מצידו השני עמד אגף הממשל, שהחדר החשוב בו היה אולם הקטיפה הכחולה, שקיבל את שמו בגלל הקטיפה הכחולה שכיסתה חלק ניכר מקירותיו. אין איש יודע כיצד הגיע הבד המלכותי, הנדיר הזה לארמוננו מסין הרחוקה, שכן, קטיפה לא נראתה בשום מקום במחוזותינו ולא היה איש בכל הממלכה שידע כיצד לארוג אותה. העובדה שנצבעה בצבע הכחול שהיה יקר לשימוש, העידה על עושרו של מי שבנה את הארמון. היה זה אולם יפה במיוחד, בעל קיר בצורת חצי קשת גדולה שמצידה החיצוני, היתה סימן ההיכר של הארמון למרחוק ואת רובו קרעה מערכת חלונות גדולה במיוחד, כמעט מהרצפה ועד התקרה הגבוהה. עובדה זו גרמה לחדר הזה להיות המואר ביותר בכל הארמון. החלק האהוב עלי ביותר בביתי החדש בארמון, התחיל מהאכסדרה הארוכה שהובילה מהצד השני של חדר השינה שלנו, אל הפטיו המרכזי הפתוח, דרך גינת פרחים נהדרת אל חדר הספריה האהוב על סטפן, שהיה ידוע לכל ביופיו הנדיר.

​

קול שעטות הסוסים נשמעו היטב באולם הממשל, אפשר היה לשמוע באיזה מהחדרים בדיוק הם עוברים ומה הם שוברים בדרכם. הבהלה נראתה על פני כולם. ווילפריד הגיבור פתח בחבטה את הדלת הכבדה, נכנס ואחריו פמליה גדולה שלא הכרתי. ביזיתם את השלטון שאג בחוצפה, כשהוא נשאר רכוב על סוסו. הכניסה לארמון על גבי הסוסים היא הבוז הגלוי והברור לדייריו. מאימתי התיר אלוהים שלטון אשה? המשיך. מאימתי דעתה הרפה נשמעת לפני דעת השרים ולפני דעתו של אדונה המלך? ועד לאיזו פי פחת יגיע מצב השלטון בגלל זה? שמועת התרת הרסן מהאיכרים והורדת המסים חצתה גבולות והגיעה אל שכנינו, היום בו ינסו לנכס לעצמם את נחלותינו אינו רחוק ולך, סטפן בן טיפוחי, אין מושג קלוש מהו הפתרון הנכון לאנדרלמוסיה שקידמת, אינך עושה דבר וחצי דבר כדי לשמור על הנכסים שאביך המלך יוהן מת בעבורם.

​

הס הושלך באולם, כולם האזינו לווילפריד הגיבור בדממה מהולה בהלם. השמש בחלונות הגבוהים של אולם הקטיפה הכחולה עמדה להעביר את היום אל הלילה ועל כן עמדה כבר במערב. אי לכך מזרח החדר היה שקוע בצל. האב קרל, ראש מסדר כנסיית האם הקדושה וזה אשר קידש את סטפן להיות מלך, היה מן האנשים היותר דעתנים אך נעימים במועצה. הוא ישב בדיוק תחת הצל הכבד הזה. זו הסיבה שלא נראה עד שקם על רגליו והרעים בקולו: "בוגד!" כל זגוגיות החלונות רעדו מקול הקריאה המתגלגל. כיוון שכל גופו הופנה כלפי ווילפריד הגיבור, שיערתי כי אליו כיוון צעקתו, אך לא הייתי בטוחה, חששתי כי הוא נמנה על מחנה ווילפריד הגיבור ואת קריאתו הוא מפנה אל סטפן.

​

כל דיוני הממשל שצפיתי בהם עד כה ואלה שהשתתפתי בהם השתתפות פעילה, היו שלווים והקולות שהורמו, גם הם לא דמו למה שעומד להתרחש כאן עוד קמעה. פחדתי פחד גדול. הילד שבבטני החל לנוע תנועות כה בהולות שפחדי גבר עוד יותר. היאך תעז לצאת כנגד מלכך ומלכתך? משרת העם הינך ואת דברם תעשה! היאך תעז להרים קולך כנגד עושי דבר האלוהים? רעם האב קרל ואני נרגעתי מעט, קיראו לשומרי הארמון ואיסרו את האיש הזה מיד, רעם שוב וזגוגיות החלונות חישבו להשבר, כך חשתי. מי אשר קורא למרד דינו אחד למות כבוגד בככר העיר! ומי שמחרה ומחזיק אחריו דין אחד עימו. פחד אחז בקהל, אנשי פמליתו של ווילפריד הגיבור היו הראשונים לזוז ממקומם בחוסר נוחות, שניים מהם שלפו את חרבם ואסרו את ווילפריד, כאילו לא היו חייליו אך לפני הדברים האלה.

​

סטפן עצר אותם בתנועת ידו המורמת, ובקול מתון ומתוק מאי פעם פצח בנאום ארוך, אשר שיבח את פועלו של ווילפריד כל אותם שנים שהוא עצמו נותר יתום ללא אב ואם. כאב היה לו, כך אמר ואין זורקים אב אל הכלבים, לכן, על דבריך אלי אני סולח, אך אין לסבול את דבריך האחרים. עלבת באשתי מלכתי הנושאת ברחמה את בכורי-יורשי העומד להיוולד, עלבת בכל המועצה היקרה הזו ורמזת כי אין בינה בראשם לדעת בין טוב לרע, גררת אחריך אנשים טובים והטעית אותם לחשוב שרק דרכך היא הנכונה, על כן לבית האסורים אני שולח אותך ובעצמי אעמוד בראש המועצה השופטת אשר תשפוט אותך כאשר תחליט זו לעשות כן, ועכשיו, אמר אל שומריו, קחו אותו לכלא.

​

חיכיתי עד אשר סיים סטפן את דבריו והתיישב, השומרים אסרו את ווילפריד הגיבור שלא הוציא הגה נוסף מפיו, ובנגיעת יד קלה בידו של סטפן ביקשתי רשות לעזוב למגורינו. עיניו הרכות והעמוקות הביעו את דאגתן אלי. קמתי, חציתי את החדר ובקושי רב הגעתי למיטתי, אך הקפדתי לעשות את הדרך זקופה ככל האפשר.

מאמא מרי היתה שם בקצה המטבח, ליד גינת התבלינים הצופה על אגף השינה שלנו וראתה בהילוכי משהו שאינו כשורה. כמלאך מגן עמדה לצידי מאז מחלת החום בה לקיתי ושמרה את צעדי, למעשה נכרכה אחרי עוד בימים שעמדתי ועשיתי סדר בהוצאות המטבח ובכך פיניתי לה חלקים רבים של היום לעסוק בבישול ובאפיה בלבד, אותם אהבה. משראתה את הליכתי המשונה, ציוותה על נערותיה לחמם מים ולטהר את חדרי מהר ככל האפשר, כי "המלכה מוכנה ללידת הנסיך" ואת הנער אשר מינתה לרושם הספרים לאחר בקשתי המפורשת, שלחה בריצה להודיע למלך את אשר עומד לקרות. הארמון סער כמרקחה. לא רק שכל סדריו השתנו עם שעטת סוסיו של ווילפריד הגיבור בתוך חדרי הארמון, והמהפכה שהשאיר אחריו, עתה הכין עצמו ללידת נסיך.

​

מאוד רציתי שאמי האוהבת תעמוד לצידי, שתלטף את ראשי כמו שעשתה עת הרדימה אותי בלילות בהן קדחתי מחום, או כששמחה בי אחרי מעשה משובה כלשהו, מאוד רציתי לראות את עיני אבי מולי אומרות "אני גאה בך ילדתי", הניתוק מהם היה קשה, אך שיננתי לעצמי שאין זה יאה שאיכרים יהיו נוכחים במאורע מלכותי כזה, שהמעמד הזה צריך להתנהל כנראה לפי כללי הטקס, ופתאום עלה בדעתי שאינני יודעת מה פרוש צמד המילים "מעמד מלכותי" בהקשר זה.

נכחתי לא אחת בחדר אחד עם נשים יולדות. אמי ילדה את אחי הצעיר כשכבר הייתי ברת דעת, ישבתי לידה והחזקתי את ידה המיוזעת עת רץ אבי לקרוא למיילדת, רבות עזרתי למי מחברותי הכובסות שילדו בחדרן הצר, לעתים היה תפקידי לדאוג לילדיהן הבוגרים יותר אך עדיין קטנים, ולעתים עזרתי ממש במעשה הלידה. ידעתי ממש במה כרוך התהליך, ידעתי גם את פחד המוות שעל פני היולדות, אך גם ידעתי שמיילדת הכפר, הלנה הטובה, שתמיד ידעה מה צריך לעשות, גם כשהיו הפתעות בלתי צפויות, תהיה שם. מי ירוץ עתה לכפר הרחוק, לקרוא להלנה?

מאמא מרי הרטיבה את שפתותי כאילו קראה את מחשבתי, ולחשה על אזני כי מנוסה היא, אחרי שילדה עשרה ילדים ועזרה לעוד כעשרים ילדים אחרים לבוא לעולם. היא תעמוד לצידי עד שתגיע המיילדת המלכותית מהארמון הקטן ליילדני, כך הבטיחה. נזקפתי על מיטתי, רק אותך אני רוצה, צווחתי יחד עם צווחת הכאב שיצאה מתוכי, איני יודעת איך ומיד חייכתי והתנצלתי על הצווחה, מתכוננת לכאב הבא שלא אחר לבוא ולפלח את כל גופי. לא התכוונתי לצעוק, אמרתי ומאמא מרי ליטפה את ראשי, כך חשבתי, אבל מהר מאוד הבנתי שהיא רק אספה את שערותי הסורחות שלא יפריעו עוד בהמשך, היא לא היתה מעזה ללטף את ראש המלכה. ריח הבישולים עלו מגופה הגדול כשהיתה כה קרובה אלי ומבעד לזרועותיה העמלות בי, ראיתי את סטפן שרץ בבהילות אל החדר.

​

המון דם זרם ממני באותו לילה. גם הרופא המלכותי וגם המיילדת המלכותית עמדו מחוץ לחדרנו ונתנו הוראות לכל מי שיצא להחליף סדין או קערת מים מהולה בדמי, במים נקיים יותר. מאמא מרי פעלה בהתאם להוראותיו של סטפן והתעלמה מהם. הלידה היתה קשה וכואבת. מאמא מרי עשתה ככל יכולתה האמהית וסטפן לא מש ממטתי וממראשותי. בתחילה ניסתה מאמא מרי לגרשו מהחדר בתואנה שאין זה יאה לגבר ולמלך לחזות באשתו המתענה אך הוא סירב בנימוס חד וברור. לאחר שיצאה בתנו הבכורה מתוכי, נדמה היה כי גם נשמתי תעזוב אותי יחד איתה ואז העיר אותי קול צווחתה של מאמא מרי כשהיא מורה לנערותיה למהר ולהביא עוד סדינים ועוד מים נקיים שרתחו, עוד אחד בפנים, היא צווחה. סטפן שהחזיק את התינוקת כמעט ואיבד את עשתונותיו ואני נעורתי. עוד מאמץ למען התינוק הנוסף אמרתי לעצמי, עוד קצת סבל וכל זה ייגמר.

קארינה הופיעה לנגד עיניי וצחקקה צחוק מרושע, הרי אמרתי לך להוציא מתוכך את הוולד כשעוד ניתן היה, לפני הכאבים הגדולים ולא שמעת בקולי ושוב הרעימה בקולה הצוחק. שניים רצית במקום אחד, ש-נ-י-י-ם. התרעם קולה בראשי, עכשיו יהיו שני יתומים במקום אחד או במקום אף אחד. מישהו סטר לי בחוזקה ושפך על פני הרבה מים. רוזי, רוזי שמעתי קול קורא בשמי ואני חשבתי שהגעתי אל קארינה אי שם מעבר להרי החושך, אי שם מעבר לחיים והיא רצה לקראתי בחדווה. התעוררתי חיוורת כסיד, מולי ראיתי את מאמא מרי עמלה להעירני, תעשי כל מה שאת חושבת לנחוץ שמעתי את סטפן מורה לה, כשזזה הצידה לחפש את מלחי ההרחה שלה, לתת מתחת לאפי, פגשתי את עומק עיניו של סטפן, כשני אגמים היו בעיניי וינקתי מהם עוד ועוד חיים.

​

סטפן סיפר לי לאחר ימים, שמאמא מרי רקחה מצמחיה משחה במהירות שאין עין האדם יכולה להשיג, רקחה ותיבלה בתפילותיה, רקחה ושרה מזמור ואז מרחה את המרקחת בכל חלקי גופי ששני תינוקותי יצאו מהם ומשלא פסק הדם לזרום רקחה עוד, עירבבה עם אהבתה ודאגתה אלי, מרחה ואף ליטפה וכשהחליטה שמספיק, החליפה את הסדין תחתי, הלבישה אותי בגדים חמים ביקשה מנערותיה ללבות את האש למען ילחכו ויחממו את גופי, כיסתה אותי בכמה שמיכות חמות ואמרה: תחיה מלכתי. צמד המילים היה לקסם עבור סטפן, אשר נשכב למרגלותי ולא הניח ליד המקרה לפתוח פתח למלאך המוות.

​

זר פרחים טריים באגרטל קידם אותי בבוקר שלמחרת. ריחם הטוב הפך אותי מאושרת מיד כשפקחתי את עיניי. תחילה חשבתי על האביב שמחכה לי בחוץ אבל מיד נזכרתי שילדתי אמש בכאב רב, בלתי נסבל כמעט, שני ילדים. זכרתי שהראשונה היתה ילדה יפייפיה. כמעט דבר לא זכרתי ממה שקרה אחרי שהיא נולדה. בעצם, פניה של קארינה שבו ועלו לפני ומיד גרשתיה, בחיוך אמרתי לה בלי קול, שתיאלץ לחכות לי עוד שנים רבות, כי לא אבוא אליה. קרני השמש שחדרו מבעד לתריסים המוגפים גרמו לי להבין שישנתי הרבה. הסתובבתי וגיליתי את סטפן כשהוא שוכב לידי ומביט בי בפנים בוכיות. מעולם, מאז נפגשנו לראשונה לא ראיתי אותו כך. הוא החל לשיר בקול קטן שיר בשפה שלא הכרתי, תשע שורות, אני חושבת. כל הלילה היכה בי השיר הזה אמר, לפנות בוקר נזכרתי שאמא שלי נהגה לשיר לי אותו, והיא הרי מתה כשהייתי בן ארבע, אולי כמה חודשים יותר. מאז לא שמעתי את שיר הערש הזה, אמר.

​

אמא שלי הובאה לנסיכות שלנו, סיפר סטפן והוא אוחז בשתי ידיי, כשהגיעה לפירקה. אבא שלה הבטיח אותה לאבי להיות לו לאשה, כשאך נולדו שניהם, כחלק מהסכם שלום. שתי המשפחות היו בני אותו שבט בימים קדומים, אך נפרדו לנסיכויות שונות בערך באותן שנים בהן נולדו, משפחת אמי לנחלתם ומשפחת אבי לנחלתנו. על מנת למנוע שפיכות דמים הבטיחו את הקשר על ידי החתונה העתידית הזו. את כל הסיפור הזה סיפר לי אבא, באחד מהטיולים האלה שלנו לתצפית המרהיבה על הרי הלהב, היטיב סטפן את קולו שקודם רעד עד מאוד.

​

אבא היה בתוך תוכו חייל, אביר, חיי משפחה המתנהלים בשלווה בארמון לא עניינו אותו, הם היו בעיניו משעממים. אמא היתה ילדה חכמה וזכתה לחינוך מעולה שבנות לא זכו לו בדרך כלל – היא למדה קרוא וכתוב וקליגרפיה, היא למדה לצייר ולשיר. אבא נהג להגיד לי שירשתי ממנה את חוכמתי, זו היתה דרכו להראות הערכה כלפיה. היא קיבלה עליה את הדין, והגיעה לבית אבי על מנת להתחתן וקיוותה שאחרי גמר הטקס תוכל לנהל ביתר חופשיות את חייה, כפי שהיא חשבה שצריך לנהל אותם, וכאן חייך סטפן חיוך מהורהר ואני התאמצתי להקשיב, אלא שלא לקחה בחשבון, המשיך, את העובדה שלבעלה יהיו רצונות אחרות ושרצונותיו, יהיו חשובים יותר. היא הפכה לאט לאט לאשה עצובה, שהרגישה זקנה עוד בצעירותה, שחייה נגמרו עוד בטרם החלו.

סטפן מחה עוד שטף דמעות והמשיך, לפני השינה נהגה לשיר לי את השיר הזה בשפת אמה, היא בכתה ושרה וכשסיימה ביארה לי את המילים. כך כל ערב ואני שמתי לב שכל ערב יש למילים האלה פרוש אחר, אבל תמיד עצוב. ולמרות זאת, השיר הזה ניחם אותי אז ועתה. כל הלילה הזה שרתי אותו לעצמי כדי להתנחם.

על פלגי מים זורמים חלמתי
המה יסחפו אותי במשעולי ארץ
ארץ אבות זרה

​

על ראשי הרים מלבינים חלמתי
יטביעו אותי בעומקם הרך
ארץ אבות נוכריה

​

מה יפים האגמים אותם חלמתי
חופת ענפים עבותה מכל צידיהם
זרע זרעתי בארצי

בתנו תקרא בשמה, ביאטריצה. אולי בכך אנוחם, ביקש סטפן. ניגבתי את דמעותיו בידי הקרות ושאלתי ללא מילים מה קרה לילד השני שילדתי ואז פרץ סטפן בבכי קשה עוד יותר, איננו אמר, בן זכר היה, קטן וחלוש, מאמא מרי שלחה לקרוא למינקת, אחת עבור ילדתנו ואחת נוספת, מיד כשראתה שעוד תינוק עומד להגיח. היא עטפה אותו מיד ושמה אותו על שדיה של המינקת, מהם סירב לינוק, אז ניסתה מאמא מרי לשים אותו עליך, קיוותה שחום גופך יציל אותו. הוא לא הספיק להתחמם וכבר לא היה בין החיים, הוא מת מות מלאכים.

​

מיד הבנתי למה הופיעה אצלי קארינה, לא את נפשי היא ביקשה אלא את בני תחת בנה המת. הוא מת, בנה, ידעתי אז, כשם שידעתי שאבי קארינה הוא גם אבי תינוקה וזו הסיבה שלא רצתה שיוולד. הוא מת והיא הטביעה עצמה בנחל כי התביישה שביקשה את נפשו למות. שילמתי את חובי קארינה, אמרתי לה בלבי, עכשיו עזבי אותי ואת משפחתי לחיים שלווים, לכי לך לעולמך ואת נפש בני הקט שימרי עמך. בכיתי יחד עם סטפן בכי מר.

​

אני רוצה לראות את ביאטריצה, את בתנו הקטנה, אמרתי כשהתפוגגו הדמעות. פניו של סטפן אורו לשמע שמה, הוא קם מהמיטה וגוו הרחב נדמה כסחבה סחוטה. נערי היפה נעלם ובמקומו הונח כאן גבר עצוב ורפה. הצער על מות בני שלא פגשתי התערבב עם הצער על מות התמימות והנעורים.

​

אולם הנשפים נפתח לאחר ארבעים וחמישה ימים. עשרות משרתים עמדו להכינו לנשף הולדת בתו הבכורה של המלך סטפן. הם עמדו ומירקו את המראות שהקיפו את כל קירות האולם. לא היו מראות מבהיקות מהן. את הנברשות מרובות הקריסטלים הורשו רק בכירי המשרתים למרק לבל תשבר ולו אבן קריסטל אחת ותהפוך את הנברשת כולה לפגומה. הנשף היה אמור להיות ראוותני, מסוג הנשפים שהוכנו כאן בטרם היות הסדר החדש בארמון. מאמא מרי עמלה על הכנת מאכלים לפי הוראתי, כולם היו אכילים וטעימים היא זכרה לחשב כמויות כנדרש. ההתרגשות בארמון היתה גדולה, משרתים עבדו יומם ולילה ותוך פחות משבוע היה הנשף מוכן לקראת הבאים. גם אני התרגשתי מאוד ושמחתי במעמדי החדש כאם היורשת.