לנחל והטביעה עצמה יחד עם בנה הילוד. יומיים אחרי הלידה עשתה זאת. מאז אין לנו כנסייה בכפר עד שהמלך סטפן היקר תרם מכספי הממלכה לבניית היכל חדש, זה אשר נבנה ממש באותו מקום. אמי אמי זעקתי, מדוע היא פוקדת אותי בלילות? מה אוויתי ומה פשעתי? אומרים בכפר, רוזי ילדתי, שהיא פוקדת את כל היולדות בחלומותיהן, אולי אם תתעברי שוב היא תפסיק למצוא בך עניין. כך אמי החכמה.