צינת הבוקר הורגשה היטב ולמרות שלבשתי כמה שמלות כדי להתחמם, כולל אחת העשויה צמר כבשים ארוג, עדיין היה לי קר. נצמדתי חזק לחזהו של סטפן שעירסל אותי על גב סוסתו האצילית וכך דהרנו דרך עצי היער הטמירים. שריקת הרוח בין העלים שהספיקו לצמוח לממדי קיץ גדולים, ליוותה אותנו כל הדרך וקרני השמש שהתגנבו ביניהם שיוו ליער מראה מכושף. הסוסה דהרה בקצב קבוע ועברה את ערוצי היובלים והפלגים, שלמרות העונה הזו של השנה היו עדיין רדודים וזרימת המים בהם מתונה.
השמש עמדה כמעט בקו חצי היום כשעמדנו בשערי מנזר בנדיקטוס הקדוש, זה אשר ברוב חסדו העניק לסטפן את השכלתו והעשיר את הידע אשר לו, על ידי העתקת ספרים רבים ככל האפשר. אב המנזר, האב ארניק שהיה איש מבוגר, כסוף שיער ובעל פנים נעימות, עמד ליד דלת השער, אצבעותיו נוגעות זו בזו בתנוחת תחינה.
שמעתי את תיפוף פרסות סוסתך ממרחק, אדוני המלך, אמר האב ארניק, כבוד גדול לנו שבאת לבקרנו. סטפן דילג וירד מגב הסוסה, הושיט לי יד יציבה ועזר אף לי לרדת, החווה בידו האחרת לעברי והציג אותי בפני האב הקדוש. בעוד הוא מברך אותו, סיפר לו סטפן על חוכמתי ולמדנותי, התוודה ואמר כי מצא את אהבת חייו ועל סיבת בואנו אמר, כי רצה להראות לי ולו חלק מכרכי הספרים ומקורותיהם, אלה שגרמו לו אושר כה רב בכל שנות בדידותו.
ציפיתי לעוינות מה מצד הכומר-הנזיר. הורגלתי כל חיי לבוז מסוים מצד הכמורה, למבט מבטל ומרחם על עצם היותי ברייה פחותת ערך, אך האב ארניק העריך כנראה את מלכי, את סטפן אישי, וחיוך של רוך נסוך על פניו שהוארו ככל שהתקדם סטפן בתארו אותי ואת אהבתו אלי, משל היה אביו מולידו שאהבו מעצם היותו בנו. האב ארניק קד קידה קלה, החווה בידו לעבר שער העץ הכבד של המנזר והזמין אותנו להיכנס מעבר לשער היתה חצר קטנה ונעימה ולהפתעתי הרבה היתה בה גינת פרחים יפיפייה ומטופחת, תחומה בקירות המנזר העבים שהתרוממו מעליה. חשתי כאב בצווארי כשמתחתי אותו לאחור, בנסיון לראות את הקצה העליון של הקירות. הוקסמתי מהמבנה היפה, כמוהו לא ראיתי מעודי וזו היתה רק המבואה. החצר הזו נבנתה אך לפני שנים מעטות, שמעתי את האב ארניק מספר לי את תולדות המנזר, איכרי הסביבה העלו בטובם מעשר לטובת הבנייה ואנחנו מחזירים להם מאז ככל יכולתנו, מדי סוף שבוע, במוצרים שהנזירים מכינים כאן במו ידיהם. למשל, סנדלי עור כבש לילדים כדי שלא יהלכו יחפים, מצמר הכבש מכינים שמיכות וכרים ובחורף שעבר הגה האח גאורג רעיון חדשני ותפר מצמר שלא עובד, מעיל לאחד האיכרים ובזכות המעיל הזה יכל האיכר להמשיך ולעבד את שדהו ימים רבים אחרי בוא הקרה. התוצאה לא איחרה לבוא והגידולים עלו פי כמה מהשנה הקודמת. עתה יש לאב גאורג אתגר גדול, לגמור עד החורף הקרב תפירת מעילים רבים ככל האפשר, כדי שיוכל לחלק לפחות אחד כזה לכל משפחה בסביבה.
הייתי נתונה בחלום עם עיניים פקוחות, כשאני מתבוננת חליפות בקירות הבנויים לתלפיות ובגינה ששבתה את לבי, עם עושר הפרחים שלה, שהיו מסודרים במעגלים ובטורים. המראה הכללי היה בלתי נתפס ביופיו, על כן איני בטוחה שזיכרון הפגישה עם האב הקדוש הובא כאן במלואו. סטפן הביא אותי לכאן כי התגאה בספרייה המרשימה של המנזר ובנזיריה העוסקים במלאכה הייחודית ביותר בעיניו, העתקת ספרים, ואילו אני נשביתי בקסמי המבנה המכשף.
אם תרצי בתי, אוליך אותך בין חדרי המנזר השונים, שמתי לב שאת מתבוננת עמוקות על המבנה, הוא מיוחד מאוד כאן בסביבה, לא שמעתי על מבנה דומה שנבנה בממלכתנו, אני חושד שהבנאי ומתכנן המנזר שלנו למדו את מלאכתם בארצות רחוקות. אני יכול להעיד שהוא לא רק יפה אלא גם מאוד חסכוני, אין לנו כמעט צורך בעצי הסקה בחורף, שכן קירותיו מגינים עלינו ומאצילים מהחום שספגו מהסקת בולי עץ ספורים בלבד, אינני יודע ממש להסביר את פשר הדבר, שכן, מעולם לא עסקתי בבנייה. משראה כי דבריו נופלים על אוזן קשבת, המשיך והפליג ביפי סיתות אבני היסוד הרחבות ובחשיבות הקשתות שבראש כל אולם, הוא יודע בוודאות כי הידע על בניית הקשתות הובא לכאן מקושטא הרחוקה ועוד דיבר, התפאר ושיבח את הבניין המפואר ואני כבר טבעתי בעומק עיניו הזכות של סטפן שביקשו ממני הצלה.
אשמח לסיור שכזה אבי הטוב, שמעתי את עצמי אומרת לאב ארניק, אך תחילה ארצה למלא חובתי למטרה שלשמה באנו - לזכות ולחזות בפלא העתקת הספרים, האם תואיל לקחתנו אל אולם הספרייה? נראה שהבכתי מעט את האב הרגיש, אך לבטח שימחתי את סטפן, כי לפתע החל לנופף בידיו כהרגלו מימים ימימה, עת קיבל אות להתחיל בסיפוריו, שהחליפו את אלה של האב ארניק: הוא סיפר לי את סיפורה של כל מדרגה שהובילה אל אולם הספרייה, הנה המדרגה שעליה נפל ונחבל בעת ריצתו כשהיה עוד ילד והנה המדרגה שהוא מזהה לפי הסיתות החסר, שעליה קם וחדל לבכות כמעט מיד אחרי שהאב ארניק הרימו מהרצפה ועודד אותו, כשהוא מספר לו סיפור על הספר החדש שמועתק עבורו ממש עכשיו.
פעם, כשהתפרץ לכאן בריצה, מיהר האב ארניק לבשר לו, עוד ממרום גרם המדרגות לפני שהספיק לרדת, כי נזיר חדש הגיע אליהם אך לפני שבוע, האח פיטר והוא בורך על ידי אדוננו בכישרון מיוחד, אמר, בכישרון ציור. הוא הראה לכל הנזירים המעתיקים כי הוא יודע ויכול להעתיק את ציורי הספרים המקוריים בחן רב, ורק עוד צריך הוא לגלות את אומנות רקיחת חומרי הצבע השונים, שכן יש גוונים שקל יותר לרקוח וכאלה שפחות, יש חומרים אשר בעזרת רצון אדוננו יישארו לנצח על הדף ויש כאלה שיתנדפו עוד לפני צאת השבוע. לפני הגיעו אלינו הכיר האח פיטר שבילים ודרכים המובילות לארץ פרובאנס שבדרום פרנקיה, שם כורים חול בגוון מיוחד שהוא בין צהוב לצבע השמש בשקיעתה והפרנקים קוראים לו "אוקרה". חול זה הוא בסיס טוב לגוונים אחרים ואם נשלח אותו להביא מעט מהחומר הזה, מבטיח האח פיטר כי יוכל להעתיק ספרים מעוטרי ציורים לרוב, וסטפן הילד שמח, ציווה על האב ארניק לצייד את האח פיטר בצידת הדרך ולשלחו מיד להביא את אותו חומר מופלא, האוקרה. הוא סיפר לי איך הוא, סטפן, ישב ימים ולילות רבים על אותה מדרגה שאינה מסותתת כהלכה ולא רצה לחזור לארמונו, אף כי ווילפריד הגיבור הפציר בו רבות. שם אכל את ארוחותיו ושם ישן בלילות - האב ארניק הניח תחתיו מזרן מאולתר וכיסה אותו באחת משמיכות צמר הכבשים שהנזירים התמחו בהתקנתן ובבוקר הפציר בו שוב לאכול.
כך חלפו שבועות רבים, שיערו ארך ובגדיו העלו ריח, האח פיטר שב מדרכו הארוכה והראה לו את שקי האוקרה שבאמתחתו. רק אז הסכים סטפן להיפרד מהאב ארניק, מנזיריו שאהב כל כך והם השיבו לו אהבה, ולחזור לארמון. מדי סוף שבוע חזר לכאן כדי שהאיש המוכשר, האח פיטר, ילמד אותו את תורת ערבוב הצבעים. הוא אף הרשה לסטפן לערוך ניסויי צביעה בקצה הדף היקר, אחר בא תורו של שיעור הכנת מברשות הצביעה מנוצות של ציפורים שונות. נוצות ציפורים הן רכות יותר ומתאימות לצביעת משטחים גדולים ושיער גיריות הוא קשיח יותר, לימד אותו האח פיטר, אסף אותן לכדי חוד עדין והן שימשו לצביעת משטחים דקיקים שבקושי נראו לעין, כעבור ימים רבים, כשסטפן הראה בקיאות מסויימת, אף הרשה לו האח פיטר לעזור לו בצביעה של ממש. מאז הועשרה ספרייתם בספרים מאויירים רבים. אם אחפש היטב, אמר סטפן בקול בוטח, אף אמצא את הספרים שידי נגעה בהם בצביעה. אז הבנתי מנין בא כישרונו לצייר ולאייר.
היכן הספרים המקוריים, אלה שמהם מעתיקים את כל הספרים האלה, שאלתי. האב ארניק וסטפן הביטו זה בזה, ציחקקו ואמרו שאני הראשונה מלבד סטפן ששואלת שאלה זו. כנראה שאכן יש לנו קו מחשבה דומה, אמר. סטפן אחז בידי והחל לדלג מעל המדרגות ואני אחריו, מתנשמת ומתנשפת עד אשר הוליכני אל אולם ענק, ששכן במרתף המנזר ובו מדפים רבים עשויים אבן מסותתת במקום מדפי העץ המקובלים בספריות אחרות כדי להרחיק אפשרות של שריפה ועליהם ספרים רבים מספור. זה אוצר הממלכה, הצביע לעברם סטפן. חלקם מקוריים ממש וחלקם עותק ראשון של המקור, עליהם ורק עליהם אני מוכן לצאת לקרב אם אידרש, כדי להגן על אוצר הידע שלנו, אלא שמועטים האנשים שבכלל יודעים על קיומם, לא כל שכן את ערכם, כך שסכנת המלחמה רחוקה מאיתנו, ניחם אותי.

לבי הלם כעשרות פעמוני כנסייה הקוראים לתפילת יום א' בקוצר רוח. ריח דפי הספרים, מרחבי המדפים האין סופיים, הצינה שאחזה בי פתאום, הכל הסתחרר סביבי ואיני יודעת מתי צנחתי ומתי אחז בי סטפן כדי שלא אחבוט את ראשי על הרצפה הקשה. כשפקחתי את עיניי עמדו מעלי סטפן, האב ארניק ועוד מספר נזירים שנראו מבוהלים, הכרחתי את עצמי לחייך את החיוך הכי מרגיע שיכולתי לחייך, סטפן אמר לי שאיבדתי את הכרתי ושהוא נבהל מאוד, האב ארניק אמר משהו על הריח הסמיך במרתף ואני ניסיתי לקום על רגלי, כועסת על עצמי שקלקלתי את שמחתו של סטפן במה שנחשב בעיניו האוצר הגדול ביותר. הנזירים מיהרו וסידרו כורסאות ישיבה ועליהם כסתות עבות וביקשו להוביל אותי לשבת שם, האב ארניק הגיש לי ספל חימר ובו שיכר להשיב את רוחי. היא אכן הושבה במהרה וביקשתי מכולם לשכוח את התקרית, סטפן חייך חיוך קטן והתחיל להוריד ספרים מהאיצטבאות, הניחם על שולחן הקריאה, דפדף בהם וקרא מהם בקול, סיפר לי תקצירים ומספר לספר התלהבותו גברה והוא יכול היה להמשיך כך עד אין קץ, אלמלא האב ארניק שהפציר בו ללוותני אל חדר האוכל, כי הנה הנזירים מחכים לאורח הנכבד למיסת הערב שכבר ירד והם, לא יאכלו את ארוחת הערב שלאחריה לפני שיאות לתת להם את האות. יכולתי לומר בוודאות כי סטפן אהב את אב המנזר אהבת נפש, הרי הוא נכנע לבקשתו למרות חוסר שביעות רצונו הבולטת.
בילינו במנזר ימים אחדים, איני זוכרת מניינם, כשאנחנו אוכלים את המאכלים הצנועים של הנזירים וישנים על דרגשי העץ שלהם בחדר הקטן שניתן לנו ברוחב לב. קוראים בספרים רבים ומשוחחים על תוכנם. גם סטפן וגם אני היינו מאושרים ביותר. רוב הזמן הניחונו לנפשנו ואנחנו שמחנו לבלות זו עם זה ועם הספרים היקרים. למעשה כאן חשתי לראשונה את שקיווינו שנינו להשיג מטקס נישואינו: האפשרות לחלוק יותר זמן למידה יחדיו, ללא הפרעות חיצוניות.
הדרך חזרה לארמון היתה קשה מהדרך למנזר. הסוסה התקשתה להתמודד עם הגשם המצליף ועם העלייה המתונה אל ההר. סטפן אימץ אותי בחוזקה אל לוח ליבו מנסה לגונן עלי ככל יכולתו אך זו היתה מועטה. כעבור יום רכיבה ארוך ומייגע הגענו לשערי הארמון הנמוך, ממנו יצאו אלינו בריצה חבורת משרתים, שראו אותנו ממרחק, מנסים לטפס על השביל העולה להר. הם הובילו אלינו כרכרה, אליה העבירו אותנו ואת הדרך בשביל הקצר המחבר בין הארמון הנמוך לזה שלנו, כבר עשינו בנוחות מה.
יום הרכיבה הזה נתן בי אותותיו הקשים, בעקבותיו קדחתי מחום יותר משבוע כשאני הוזה רוב הזמן. השקו אותי והאכילו אותי ובכל פעם שפקחתי את עיניי ראיתי מולי את עיניו העצובות של סטפן. הן היו כל כך עגומות שביקשתי את נפשי למות ובלבד שלא אראה אותן כך, עוד, אבל מיד נמלכתי בי ונדרתי לבוראי מיני נדרים כדי שיגרש מתוכי את השדים הגורמים למלכי אהובי להעצב כל כך.
כנראה שתפילותי נשאו פרי, כי לפתע התעוררתי לקול לחשם של הגחלים הרוחשות באח. הרגשתי את ידו הרכה של סטפן עלי ואילו הוא עצמו ישן באפיסת כוחות למרגלותי. הרגשתי שחיי שבו אלי. ליטפתי ברוך את פניו המיוסרות והוא פקח את עיניו העמוקות, העצובות והמודאגות והביט בי כלא מאמין. נישקתי את פיו הרך להוכיח לו כי חייתי, כי התרחש בי נס ולא מתתי ממחלת החום הגבוה כפי שקרה לעיתים קרובות לאנשים שלקו בה. שתיתי בצמא את שפתותיו. הוא הבין. קם בצהלה וכיסה את גופי המיוזע בנשיקותיו, רץ אל הדלת וביקש דבר מה מהמשרתת וזו הבהילה אלי מהר את מאמא מרי מהמטבח עם קערת מרק מהביל, היא הפצירה בסטפן שילך לנוח, להתרענן כשהיא בינתיים תאכיל אותי בשמחה, אמרה. הוא חייך, לקח ממנה את הקערה והאכילני בהנאה רבה. מאמא מרי חייכה בהבנה, קדה קידה ויצאה את החדר.
את נושאת ברחמך את ילדנו הבכור, אמר סטפן כשנשארנו לבדנו, וחפן את פני בידיו. הרופא אמר זאת כשבדק אותך לפני שבוע, הוא גם אמר אחרי שלחצתי עליו לומר לי אמת, שלדעתו אין סיכוי שתתעוררי. הוא רצה להקיז מדמך כדי להגביר סיכוי, כדי להוציא ממנו שדים ורעלים. לא הסכמתי. בדם הזך שלך לא שוכנים שדים אמרתי לו. נשבעתי שאיני רוצה לראות אותו יותר אבל נראה לי שעתה עליך להחליט מה יהיה עתידו, אמר וצחק.