קארינה היתה חברתי הקרובה בשנות ילדותי ונערותי המוקדמת. היא היתה בת האופה שעבדה במאפיית אביה מיום שזכרתי אותה. ילדה צנומה עם שיער דליל ובהיר עד מוזר, מאוד קשה היתה עבודתה בעיקר כשהיתה קטנה ולא הגיעה אל גובה השולחן. פגשתי בה כל פעם שאמי שלחה אותי למאפיה, והפגישות האלה היו צוהלות ושמחות, החלפנו במהירות כמה משפטים שיספיקו עד לפגישה הבאה. לפעמים נפגשנו בימי ראשון בכנסייה, שם הותר לנו הילדים לשחק בחצר. אנחנו העדפנו לקפץ בחבל מאולתר ותמיד ניצחתי אותה בדילוגים.
כרסה החלה להתעגל כשהיינו בערך בנות שתים עשרה. לא הבנו למה, לא שאלנו ולא דיברנו על כך עד שהיה ממש ברור מצורת גופה המשתנה, שהיא נושאת ילד. אביה לא שילח אותה מביתו ולא חיתן אותה, בעיקר כי רווחיו במאפיה לא איפשרו להעסיק מישהו שעבודתו יקרה משלה. אבל אולי, כך חשבתי, גם כי לא הצליח לשים יד על הבחור שגרם למצבה. קארינה נהגה לרטון ולומר שתטביע את הילד לכשיוולד, שלמרות שלא נהוג לשאול אותנו, הבנות, אם אנחנו רוצות את הילדים הניטעים בבטננו או לא, היא רוצה שכולם ידעו שהיא לא רוצה בו, בילד הזה שצומח בבטנה.
סטפן היה מאושר בשבועות הראשונים של הריוני עד כי לא ניתן היה להכירו עוד. אני לעומתו שתקתי. עצם העובדה שהוא ידע לפני את שהתחולל בקרבי, כל השבוע בו הייתי שרויה בדמדומי החום הגבוה, עורר את זעמי. חשתי אומללה ולו בשל יתרונו זה עלי והצקתי לו בשל כך, לא מעט. כל בוקר הוצאתי בקול נביחות גדול את כל מר יגוני על השינוי שחל בי כך לפתע פתאום, אל תוך סיר הלילה, ולאחר מכן אילצתי עצמי לחייך ולחשוב על מעמדי החדש כאם יורשו.
חודשי הסתיו חלפו והחורף הקר הגיע והוא היה הפעם נעים וחם, כלומר, זו היתה פעם ראשונה שחוויתי חורף בבית אבן, בארמון המוגן מהצינה העזה. גחלים לוחשות בכל חדר חיממו אותי וכרסי הלכה וטפחה. בכל חדר הוצב התנור המסורתי הבנוי אבן ירוקה ולא כבה ולו ליום אחד, המשרתים הזינו אותו גזרי עצים יבשים ואני חמלתי ללא הרף על כל מכרי מהכפר, הרי ידעתי כי ישנו על מזרן קש, מסתפקים בזכרון החום של להבת הבישול שלהם.
בשיא החורף וכרסי בין שיני התחלנו להתכונן לחגיגת הנרות. הרבה הכנות היו לחגיגה הזו שעיקר תכליתה היה תהלוכה המונית, שמחה משותפת ותפילה לבוא האביב. כולם היו עסוקים בהכנת תלבושות לבנות עבור כלל המשתתפים, שנלבשו מעל בגדי הצמר המחממים. היתה זו סוג של טוניקה שהיתה אחידה בצורתה לגברים ולנשים, ישרה ללא גזרת מותניים ונושאת כובע ארוך לכיסוי הראש, כדי לחמם מפני הקור העז בעונה זו של השנה. במטבח הארמון היו עסוקים בהכנת עוגיות הקודש היבשות ויין פירות חם, אותו היו מחממים בתחנות שונות של שביל התהלוכה ומוזגים לכוסות העץ של ההולכים בתהלוכה, על מנת להפשיר את גופם.
בבוא יום החגיגה, התכונה החלה עם שחר, הנערות שהיו ממונות על חלוקת הבגד הלבן, עמדו ליד השערים כדי שיוכלו לחלקו לכל החוגגים. אלה החליקו לתוכו בקלות ובמהירות. נערי המטבח סחבו את חביות יין הפירות עוד לפני כן במורד ההר והקימו כמה מחנות לאורך השביל, קוששו עצים והדליקו מדורות לחמם עליהן את היין. השביל קושט לאורכו מבעוד מועד, בענפי אשוח מעוטרים בסרטי בד צבעוניים. סטפן הסתובב בארמון כולו צהלה. הוא אהב את החג הזה, השמח והמואר, סיפר לי בשמחה על החגים שחגג כשהיה ילד, על השירים שאמו נהגה לשיר לו בשפתה. הוא זוכר שהיא שרה, אבל את השירים עצמם לא, שהרי אינו דובר את דיאלקט השפה של אמו. הוא סיפר על הלכידות של כולם בימים שלפני החג, בהתגייסות להכנתו ושמח שגם השנה היה כך, כשהוא עומד בראש. הוא שמח גם כי לראשונה נוכל ללכת יד ביד בראש התהלוכה, אמר. אני סיפרתי על ההכנות המקבילות בכפר, על שמחת הילדים כי הורשו להשאר ערים אחרי רדת החשיכה, על סיפורי החורף סביב מדורה מרכזית בכפר תוך כדי תפירת הגלימות הלבנות, איך התגלו כשרונות מספרי הסיפורים, כל שנה מחדש: מי שסיפר את הסיפור הכי מפחיד, נחשב לכשרוני במיוחד. יודעי דבר ידעו לספר שהחגיגות האלה התקיימו עוד לפני קבלת אדוננו המשיח וכאן פצחנו בויכוח על הנושא: סטפן ציטט מספריו ואני ציטטתי את זקני הכפר וזקנותיה. לא הצלחנו להגיע לעמק השווה אבל דבר לא גרע מצהלותינו.
אחרי שהשמש עזבה את אמצע השמיים ודמדומי חורף התחילו לרדת, יצאו כל אנשי הארמון ונאספו ליד שעריו לקבל את הגלימות הלבנות, לאחר שהסתדר טור ארוך, יפה ומאורגן, אחז סטפן בידי ותפסנו את מקומנו בראש הטור. בלי להרגיש החלקתי על בטני העגלגלה, אולי כדי להגן על ילדי מפני הקור המצפה לנו. שלג קל כבר ירד ולקול מצהלות תופי מרים וחלילי פאן התחלנו בירידה מההר לכוון הכפר. הכל היה צבעוני והחושך הואר באור לפידים. ביחד עם השלג שנערם על השביל ועל העצים שהפכו לבנים, המראה היה מרהיב. ההליכה היתה תוך כדי שירת מזמורים, כשהכמרים שהיו חלק מן התהלוכה בירכו בכל עצירה בתחנות על נרות התפילה שישמשו את כל הקהל הזה במשך כל השנה. ככל שהתקדמנו בתהלוכה, הצטרפו אלינו עוד ועוד מאנשי הכפרים הסמוכים וכולנו נמלאנו תחושה עצומה של אנשים שהשמחה שורה בקרבם. קיווינו כי האביב יגיע מהר, יפשיר את השלגים, יצמיח פרחים חדשים ואני, קיוותי שיגיע כבר מועד הלידה המיוחל. סוף מסע התהלוכה היה בכפר שלנו, שם נאספו האנשים במעגל, במרכז הכפר במקום בו עמדה פעם כנסיית העץ שנשרפה כליל ומאז לא הוקמה מחדש.
סטפן נעמד במרכז המעגל כשהוא אוחז בידי ונאם נאום יפה בו שיבח את האיכרים הנאמנים לנסיכות ולממלכה כולה, התפאר בהתייעלות שהוביל שר האוצר שלו מאז התיישב הוא על הכס ובגידול קופת החסכון הלאומי, החמיא לאיכרים שהכל קרה בזכות עבודתם הקשה וכתגמול, תורם הוא, סטפן המלך את עודפי הכספים שנצטברו בקופה לכנסייה שתבנה כאן, בית חדש לאלוהים, טוב מקודמו שנשרף, על מנת שיוכלו כל אנשי הכפר הטובים לחסות שוב בצל השכינה מדי יום ראשון. הצהלות היו רבות, על אף החושך יכלו כולם לראות את דמעות הנשים נוצצות לאור הנרות המבורכים. עם אור הבוקר שלמחרת, החזירו אותנו בכרכרת הארמון למיטה החמה בחדרנו הנעים ואני לא הפסקתי להודות לסטפן על מחוותו היפה. אני מניחה ששאר האנשים שבו לביתם באותה דרך בה יצאו לתהלוכה.
חודשי הריוני היו ארוכים מנשוא. הלילות היו קשים עלי במיוחד, שכן אז באה קארינה לבקרני בחלומותי, מצווה עלי לעשות דברים משונים כדי להוציא את התינוק מקרבי. לא הצלחתי להיזכר באחריתם של קארינה ותינוקה, אחרי שנולד. כל בוקר התעוררתי בזיעה קרה ובזעקות מסיוטי הלילה האלה, כשסטפן מחבקני ומרגיעני. יותר מכל פחדתי שלא ירצה בי עוד, שימאס בי. עד לאותו בוקר שהיה המפנה.
ככל שתפחה בטני כן סיגלתי לי מנהגים חדשים. הימים בהם ביליתי לצד סטפן באולם הקטיפה הכחולה, בו נהגו להתכנס נציגי הממשל כמעט מדי יום, הלכו ורבו. בפעם הראשונה שנכנסתי לחדר עוררתי מהומה לא קטנה. היה זה יום גשום במיוחד אחרי הלילה הראשון ללא קארינה בחלומותי. קראתי לנערה המשרתת וביקשתי שתמצא עבורי את השמלה הכי מכובדת בארמון, זאת שתשרה עלי מראה צנוע ככל האפשר, שלא תעורר תשומת לב מיותרת, שצבעיה יהיו שקטים למדי ואורך שרווליה יהיה סביר ולא ארוך מדי, שקישוריה יהיו מתונים ככל הניתן וחיתוכי הצוואר נעימים, על ראשי עטיתי כיסוי ועליו את הכתר הקטן שנהגתי לענוד בסעודות מרובות משתתפים. עברתי את כל החדרים הרבים המקשרים אל האולם היפה בו ישב סטפן עם שריו, פתחתי את הדלת וכולם השתתקו ופערו פה בתמהון. מעולם כנראה לא נראתה אשה בחדר זה. בגו זקוף, מבליטה את הבטן שצמחה יפה, כדי לתת משנה תוקף לנוכחותי, חציתי את האולם והתיישבתי על הכסא הפנוי ליד כס המלכות, עליו ישב סטפן. הוא חייך חיוך גדול ונעים וביקש להמשיך את הדיון. לאחר היום הזה, הגעתי לכל הדיונים, ישבתי שעות ארוכות בפנים חתומות ולא פציתי פה, לעתים נחה ידו של סטפן על ידי בעדינות. בלילה בחדרנו, בין חיבוק ללטיפה ובין הנישוקים האינסופיים שלנו, אמרתי את דעתי. מילים קטנות ועדינות שהזכירו את שאירע באותו יום. סטפן נהג לעשות עצמו כלא מקשיב. מעולם לא ענה למילים הקטנות האלה רק המשיך במעשה האהבה שנעשה אחר מאז שהריתי. באולם הממשל תמיד הרגשתי את המפנה בהתייחסותו של סטפן בגלל דברי מליל אמש. בימים שלא היו ישיבות כאלה, הרביתי לקרוא בספריו של סטפן בספריית הארמון. שיחות היער שלנו העתיקו מקומן אל חדר השינה שלנו כל אותו חורף.
היה זה עם סיום חודשי החורף הקרים, לאחר התחלת הפשרת השלגים, ריח הפרחים העומדים להנץ עמד באוויר וסבלנותי נוכח הדיונים הארוכים של כל השרים נמוגה. בשנים עברו היתה זו העונה השמחה ביותר עבורי, בה נהגתי לחלוץ את ערדלי החורף ולרוץ בשלוליות, מחפשת את ניצני האביב. לרוב היו אלה דיונים מתישים אודות מיסים והתעשרות קופת האוצר, או דרכים לשמירה על היקף אוצרותיה של הנסיכות. כשאדוננו בפיהם, העבירו השרים סחורות מיד ליד בהבל פה, החיטה צמחה פלאים מדיון לדיון וכמויות הקמח שנטחנו ממנה השתנו בהתאם לדובר. האל הטוב רצה את כל אלה והעניק רווחים למי שעסק בכך, כך טענו. בראשי ערכתי טבלאות השוואה בין הכמויות שהוזכרו בחדר, לבין הכמויות שנהגתי לרשום מדי עונה בספר החווה של אבי. כמו במטבח, גם כאן לא התאזנו הטבלאות אף פעם.
סטפן לעומת זאת, תמיד הסיט את הדיון לנושאים שעניינו אותו. הוא גייס עוד שני מנזרים לשבועת מעתיקי הספרים תמורת אספקת אוכל משופר, הוא ערך דיונים אינסופיים על הדרך הנאותה לשבות את לב העם על ידי למידה ובלית ברירה שב לענייני מסים וכמויות התבואה. רק בדיונים האלה הופיע אדוננו בשיח. מהר מאוד צמצם את ימי הדיונים לשלושה ימים בשבוע בלבד. שמתי לב שעשה זאת לאחר שהתאוננתי בלילה, בחדרנו, על העובדה שהוא קורא מעט מדי ועוד פחות מזה מספר לי אודות ספריו האהובים.
באחד מהדיונים האיינסופיים האלה, קמתי ואמרתי בנימוס רב לדובר, שהיה שר לעניין כלשהו חשוב, שאין לו מושג קלוש על מה הוא מדבר. פניו נפלו, הוא קד קידה עמוקה והאזין בנימוס לנאומי, על אף שניסה לרמוז במבט עיניים למלך להפסיקני. נאמתי בעבור כל אותם ימי שתיקה, בעבור כל ספרי החווה שנאלצתי למלא בנאמנות מאז היותי בת שש, עד שהוכתרתי כמלכה ובעבור כל אותם חיטין שהכרתי ברגלי החשופות, בידי שנשרטו בכל קציר, בעבור כל אותם איכרים שהמעשר שנשאר בידם להאכיל את משפחתם הותיר אותם מורעבים רוב ימות השנה. אמרתי לו בנימוס שהוא צריך ללמוד את הנושא בשדות ולא ליד שולחנו בארמון.
מעולם לא ראיתי פנים אדומות כפניו של אותו שר כשסיימתי את דברי. כנראה שהוא מעולם לא שמע אשה מדברת עמו בלהט שכזה על נושאים גבריים כל כך, מכנה אותו בשמות כאלה בפני המלך. עיניו של סטפן אמרו לי הכל. אינני יודעת אם היה עוד איש מלבדי בחדר שידע לקרוא אותן כמוני. הוא היה מאושר לפחות כמו אחרי מעשה אהבה סוער, נדמה היה כי כל אותם החודשים של החורף הקר, הגשום והאפלולי, רק הכינו אותי להתפוצצות הזו עם הפשרת השלגים. הוא הושיט לי את ידו באופן שכולם יכלו להבין את תמיכתו בי, הבטתי בו במבט רחב ונדיב ואז נפניתי שוב אל אותו שר שפניו רק הוסיפו והאדימו. אמרתי לו כמה דברי חלקות לפייסו, אך מספיק אמיצות כדי שיישאר בידיו הרושם שהמלכות בידיי, שאדוננו חפץ בי ונתן בידי את המושכות על אף הדלות ממנה צמחתי. הוא ביקש את סליחתו של סטפן, עטה את גלימתו בתנועה גדולה, יצא את האולם ומאז לא נראה עוד בארמון.
בכל הפגישות הבאות, הקפיד סטפן לשאול לדעתי בכל סוגיה ואני נתתי אותה ביד רחבה. הרגשתי בטוחה. הדיונים נעשו מעניינים יותר כששאר יושבי האולם לא פחדו עוד לסתור את דברי, העמידו אותי על טעויותי וביקשו ממני לשקול דעות חדשות, אחרי שנוכחתי בהן. זה קרה לא אחת. לא פחדתי להתנצל, לא פחדתי לומר לעיתים שאין לי ידיעות מספיקות בנושא מסויים, אלא שבעניין אחד עמדתי בעוצמה על דעתי: מצבם של האיכרים בכי רע, הם רעבים, חולים, עובדים קשה מדי וילדיהם מתים בינקותם, וככל שייטיבו השרים את מצבם כן יוטב מצב הנסיכות. הצלחתי להבהיר את דעתי שיש קשר ישיר בין הנוחות והיציבות של האיכרים, לבין שגשוג קופת האוצר והתוצאות בסוף הדיונים בהחלט הסבו לי נחת.